בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

מתנות לאביונים דרך גבאים

על מנת להבין את הבעייתיות שבנתינת מתנות לאביונים על ידי גבאי צדקה, נקדים מספר הקדמות.

undefined

הרב נחשון רבינשטיין

אדר תשע"ב
8 דק' קריאה
מתנות לאביונים לפני פורים
בשולחן ערוך 1 נפסק: "חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים". על דבריו הוסיף המגן אברהם 2 : "ב' מתנות- משלו ולא משל מעות מעשר [של"ה] ואם בא להוסיף מוסיף משל מעשר [מהרי"ל בתשובה סימן נ"ו], וכתוב במאור 3 דלא יתן להם קודם פורים דלמא אכלו להו קודם פורים". בעל המאור כתב, כי אין לתת מתנות לאביונים לפני פורים, כיון שקרוב לודאי שהמתנות יאכלו קודם פורים, ואם כן בטלה שמחת פורים, שהיא עיקר עניינה של מצוה זו. מתוך הדברים משמע, שניתן לתת מתנות לאביונים קודם פורים באופן שבו לא קיים חשש שהמתנות תאכלנה קודם פורים - כגון אדם שימסור כסף לגבאי צדקה, שעל ידו יזכו העניים, והוא יחלק את הצדקה רק ביום הפורים.
אמנם, ערוך השלחן 4 חולק על מסקנה זו, שכן על אף שרוח המצווה קיימת, מכל מקום, צריך לתת דווקא ביום הפורים, משום שכך הוא עיקר התקנה. לשיטתו, אפשר להפקיד אצל הגבאי כסף, ולומר לו שאינך מזכה לו כעת, אלא נותן בתורת פיקדון בלבד, עד ליום הפורים, בו יזכה הנותן את כסף הצדקה עניים על ידי הגבאי. כך בפועל נוהגות כל הועדות לענייני צדקה.

נתינת צדקה בכסף שאינו ברשותו
במסכת בבא קמא 5 מסופר על אדם שסטר לחברו ונדרש לשלם על כך חצי זוז. הודיע האיש המוכה, שמכיון שהסכום קטן הוא ייתן אותו לעניים. אחר כך הוא נמלך, ואמר "איזיל ואברי ביה נפשי". אמר לו רב יוסף, שאחר את המועד, וכבר זכו העניים בכסף, ואף על גב שאין כאן עניים, רב יוסף שהיה גבאי צדקה הוא יד עניים.
הגאונים 6 בארו שמדובר בסוגיא על קניין במעמד שלשתם, ועל כן צריך לומר שרב יוסף היה יד עניים, שאם לא כך יכול היה נותן הצדקה לחזור בו. שאלו הראשונים, מדוע צריך מעמד שלשתם, תיפוק ליה שאינו יכול לחזור בו מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. בעל המאור 7 טוען, שהגאונים סוברים שאין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה. אולם, הרמב"ן במלחמות מסביר את הדיוק שממנו למד בעל המאור את דבריו, וכותב שאי אפשר להבין כך את הגאונים. ברי"ף 8 מבואר, שיש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה, אבל בגמרא ישנה בעיה אחרת, שמחמתה צריך מעמד שלשתם. הכסף לא היה ברשות המוכה, אלא אצל המכה שחייב לשלמו. כיון שזהו חוב בלבד שאינו ברשות המקנה, לא תועיל אמירתו לגבוה שאינה אלא צורת קניין, במקום שאין אפשרות להקנות כלל, כיון שאין החפץ ברשותו. מביא הרי"ף גמרא בבבא מציעא 9 , שמוכח ממנה שכאשר דבר אינו בשליטת האדם אינו נחשב ברשותו, ולפיכך אינו יכול לעשות בו פעולות קנייניות. בבבא מציעא כתוב, שמסותא מקרקעי כיון שאינו יכול להוציאה בדיינים, אין יכול להקדישה, ונתיבות המשפט 10 מסביר, שהדבר נחשב ללא ברשותו. ומוסיפה הגמרא שמטלטלים, אפילו אם יכול להוציאם בדיינים, אינם ברשותו.
נחלקו הראשונים בדין גנב שרצה לחזור בתשובה, ולהחזיר גניבתו לבעלים. בעל המאור 11 אומר, שמעתה נחשב החפץ ברשות בעלים, כיון שהחיסרון היה חוסר שליטה של הבעלים בדבר הגנוב, ואם הגזלן רוצה להחזיר, נחשב כשומר ויש לבעלים שליטה בחפץ. הרמב"ן מחדש, שיש גם הגדרה של אינה ברשותו, מסיבת קנייני גזילה.
כיצד יבאר בעל המאור את הגמרא בבבא מציעא שבמטלטלים אפילו אם יכול להוציא בדיינים אם הקדישו אינו קדוש? יש לתרץ כך: במטלטלים, אין שליטה כאשר הגזלן אינו רוצה להשיב משום שאפשר לשבור, להרוס או להחביא אותם. העובדה שבית דין יוציאו בכוח מן הגזלן, אינה אומרת שהממון ברשות האדם, שכן חוסר השליטה בממון קיים. לעומת זאת, קרקע שאין אפשרות להבריח איתה, אם אפשר להוציאה בדיינים, הרי היא בשליטת הבעלים, ואין משמעות למי שיושב בה בכוח.
אם כן, מטלטלים שאינם ברשותו של אדם נחשבים כלא בשליטתו מבחינה מציאותית, ולכן איננו יכול לעשות בהם פעולות משפטיות, כגון להקדישם או לתתם לצדקה.
להלכה נפסק בהלכות צדקה 12 כרי"ף, שאי אפשר לתת צדקה מכסף שאינו ברשותו.

מעשה בוועד הרבנים בגבעת שאול
מורה צדק חשוב בירושלים, סיפר על מעשה שהיה בשכונת גבעת שאול. יהודי שלח כסף לגבאי וועד הרבנים על ידי בנו. אצל האב היו שתי מעטפות: האחת עם חמישים ₪, וחבירתה עם חמש מאות ₪. האב התכוון למעטפה שבה היו החמישים ₪, ואילו הבן לקח בטעות את המעטפה השנייה. אחרי חיפוש התברר לאב, שהבן לקח את המעטפה הלא נכונה, ועל כן רץ לגבאי הצדקה, וסיפר לו את המעשה. אמר הגבאי, איני יכול להאמין לך משום שאז אצטרך להאמין לכל אחד, והרי כל אחד יכול לספר שכך קרה לו. הלך הגבאי לשאול רב בעניין זה, ואותו רב אמר, שאכן, אי אפשר לתת להחזיר לאותו אדם, כיון שכל אחד יספר שכך קרה לו, ועוד ששאר התורמים לא יאמינו לדבריו. רק אם יצליח להוכיח, שהבן שלו שלח מעטפה לא נכונה, אז יוכל לקחת את כספו.
אמר המורה צדק, לפי פסק זה, שאסור להחזיר את הכסף, יוצא שכל אדם שהכניס כסף בוועד מרכזי לפני פורים באופן שאיננו יכול לקחת את כספו חזרה, איבד שליטה על הכסף, שהרי פיקדון נחשב ברשותו של אדם משום שאפשר להחזיר לו. אם כן, מאחר וכולם אינם הולכים כשיטת המגן אברהם, שאפשר לזכות לעניים כבר עכשיו באופן שודאי ינתן להם בפורים, אלא מחמירים כערוך השולחן שהכסף הוא רק פיקדון, הרי שלא יצאו התורמים ידי חובת מתנות לאביונים כלל. שכן עד הגיע חג הפורים האדם איבד שליטה על כספו, וכסף שאינו ברשותו של אדם אי אפשר לתת אותו לצדקה. ואין לומר גם כן, שנרשום את שם התורם על המעטפה, וכך לא יאבד שליטה, זאת משום שועדי הרבנים פותחים בערב פורים את המעטפות, כדי לדעת כמה כסף יש ברשותם, שהרי לפי הסכום שיש להם יודעים כיצד לחלק בכל שנה, ואף גבאי אינו מארגן רשימה של אנשים ממי קבל איזה סכום. אם כן, בעלות השחר של פורים כולם מאבדים את כספם, ולא יוצאים ידי חובה בנתינת מתנות לאביונים דרך ועד הרבנים 13 .
מה הפתרון לבעיה זו?

ניסיון לפתרון - הקנאת הכסף לוועד
לכאורה, אפשר היה להציע פתרון על פי דרכו של קצות החושן 14 .
הגמרא בבבא בתרא מג. אומרת, שבני עיר שנגנב מהם ספר תורה, אינם יכולים להעיד ולדון על הגניבה, שכן הם נוגעים בדבר. שואלת הגמרא, מדוע אי אפשר ששניים מהם יסתלקו מהזכות הקניינית שלהם בספר תורה, ואז לא יחשבו נוגעים, ויוכלו להעיד. עונה הגמרא משום שעדיין יש להם הנאת קריאה, אף על פי שהם אינם בעלים על הספר.
מקשה הקצות, כיצד יוכלו להסתלק מהספר תורה, הרי זהו ממון גנוב, ואי אפשר להקנותו לאף אחד, שכן קיימא לן "גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו" 15 , והוא הדין למוכרו. מתרץ הקצות, שאפשר להקנות לגנב עצמו 16 . אולם, דברי הקצות משונים: חפץ שלך שאינו ברשותך, אלא ברשות הגזלן, אם תיתן לו את השייכות יש לו את הכל. קשה להבין זאת. מכל מקום, לפי זה יהיה אפשר להקנות לוועד שהכסף ברשותם, כשם שמקנים לגנב שהחפץ ברשותו.
אלא, שאין זה דומה לנידון דידן. מה שהחפץ הוא ברשות הגזלן הוא משום שהוא השתלט עליו, וביצע עבירה על מנת שיהיה שלו. זו מציאות שהחפץ ברשותו והוא שולט. לעומת זאת, נפקד לא השתלט ואין לו כל כוונה לבצע עבירה ולהשתלט על החפץ שלא כפי הדין, ואם כן החפץ אינו ברשותו, כי הוא נחשב כשומר את החפץ לבעלים. על כן אי אפשר להשתמש כאן בפטנט הלא מובן של הקצות.

ונראה שאפשר לבאר משתי סיבות מדוע הקושיה מעיקרא ליתא.

סיבה א – דין מנה שלישי
ניתן לפתור את הבעיה באופן הבא. המצב בו אנו נמצאים הוא דין מנה שלישי 17 . שניים הפקידו אצל אדם שלישי, האחד הפקיד מנה, וחבירו הפקיד מאתיים. את המנה שלישי אי אפשר להחזיר, ואין עליו שליטה. אין קניין גזילה על המנה שלישי כי לא גזלו אותו, אלא חוסר שליטה מציאותי, ובדומה למסותא, שאף אחד אינו יכול להוכיח שזה שלו, ולכן אי אפשר להקדיש. כל זאת כאשר שניהם לא מסכימים לעשות פעולה משותפת בכסף, אך אם נניח שבפורים שניהם נותנים הוראה זהה לנפקד: תן את המנה השלישי לוועד הרבנים, יהיה מותר לנפקד להעביר לועד הרבנים. חוסר השליטה נובע מכך, שאם אחד ייתן הוראה אסור להאמין לו, מאחר ויתכן כי המנה שייך לשני, ולכן לא יבצעו את מה שהוא אומר. אבל, אם אין סתירה להוראה מהאדם השני, הדבר מועיל. דין זה כתוב בר"ן 18 לגבי מה שר"ת 19 אומר, ששנים שמצאו טלית ובאו לבית דין כאשר שניהם אוחזים בה שניהם נחשבים מוחזקים, מסביר הר"ן שהסיבה לכך היא, שהנפקד תופס מכוח שניהם, ויש לו כוח לבצע את מה ששניהם אומרים.
נחזור לוועד הרבנים. את הכסף שהאדם רוצה להחזיר אליו צריך לשים בצד עד שיבוא אליהו ויברר, ובזה אסור לעשות שום דבר, כי זו הוראה סותרת ואפשר שהוא צודק. אבל לגבי שאר הכסף, כולם נותנים את אותה הוראה שהיא לתת לעניים שועד הרבנים רוצה לתת להם, ואין הוראה סותרת. אמנם, לו היה ויכוח היה הדבר נהפך לבלתי נשלט, אבל כאן אין ויכוח, ולכן זה מועיל. במסותא, ההקדש לא חל כי השני טוען הפוך, ואיננו רוצה להקדיש. הויכוח והסתירה בהוראות יוצרות את חוסר השליטה.

סיבה ב - העניים פועלים את הקניין לבדם
וישנו פתרון נוסף שניתן להציע.
אפילו אם נגדיר את המצב כלא ברשותו, יהיה אפשר לתת את הכסף חוץ מהסכום שאותו אדם רצה להוציא שיהא מונח עד שיבוא אליהו. יש יסוד בקניינים שאו המקנה או הקונה צריכים להיות אקטיביים בקניין, כגון שהמקנה יעשה פעולת קניין, והקונה לא יתנגד, או להפך. יש קניין שמועיל בהפקר, כגון אדם שמגביה דג מהים וזוכה בו, כאן אין צורך במקנה. כמובן, אדם שעודר בנכסי חברו על מנת לקנותם, אם החבר יתנגד זו גזילה, אבל אם החבר לא מתנגד אין זו גזילה. מאידך, אדם שעודר בנכסי הגר שמת אבל לא מתכוון לזכות בהם, "כסבור שהם שלו" איננו קונה, כי אין דעת מקנה לקנות 20 . לעומת זאת, בבבא בתרא מא. חידשו הרבה ראשונים, שהעודר בנכסי חברו כסבור שהם שלו קנה, משום שהמקנה מתכוון להקנות. יש דעת מקנה ויש מעשה קניין והקונה לא מתנגד, אלא שאינו יודע שצריך לקנות.
יוצא אם כן, שקניין על ידי המקנה בלבד יכול להועיל, וגם קניין על ידי הקונה לבד יכול להועיל, כמו בנכסי הפקר.
על פי זה מחדש ר' שמעון שקאפ 21 חידוש גדול. ההלכה שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, נובעת מכך שהקדש קונה על ידי קניין שהמקנה פועל. היינו, ההקדש אינו זוכה, אלא האדם בתור מקדיש מקנה להקדש, זו האמירה לגבוה, בה רק המקנה פועל, וכשהחפץ אינו ברשותו אין לו יכולת לפעול בחפץ. וכן בצדקה, באומר סלע זו לצדקה, האמירה לגבוה לא תפעל, אם הסלע אינו ברשותו של אדם. אמנם, אם הקניין נפעל על ידי הקונה לבדו, הוא לא צריך אלא שהמקנה לא יתנגד. אומר ר' שמעון, גם אם אין החפץ ברשותו של המקנה, אינו מעכב, כיון שאיננו עושה את הפעולה. ולדוגמא, אדם שגזל שעון, אין לבעלים שליטה עליו כיון שאינו ברשותם. בא אדם אחר ורוצה לזכות, אם הבעלים נותן לו לזכות והוא מגביה- הוא זכה. אין זה משנה כלל, שהמקנה אינו מסוגל להקנות, שכן אין הוא פועל בקניין, אלא רק צריך שלא להתנגד. כל מה שמדובר בהלכה, שאדם שהחפץ אינו ברשותו איננו יכול להקנות, הוא רק אם צריך אותו בתור מקנה, כגון קניין במעמד שלשתם, או קניין סודר שהאדם מזכה תמורת הסודר, וכן בשטר ואולי אף בקניין אגב, אבל בקניין שהקונה פועל אין חסרון.
נחזור לועד הרבנים. הגבאי מחלק בפורים את הכסף לעניים, והעניים זוכים בכסף על ידי שהם מגביהים אותו. אם כן, לא צריך מקנה שמסוגל להקנות, אלא צריך שהמקנה לא יתנגד, וכאן אף אחד אינו מתנגד. לפי זה, כל קניין שמועיל בהפקר מועיל בועד הרבנים.



^ 1.. אורח חיים תרצד, א.
^ 2.. סעיף קטן א.
^ 3.. מגילה א, ב בדפי הרי"ף: "אי יהבינן להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו ביומא ההוא ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמחה".
^ 4.. סעיף קטן ב.
^ 5.. לו, ב. לשון הגמרא: "התוקע לחברו".
^ 6.. הובאו בריף יח, ב: "איכא מאן דפשט מהא", ר"ח ורב האי שמובאים בבעה"מ שמובא לקמן והמלחמות עליו.
^ 7.. יח, א בדפי הרי"ף.
^ 8.. יח, ב.
^ 9.. ז, א.
^ 10.. סימן שעא, א.
^ 11.. בבא קמא תחילת פרק פרק רביעי, וכן הרמב"ן.
^ 12.. יורה דעה סימן רנח, ז.
^ 13.. אמנם, מי שנותן כסף באשראי אינו נתקל בבעיה זו, כיון שהכסף רשום על שמו, אך יש לו בעיה אחרת, כיון שחברת האשראי מעבירה את כספה לוועד הצדקה והאדם רק ערב לתשלום, אם כן, לא האדם נתן את כספו לעניים.
^ 14.. לז, י.
^ 15.. בבא מציעא ז, א ועוד.
^ 16.. נתיבות המשפט מסביר, שהסיבה לכך היא, משום שהם מוחלים לגנב, ואף על פי שבדרך כלל לא מועילה מחילה על חפץ בעין שבבעלותי, בחפץ גנוב בחפץ גנוב מועילה מחילה. זאת משום שהגנב קונה את החפץ בקנייני גזילה, אלא שיש עיכוב לזכייה משום שהתורה אמרה "והשיב את הגזלה אשר גזל", ואם מחל הנגזל על דין "והשיב", ממילא הגנב קונה.
^ 17.. בבא מציעא לז, א. בבא בתרא צד, ב.
^ 18.. בבא מציעא ג, א ד"ה אלא מחוורתא: "דכיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לו לעשות ממנו הרי הוא כאלו תפסי ביה תרוויהו".
^ 19.. בבא מציעא ב, א ד"ה יחלוקו.
^ 20.. יבמות נב, ב.
^ 21.. חידושים על בבא קמא סימן לה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il