ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- הלכה פסוקה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הבורר הראשון, קבע באופן חד משמעי שהשטר אינו מוחזק בידו כדין, ועליו להשיב את השטר, כך שלא ישהה באהלו עוולה.
הנתבע לא רק שהשהה עוולה בביתו, אלא מימש את העוולה. לקח את ההמחאה שנקבע לגביה שהוא חייב להשיבה לתובעת, ושאסור להשתמש בה, ועשה בה שימוש פסול.
על פי ההכרעה העובדתית של בית הדין הגשת ההמחאה לפרעון בהוצל"פ, גררה את הצדדים לשני הליכים: הליכים בפני ההוצאה לפועל, וכן עוררה מחדש את הסכסוך בעניין עסקת המניות (לא ניתן במסגרת תמצית זו לפרט את העובדות המדויקות).
השאלה היא האם יש לחייב את הנתבע בהוצאות המשפטיות, כפי דרישת התובעת. אם נגיע למסקנה שיש מקום לחיוב הוצאות, יש להכריע את היקף החיוב, הן מבחינת ההליכים עבורם יש לחייב הוצאות, והן מבחינת שיעור החיוב.
הלכה פסוקה (260)
הרב משה ארנרייך
163 - בזכות הפריימריז
164 - הוצאות משפט חלק א'
165 - הוצאות משפט חלק ב'
טען עוד
ישנם שני יסודות לדון בהם בחיוב ההוצאות. היסוד הראשון הוא עיקר הדין כמזיק בגרמי או בגרמא.
בנוסף, על פי התחייבות הצדדים בהסכם הבוררות, לבית דין זה סמכות לחיוב הוצאות גם מעבר לעיקר הדין, כפי שנבאר להלן.
התפיסה במשפט הכללי, על פיה ככלל, המפסיד משלם הוצאות משפט למנצח בדין, נועדה בין היתר לצמצם את הפניות לבית המשפט. יש לציין, שכאשר נוצרת מחלוקת משפטית, שלא בעקבות עוול של אחד הצדדים, אין גם בסיס בדיני הנזיקין לתביעת הוצאות משפט (לא בכל העולם נוהגת המדיניות של חיוב המפסיד בדין בהוצאות. בארה"ב לדוגמה, אין חיוב הוצאות משפט כדבר שבשגרה). מנקודת מבט תורנית, כאשר יש בסיס למחלוקת, הפניה אל בית הדין היא לגיטימית וראויה, ואין מקום לנסות ולצמצם אותה. על כן גם בבית דין זה, לו יש סמכות לחיוב הוצאות משפט, אין מקום לקבוע כלל רחב של חיוב בהוצאות משפט לכל מפסיד בדין.
ככלל, בית הדין יחייב מן הדין בהוצאות משפט בתביעה קנטרנית או בהליכים של מי שמסרב לירד לדין או לבצע פסק דין. או אף שלא משורת הדין – אלא מכוח ההתחייבות בהסכם, בהליך בו היה על התובע להימנע מהגשת התביעה כיוון שאין בסיס סביר לתביעתו, או על הנתבע היה מוטל שלא להוביל את הסכסוך להליך משפטי (כך חייב בית הדין את הנתבע בתיק 70075 בהוצאות משפט – טרם פורסם). חיוב זה, מבטא את חובתו של כל צד לשקול בדעתו האם יש בסיס סביר לטענותיו, ואם אינו עושה כך, הוא נוהג ברשלנות וגורם לצד שכנגד הוצאות מיותרות. לפי הצורך, יקבע בית גם חיוב הוצאות משפט על בקשות ביניים, שבית הדין רואה אותם כהליכי סרק. על פי ההסכם, בסמכות בית הדין גם לחייב בהוצאות גם בהליכים שאינם הליכי סרק, ואז ינמק את שיקוליו.
להלן נדון ברקע ההלכתי ובמדיניות בית הדין, וכן בהכרעה למעשה בנדון דידן.
חיוב הוצאות מעיקר הדין
בגמרא במסכת סנהדרין (לא ע"ב), נחלקו אמוראים מה הדין כאשר אדם דורש מחבירו ללכת לדון בסכסוך "במקום הוועד" – ולא אל בית הדין המקומי. רב דימי מביא מימרא בשם רבי יוחנן, שאפשר לכפות את הצד השני ללכת למקום הוועד. רבי אלעזר חולק עליו ואומר: "רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו."
כלומר, אומר רבי אלעזר, שלא הגיוני להוציא הוצאות גדולות על התביעה המשפטית כך שהוצאותיו יהיו שוות לערך של תביעתו.
מדברים אלו הסיקו הראשונים, שאין חיוב בהוצאות משפט, שכן אילו המפסיד בדין היה מחיוב לשלם הוצאות, אין טענה של 'יוציא מנה על מנה'.
וכך היא לשון הרא"ש (סנהדרין פרק ג סימן מ )
מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת.
אולם, מוסיף הרא"ש, שיש מצבים בהם יש לחייב בהוצאות:
אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (דף קיב ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה.
כלומר, שליח בית הדין אינו נאמן לומר שהנתבע לא הסכים לבוא, אלא לעניין שננדה את הנתבע. אבל לכתוב שטר "פתיחא" (שטר על הנידוי) אינו נאמן, מכיוון שהנתבע יצטרך לשלם עבור כתיבת השטר, ולממון צריך שני עדים.
מכאן מסיק הרא"ש, בשם המהר"ם (וראו גם שו"ת מהר"ם חלק ד (ד' פראג) סימן תצז), שיש לחייב את המסרב לבא לדין הוצאות כאשר הוא סרבן.
הרשב"א (שו"ת, חלק א סימן תתקמ) חולק, ולדעתו החיוב הוא רק כלפי בית דין:
ואפלו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא… וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב…
המחבר והרמ"א (סימן יד סע' ה) פסקו כשיטת הרא"ש:
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת.
וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא משעה שנעשה סרבן
ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו.
הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו… חייב לשלם לו… וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד
בעל ישועות ישראל (ר' ישראל יהושע מקוטנא, סימן יד), דן בשאלת הוצאות משפט, מדין 'לך ואני אבא אחריך', והוא קובע שכאשר מדובר בתביעה קנטרנית, על היוזם לשלם הוצאות:
אבל במקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעת שנתברר שלא היה חייב לו בזה וודאי חייב המלווה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ל'לך ואני אבא אחריך והלך ולא בא שצריך לשלם לו ההוצאות, כיוון שעל פי דבורו הוציא...
במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלווה וודאי חייב לדברי הכל הוצאות.
סוגיית הוצאות משפט נידונה בהרחבה, בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בהרכב הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב מרדכי אליהו זצ"ל ומו"ר הרב שאול ישראל זצ"ל, וסיכומם של דברים (פסקי דין רבניים חלק י פס"ד בעמוד 3 ):
א"כ מסקנת הדברים להלכה היא שכל שיש מרמה בטענות התובע, חייב בהוצאות הצד שכנגד מדינא דגרמי.
ראוי להוסיף, שבאותו פסק דין, קורא הרב מרדכי אליהו, לתקן תקנה שתרחיב את המקרים בהם מחייב בית הדין בהוצאות משפט:
ראוי ורצוי הוא שיתקנו תיקון גדול, וכמו שמשמע מהרשב"א שאם תקנו, חייב לשלם ההוצאות, ויתאספו אלו שבידם לתקן תקנות הקהל ויאמרו ויקבעו באיזה מקרים ובאיזה אופנים יחייבו הוצאות כדי לצאת מכל הספקות ולא יוכל לטעון קים לי.
כפי שכתבנו לעיל, הגשת ההמחאה לפרעון בהוצל"פ, היתה אסורה באופן מובהק, ובודאי שניתן להחיל עליה את ההגדרה של מרמה בטענות התובע.
מעבר לעובדה שהיא דרשה באופן חד משמעי את התהליך של הגנה בפני השטר בערכאות שונות, יש בסיס איתן להניח, שמהלך זה גרר את כל התהליך המשפטי המורכב סביב ביטול העסקה למכירת המניות.
אילו אכן חשב התובע שהוא זכאי לסכומים כאלה ואחרים על בסיס פסק הבורר, היה יכול לאשרו בבית המשפט המחוזי, ולבקש את ביצועו של הפסק בהוצל"פ. אלא שהוא ידע שאין לאל ידו לממש את שאיפותיו בהסתייעות בפסק הבוררות.
מן ההלכה אל המעשה
אם באנו לחייב את הנתבע בהוצאות מכוח דברי הישועות ישראל והכרעת הפוסקים הנזכרים, דומה שלא ניתן לחייבו אלא בהוצאות הקשורות להגנה מפני פרעון הצ'ק. שכן ההוצאות הנוספות הינם לכל היותר גרמא, ואין מחייבים עליהם מן הדין.
בגיליון הבא נעסוק במדיניות בית הדין מכח הסכם הבוררות, ובהכרעה למעשה בנדון דידן.
משמעות המילים והדיבור שלנו
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד אמונה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רמב"ם וכוזרי
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
איפה מדליקים נרות חנוכה בבניין?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
