בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

חדש ימינו כקדם

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ד
12 דק' קריאה 45 דק' צפיה
"חדש ימינו כקדם"
עומדת לפנינו דמותו של אברהם אבינו, הראשון לאבות האומה, פורץ הדרך של קריאה בשם ה' אחד. אברהם נקרא לעלות לארץ ישראל ומתמודד מול עולם שלם. 'אברהם העברי' - הוא עומד מהעבר האחד של הנהר וכל השאר מהעבר השני. אברהם הוא האיש נגד הזרם. הוא הולך בדרך מיוחדת של אמונה בא-ל אחד אל מול כל העולם האלילי, ולא נרתע. ולא עוד אלא הוא הולך "עם הנפש אשר עשו בחרן", כלומר עוד ועוד אנשים מצטרפים לדרכו של אברהם באמונה בא-ל אחד. נראה לי שבמובן מסויים הדור שלנו נקרא להגיע לאותו הגודל. גם אנחנו נקראים לשוב אל ארץ ישראל, לשוב לקרוא בשם ה', ללכת בדרך המיוחדת שלנו נגד הזרם, וגם אנחנו עומדים מצד אחד של הנהר אל מול כל העולם. אמנם בכל הדורות עם ישראל יצר התנגדות בעולם אבל עכשיו ההתנגדות מצד העמים היא הרבה יותר חריפה. נכון שאנחנו מתפללים "חדש ימינו כקדם", אבל לא במובן שאנחנו רוצים לחזור למה שהיה , אלא אנחנו רוצים לעלות ולהגיע להשגות חדשות.

המדרש אומר שימות העולם מתחלקים לשלושה חלקים: אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח. אברהם אבינו התחיל את 2000 שנות התורה והדור שלנו נמצא בשיאם של 2000 שנות המשיח. 2000 השנים האלו מחולקות גם הן, וחלק אחד הוא ההכנות להופעתו של המשיח. וההכנות האלה הם כבר בחינה של הארת אורו של המשיח מפני שהעולם כולו כבר מחכה לעתיד הזה של הופעתו של המשיח. אמנם יש כאלה שמחכים באופנים מוטעים, אבל הפיזור של ישראל באומות גרם שכל האומות מחכות לגאולת העולם. אברהם אבינו ייסד את האמונה בשם ה' בעם ישראל בדורו ובדורות הבאים אחריו, מכאן נלמד שעניינו של דור הגאולה הוא לקרוא בשם ה' בעולם כולו , לרומם את כל העולם כולו לקריאה בשם ה'. מהלך זה יתממש דרך התקבצותו של עם ישראל בארץ ישראל, דרך חזרתו לעצמו ולעצמיותו לגדלותו ולגובהו העליון הרוחני, ומתוך כך יוכל לקרוא ולרומם את העולם כולו. זו משימה עצומה וגדולה שמוטלת עלינו. והתבוננות בפרשיות האלו של אברהם אבינו מלמדת אותנו מהם הדרכים, כיצד מתמודדים, וכיצד עומדים בניסיונות.

"למען ידעתיו אשר יצווה את בניו אחריו"
כבר בפרשת בראשית למדנו את המדרש של ר' יצחק שלא היה צריך הקב"ה להתחיל את התורה בבראשית אלא ב"החודש הזה לכם" כלומר שאלתו היא: הרי התורה היא הוראה הדרכה, ומה יש ללמוד מתחילת ספר בראשית ועד "החודש הזה לכם"? תשובתו היא שגם בספר בראשית יש הוראה והדרכה. התורה מורה לנו שעם ישראל עניינו להיות בארץ ישראל, הארץ שייכת לעם ישראל, וכל המגמה האלוקית העליונה שעם ישראל מצווה בה עניינה להתקיים בארץ ישראל. כל ספר בראשית הוא הוראה לעניינה של ארץ ישראל, וכל פרשה ופרשה מביאה פרטי הדרכות והוראות. "למען ידעתיו אשר יצווה את בניו אחריו". אבל לכאורה, לא ראינו אפילו הוראה אחת מאברהם אבינו, שהרי לא נזכר שום דבר שאברהם אבינו אמר ליצחק או לנו לעשות. אברהם אבינו לא לימד אותנו בדרך של אמירה אלא עיקר הלימוד מאברהם הוא על ידי דוגמא אישית. התורה מספרת לנו איך אברהם התנהג וכל ה'סיפורים' האלו הם בעצם הוראות תורניות שמלמדות אותנו את דרך התורה, את דרך האמת, את דרך הצדק ואת דרך הטוב.

"וירא ה' אל אברהם והוא יושב בפתח האוהל כחום היום"
הקב"ה מתגלה אל אברהם וחז"ל אומרים שהקב"ה בא לביקור חולים אצל אברהם אבינו אחרי שהוא מל את עצמו. "והנה שלושה אנשים" - באים אורחים. אברהם עוזב את רבש"ע שבא לבקר אותו ורץ אל האורחים. "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". איך אפשר להבין את הדבר הזה? זה לא מכובד? השכינה מגיעה לבקר את אברהם אבינו ובאמצע הוא רואה אורחים והוא מיד רץ אליהם. איך זה ייתכן? נסביר ראשית את המושג "פני השכינה". על העולם הבא נאמר שצדיקים יושבים בו ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה. הנאה נפלאה - זה מה שאברהם זוכה לו באותה שעה. זיו השכינה זו כנראה הופעה אלוקית-לימודית שזוכים לה בעולם הבא. אבל חכמים אומרים לנו ש"יפה שעה של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא", והרי בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, שם ממש קרובים לרבש"ע, ובכל זאת "יפה שעה של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא".

אמנם חז"ל אמרו לנו דבר נוסף ש"יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העוה"ז", אבל לא מדובר על חיי העוה"ז במובן של קיום תורה ומצוות אלא הכוונה לשמחה של העולם הזה. אומרים חז"ל ששעה אחת בעולם הבא שווה יותר מכל השמחה הזו. אבל כל חיי העולם הבא שווים כמו שעה אחת של תשובה ומעשים טובים כאן בעולמנו. בשעה שאדם עושה את רצונו של הקב"ה בעולם הזה מתוך בחירה מרצונו החופשי - הוא קרוב לרבש"ע יותר מהקרבה שלו בעולם הבא. שם בעולם הבא הוא נהנה מזיו השכינה, אבל כאן בעולם הזה כשאדם עושה מצווה הוא נעשה באותו רגע בטל כלפי רבש"ע ודבק בקב"ה כאילו השכינה ממש עוטפת אותו - "כצינה תעטרנו" - והוא קרוב לרבש"ע יותר מאשר כל חיי העוה"ב. על כן אברהם אבינו רץ אל האורחים שזו מצווה, וזו בחינה יותר עליונה מאשר הנאה מזיו השכינה. אנחנו נמשיך בפרשה ונראה עוד הדרכות שאנחנו לומדים ממעשיו של אברהם אבינו.

"והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה"
בפרשה הקודמת למדנו שאברהם אבינו היה מאמין גדול, "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה", זה עניינו של אברהם הוא המאמין הגדול. הוא האמין בה' אמונה מושלמת, והמאמין ברבש"ע יודע שכל הבריאה היא מאת הקב"ה וכולם הם בריותיו של הקב"ה. וממילא הוא מוכרח להיות טוב יותר מכל הבריאה, שהרי הוא מאמין בה' ודבק ברבש"ע וממילא חשוב לו שכל מעשיו של הקב"ה ישַמרו ויופיעו בטוֹב, על כן מביאה התורה את התיאור של לימוד הזכות של אברהם על אנשי סדום.

לכאורה במבט ראשון נחשוב, כי מי שאוהב את רבש"ע ומקנא לו צריך לרצות בכִּילוּיַים של הפוגעים בכבודו. והנה אנחנו לא רואים הנהגה כזו מצד אברהם - אלא אברהם בא ומלמד זכות על רשעים. חז"ל מסבירים את דבריו של אברהם כלפי הקב"ה:
"א"ר אחא: נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם ומה אתה מערים על השבועה אתמהא מבול של מים אין אתה מביא מבול אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי השבועה?! אמר רבי לוי: השופט כל הארץ לא יעשה משפט אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם ומה אתה תופש חבל בתרין ראשין [בשני קצותיו] את בעי עלמא ובעי דינא [אתה (הקב"ה) רוצה גם את העולם וגם את מידת הדין - וזה לא הולך ביחד] סב לך חדא מנייהו ואם לית את מוותר ציבחר לית עלמא יכול קאים [אם לא תוותר על מידת הדין העולם לא יוכל להתקיים] א"ל הקב"ה: אברהם אהבת צדק ותשנא רשע מאנת לחייבם על כן משחך אלוקים שמן ששון מחבריך. מהו 'מחבריך'? מנח ועד אצלך עשרה דורות ומכלם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך. וזה שנאמר: ויאמר ה' אל אברהם לך לך".


הקב"ה אומר לאברהם "אהבת צדק ותשנא רשע", היה אפשר לבאר את הפסוק לגמרי אחרת: "אהבת צדק" - אתה אוהב את כל הצדיקים, "ותשנא רשע" - ולכן אתה שונא את כל מי שנושא רשעה בעולם. אבל באים חז"ל ואומרים שהפשט של הפסוק הוא שונה "אהבת צדק" - אתה אוהב להצדיק את בריותי, "ותשנא רשע" - אתה לא רוצה להרשיע אותם. והקב"ה אוהב את זה. "אהבת לצדק את בריותי" - הדגש הוא על ' בריותי ', אתה אוהב אותם כי הם בריותי, ואתה רוצה שלא יתכלו כי כבוד שמים מתגלה ע"י כל דבר שיש בעולם, וכל דבר שיש בעולם אם הוא יתכלה - יקטן כבוד שמים. ואברהם מחפש דרך איך הבריות האלה ימשיכו להרבות כבוד שמים. מי שאוהב את הקב"ה אוהב את בריותיו. זאת מדרגתו של אברהם המאמין והאוהב את הקב"ה וממילא הוא אוהב את הבריות. אהבת ה' מחייבת את אהבת הבריות. אין זו אהבה שלימה אם אדם אוהב את הקב"ה ולא אוהב את בריותיו. זו עוד הדרכה שאנחנו לומדים מאברהם אבינו מתוך התבוננות במעשיו.

הזוהר אומר שאדם צריך להתפלל על הרשעים. הזוהר אומר שנתאר לעצמנו מה היה קורה לו היינו מתפללים שתרח ימות: לא היה אברהם אבינו, לא היה ישראל, לא היה דוד ולא היה משיח - כל אלו לא היו לולא היה תרח, עובד האלילים. מה הכוונה? שבכל אדם ולו המקולקל ביותר יכולה להיות טמונה נקודה שיכול להיות שהיא תתפח בכיוון חיובי. בכל רשע יכול להיות ניצוץ טוב שאפילו אם הוא לא מתגלה בו - אולי הוא יתגלה בבניו, והניצוץ הזה הוא כל כך גדול וכל כך חשוב שהוא מצדיק את קיומו של הרשע. צריך להתפלל שהרשעה תתבטל, ושיתבטלו הרשעים מצד הרשעה שלהם.

"נתת ליראיך נס להתנוסס"
אברהם ממשיך ללמד אותנו הדרכות. אברהם נוטע אשל בבאר שבע. אברהם רואה שסדום נהפכה, ואי אפשר יותר לקיים הכנסת אורחים, אז הוא הולך לגרר ומסתכן, ואכן יש שם סכנות, "אין יראת אלוקים במקום הזה". הוא יודע במה אנשי גרר מתעניינים, כמו שהוא אומר לאבימלך, שהוא הבין מראש שכדאי לו להגיד ששרה היא אחותו. הרי כשמגיע אורח שואלים אותו על צרכיו, אם הוא רעב, אם הוא צמא, אם יש לו מקום ללון וכד' ולא על אשתו. ואילו כאן השאלה הראשונה הייתה על דבר אשתו. אברהם יודע את כל זה מראש והוא מתכונן לזה ובכל זאת הולך. כי יש לו ייעוד, הוא צריך לתקן את העולם במלכות ש-ד-י. אם אנשים מפחדים ללכת ליד סדום ואין את מי לקרב שם לעבודת ה' אז אברהם הולך למקום אחר למרות הסיכונים. וכל זה מפני שאברהם הוא איש האמונה, הוא מאמין שהוא יצליח להתמודד, הוא מאמין שהוא יתגבר על הקשיים, הוא מודע לקשיים, הוא יודע שיצטרך לעבור מבחנים - אבל הוא הולך כי הוא בוטח ברבש"ע שלא יאונה לו כל רע. לפעמים הסיכונים מגיעים עד קצה הגבול. אבל בסוף לא קורה לו כל רע מפני שהוא בוטח ברבש"ע, הקב"ה מנסה אותו.

עשרה נסיונות נתנסה אברהם - והוא עולה ממדריגה למדריגה. צריך להבין שהנסיון הוא לא רק בחינה לגלות את הכוחות של האדם אלא זו גם דרך להעצים ולפתח את הכוחות האלו. כל נסיון מוסיף עוד עוצמה ועוד כוחות שיוצאים מן הכוח אל הפועל. נתבונן בנסיון האחרון:
"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם כתיב (תהלים ס) נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה וכל כך למה מפני קושט בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר למי שהוא רוצה מעני ולמי שהוא רוצה הוא עושה מלך אברהם כשרצה עשאו מלך כשרצה עשאו עשיר יכול את להשיבו ולומר לו יכול את לעשות כמו שעשה אברהם אבינו והוא אומר מה עשה ואת אומר לו ואברהם בן מאת שנה בהולד לו ואחר כל הצער הזה נאמר לו קח נא את בנך את יחידך ולא עיכב הרי נתת ליראיך נס להתנוסס".

כלומר,כל הטובות שעשה הקב"ה לאברהם מגיעות לו בזכות.

ממשיך המדרש:
"ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו א"ר יונתן הפשתני הזה: כשפשתנו לוקה - אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה - הוא מקיש עליו ביותר למה שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולין לעמוד דכתיב (ישעיה נז) והרשעים כים נגרש ואת מי מנסה את הצדיקים שנא' (תהלים יא) ה' צדיק יבחן (בראשית לט)". "אמר רבי יצחק היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו ומה הוא בודק בקנקנים ברורים שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן". "א"ר אלעזר לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכוחה יפה כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן".


זה אברהם שנאמר "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו". הנסיון הזה, נסיון העקדה הוא שיא הנסיונות. יש מפרשים שהיו נסיונות יותר גדולים אבל חלק מהמפרשים אומרים שזה היה הנסיון הגדול והקשה ביותר - ואברהם עמד בו. הדרישה האלוקית לקחת את בנו יצחק ולהעלות אותו לעולה היא דרישה שכבר במדרשים אנחנו מוצאים עליה אמירה והרב זצ"ל מרחיב את הדיבור עליה. הקב"ה לא רצה להתעלם כאן מהרגשות הטבעיים שיש לאברהם שהוא אוהב את בנו והוא קשור אליו, ועל אחת כמה וכמה שהוא בן זקונים שכל כך הרבה ציפה לו. הקב"ה אומר: האהבה הזאת היא נכונה וצודקת ויש לה מקום ואדם צריך להיות בריא באהבתו את בניו, אבל יש אהבה עליונה אלוקית שהיא מעל הכל והיא מרוממת את הכל. האהבה הזאת היא התוכן של כל האבות ואהבת המציאות והבריות היא נמשכת מהאהבה הזאת. ואברהם עומד בנסיון. אברהם אוהב את הקב"ה, "אברהם אוהבי".

"כי ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכך את בנך יחידך", אהבה ויראה אלו שתי מידות שונות, אברהם בולט בעיקר במידת האהבה אבל יש בו גם יראה. מידת היראה היא מידת גבורה, הכוח להתגבר על תביעות גדולות וקשות, הכוח להתמודד. אלו שתי מידות שמשלימות זו את זו כמו שתי כנפיים שאי אפשר להתעופף ללא שתיהן. כל אלו הדרכות מתוך המציאות. אנחנו רואים את אברהם אבינו בהנהגותיו ואנחנו לומדים הנהגות תורניות כיצד לבנות את המידות, כיצד לבנות את האישיות, כיצד ללכת בדרך האמונה, בדרך ה'.

"הביטו אל צור חוצבתם"
הגדלות של אברהם מתבטאת בכך שהוא העצים את אמונתו לכזה גודל עד שהוא נעשה מרכבה לשכינה, הוא נעשה בטל לגמרי לרצונו של רבש"ע, וכל מה שאברהם עושה זה הכל גילוי רצונו של רבש"ע. אין אברהם אישיות בפני עצמה, כל כולו עושה את רצונו של רבש"ע. עד כדי כך הייתה האמונה מושרשת בו ועבודת ה' מושלמת אצלו, שזה נקבע אצל אברהם באופן כזה שזה נשאר לכל הדורות הבאים אחריו. אמנם לא באופן מלא, כי עדיין יש לאברהם בן אחר ישמעאל, וגם ליצחק בנו יש בן אחר עשו, אבל השרש כבר קיים. יש בו יסוד כזה של אמונה שימשך לכל הדורות כולם "כי ידעתיו למען יצווה את בניו אחריו ושמרו את דרך ה' ". הקב"ה רואה שהעוצמה הרוחנית שאברהם התעצם בה היא כל כך חזקה שהיא תמשך ותמשך לכל הדורות. זו הגדולה של אברהם שהיא אבן יסוד. "הביטו אל צור חוצבתם"- זה אברהם אבינו שכל ההמשכיות של האומה מבוססת על היסוד הזה. "עוד יזכור לנו אהבת איתן" -זה אברהם אבינו האיתן בכוחותיו.

"כזה ראה - וקדש"
כפי שאמרתי בתחילת דברי, מבחינה מסויימת אנחנו נמצאים בתקופה גדולה מאוד של התמודדות ושל התחדשות של עם ישראל החזרה לארץ ישראל. תקופה של תהליך בנייתה של הגאולה. ואנחנו ממש מרגישים שבעולם בכלל וגם בישראל בפרט, יש איזו מן תקופה כזאת של ערפול, "החושך יכסה ארץ והערפל לאומים", וזה סימן ש"כבוד ה' עליך זרח", זה סימן שכבוד ה' עומד לזרוח ולהופיע על ישראל. אנו עומדים בפני ביטול כל ההשקפות האחרות כולל הדמוקרטיה. מהלך הדמוקרטיה בעולם היה נחוץ שכן הוא ששבר את כל השקפות האלילות בעולם, אין שעבוד לשום דבר, חופש מלא, אף אדם לא חייב שום דבר לאף אחד. הדמוקרטיה שברה את כל הערכים האחרים. לכאורה, התרופה הזאת שהקב"ה נתן בעולם כדי לרפא אותו מהשקפות האלילים היא כאילו חזקה מדי, עד כדי כך שהיא דוחה גם את ההשקפה הנכונה של אמונה בקב"ה. אבל כנראה לא הייתה ברירה, היה צורך באיזו השקפה גדולה ומושכת ביותר כדי לנתק אנשים מהשקפתם הישנה. וכאן מגיעה השעה שיתגלה הרצון הפנימי של האדם, לא רצון כפוי או חיצוני אלא מה שבא מתוך תוכו של האדם.

לאדם יש שכבות. יש לו רצונות חיצוניים שיכולים להיות משובשים, ויש לאדם רצונות פנימיים מאוד מאוד, שהם הנשמה הפנימית של האדם. עניינה של הגאולה זה לגאול את הכוחות הפנימיים שהיו משועבדים ומכוסים ומסוגרים בפנים - ולהוציא אותם משעבוד לחירות.זוהי גאולת הנשמה. הגאולה היא גם באדם מישראל וגם באדם מהעולם וגם בעולם כולו - לגלות את הנשמה הפנימית של העולם, לגלות את רבש"ע בורא העולם. זו המגמה של הדור שלנו, להוציא את האמת הזכה והטהורה לחירות. והעולם כבר מצפה לזה, הוא כבר יודע שכל השקפות העולם הזרות הם הבל וכל האמונות האליליות הם בטלות. ולא רק האמונות אלא גם ההשקפות החברתיות וכד' הכל בטל: השקפות סוציאליסטיות, קומוניסטיות וכד'. וזה התפקיד של עם ישראל - להיות נשמתיים, שעבודת ה' שלנו תצא מן המעמקים, מהמעיין הפנימי שמבקש להתפרץ. בהתחלה האמת תופיע רק בתוכנו ואח"כ היא תתפשט ותופיע עלינו כלפי חוץ על ידי דוגמא אישית. זה החינוך הדמוקרטי והנכון, כמו אברהם אבינו, הוא לא אומר לאף אחד מה לעשות אלא הוא עושה בעצמו ו"כזה ראה וקדש", זה האמת וזה הנכון. לא שאי אפשר להשתמש גם באמצעים של השפעה, אבל כל אלו חייבים להיות מלווים בדוגמא אישית. אולי צריך להסביר מה אתה עושה כדי שאנשים ידעו איך לחכות אותך - אבל לא בדרך של השפעה ושל הטפה אלא יותר בדרך של הדגמה.

באברהם אבינו אנחנו מוצאים את כל המידות כולם לא רק בין אדם למקום: מאמין, צדיק, עובד ה', לומד תורה, אלא הוא שלם מכל צדדיו גם מקיים מצוות שבין אדם לחברו: אוהב את כל הבריות, מכניס אורחים, מציל שבויים, וכו'. אישיות כזאת היא ממילא משפיעה על סביבתה "את הנפש אשר עשו בחרן", וככל שהאדם גדול יותר עמוק יותר, השפעתו יותר גדולה ונמשכת לדורות. אנחנו היום לא במצב של אברהם אבינו שמשפיע השפעה פרטית - היום כל אחד מאתנו הוא חלק מכלל, ענייננו בדור הזה הוא לגלות מהלך חדש של אמונה שיוצאת מתוך תוכי הנשמה. זה מתחיל מעשייה פרטית אבל ממשיך אל כל ההופעה השלימה. כלומר כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים, נעשה אותו יותר בשלמות ויותר בטהרה כי זה גילוי חלק פנימי יותר של הנשמה.

עבודת ה' צריכה להיות מושלמת מכל צדדיה. הרב אומר שהצדיקות זו אומנות: אומן כשעושה יצירה הוא מטפל בה מכל צדדיה, הוא עובד עליה הרבה ומוסיף עוד קו ועוד קו ועוד צבע ועוד גוון וצל ואור ודואג שהכול יהיה הרמוני ומושלם באופן יפה ואז מתקבלת התמונה בכל שלמותה. גם את הצדיקות צריך לדעת לשפץ מכל צדדיה, לחשוב על כל חסד מכל הצדדים: איך לחבר יהיה הכי הרבה נחת מזה, ולא תהיה לו איזו הרגשה של אי נעימות, ואיך זה הכי יועיל לו. כל מעשה צריך לחשוב איך עושים אותו בצורה הכי שלימה. זה פשוט שאדם צריך להתפלל להקב"ה, אבל אדם שמתפלל צריך לחשוב: איך תהיה העמידה, איך תהיה המחשבה, איך תהיה ההבעה , לחשוב על כל הצדדים. גם באכילה: אפשר לאכול בעדינות, בנקיות, באצילות, בשלמות, בטהרה, ואז כל האוכל נעשה עבודת ה'. כל פעולה תהיה יותר שלימה אם היא יוצאת מתוך ההבעה הפנימית של הנשמה של האדם. וכשאנחנו נעשה את כל מעשינו במחשבה על כל הצדדים והפרטים, השפעתנו תהיה הולכת ומתפשטת. בעז"ה אנחנו נמצאים בתקופה גדולה - נשתדל להתאים את עצמנו לגדולה של התקופה להיות שותפים עם רבש"ע בגאולתם של ישראל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il