ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה

שיחה שבועית - פרשת כי תצא

קדושתם הטבעית של עם ישראל

לעם ישראל יש קדושה טבעית ללא קשר לקיום מצוות. האדם נברא בצלם אלוקים ולכן אנחנו מצווים להדמות לו וללכת בדרכיו, ההידמות לקב"ה היא תפקידו של כל אחד מישראל. אנו צריכים להקים את המצוות אצל אחרים ולא רק לקיים לבד.
1243
לחץ להקדשת שיעור זה
התפילה והמצוות
המצוות כגילוי סגולתם של ישראל
פרשת כי תצא שקראנו השבת מרובה במצוות שבאות לזכות את ישראל, שנאמר: "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (אבות ו, יא). הראשונים והאחרונים דנים בשאלה, האם זו זכות שהקב"ה הרבה תורה ומצוות או לא, כי הרי צריך לקיים את כל המצוות ואם האדם לא מקיים אותן הוא חוטא. המהר"ל מסביר, שהקב"ה רצה לזכות את ישראל בעל כורחם ולפיכך הוא הרבה להם תורה ומצוות (תפארת ישראל, פרק ה), בכך ישראל יתעלו מעלה מעלה וגם יזכו לשכר.
אך נוסיף ונאמר שצריך לזכור שהשכר העיקרי הוא לא רק בעולם הבא אלא עצם קיום המצוות. נאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ, א), פירושו של דבר שבעצם טבעם שייכים ישראל לעולם הבא. יש טבע סגולי אלוקי לכל אחד מישראל. זה השורש, ומתוך כך יש לבושים התואמים את הטבע הזה והם המידות הטובות. המידות הטובות הן השורש למצוות, לדוגמה: אדם בעל לב טוב עושה הרבה מצוות שבין אדם לחברו, וכן הלאה בכל מידה ומידה, שכוללת בתוכה הרבה מצוות. כך ניתן להבין את דברי רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", התורה והמצוות הן המשך של המידות הטובות, שהן ההמשך של הסגולה הפנימית שהקב"ה נטע בתוכנו. הדברים עמוקים מאוד וחשוב מאוד לדעת אותם. אדם צריך לדעת שכשהוא מקיים ועושה מצווה, הערך העיקרי שלה לא נובע מהכוונה, מהמחשבה לעשות את המצווה, או מכך שהוא פועל אותה בצורה המושלמת ביותר. הערך העיקרי הוא שהאדם מגלה בכך את הסגולה האלוקית, הרצון האלוקי, שציווה אותו לעשות את המצווה, והנפש האלוקית שלו שמופיעה ומתגלה על ידי המצוות שהוא עושה. כך אנו מבינים שלמצוות יש תוכן עליון ועמוק מאוד. בדומה למה שהרב צבי יהודה היה חוזר ואומר, שעלינו לזכור תמיד את הברכה שמברכים לפני הלימוד: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", אנחנו ניגשים ללימוד תורה מתוך הסגולה האלוקית שבתוכנו, מתוך היותנו נבחרים אנחנו זוכים לעסוק בתורת ה'. הזכירה הזאת נותנת משמעות עליונה מאוד למעשים שאנחנו עושים, משמעות אלוקית.
אם כן: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", על ידי ריבוי תורה ומצוות הזכויות הולכות ומתרבות, הולכות וגדלות, ואין אנחנו יודעים מתן שכרן של מצוות. המהר"ל מסביר בפירושו לתחילת פרק שני בפרקי אבות, את עניין שכר המצוות. על מצוות שילוח הקן נאמר: "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב, ו), האדם הולך בדרך ולפתע רואה קן ציפור ומשלח את האם, אפילו על מאמץ קטן כל כך מקבל שכר של "למען ייטב לך והארכת ימים" (שם ז). ומבאר המהר"ל שגם על מצוות -שאנחנו יודעים את מתן שכרן – השכר הוא רק על המאמץ ואילו על עצם קיום המצווה אנחנו לא יודעים מה השכר, "אין אתה יודע מתן שכרם של מצוות" (אבות ב, א). הקב"ה לא גילה לנו את מתן שכרם של המצוות כדי שיקיימו את כל המצוות כולן ולא יעדיפו מצווה אחת מסוימת, וגם אם הקב"ה היה מגלה לנו את מתן השכר - לא היינו יכולים להשיג אותו, משום ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט, ב).
בפרשה שלנו יש הרבה מצוות, מהן שבין אדם למקום ומהן שבין אדם לחברו, ונראה לכאורה כאילו יש חוסר סדר וערבוביה, לא רואים את הקשר בין מצווה למצווה. אך נראה שיש בכך כוונת מכוון, לומר לנו שאין להבדיל בין המצוות וכל המצוות הן משורש אחד. למרות שנראה שלכל מצווה יש טעם אחר, הכול נובע משורש אחד - לעשות את רצונו של הקב"ה.

לשון הרע מתוך "צדקות"
לא נוכל לעסוק בכל המצוות שבפרשה, אך נעסוק במצוות הזכירה. בפרשה ישנן שלוש זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מעשה עמלק וקודמת לו היא זכירת מעשה מרים. התורה מצווה אותנו כאן להיות בתודעה מתמדת ולזכור מה קרה למרים. ויש להבין מדוע זכירת מעשה מרים היא כל כך חשובה. כאשר מרים דיברה על משה היא התכוונה לטובה. היא דיברה עם אהרן אחיה, וצריך לזכור שאלו שני צדיקים גדולים. הם רואים שמשה רבנו פורש מאשתו וחושבים שאולי זה לא ראוי משום שהם לא מכירים את מדרגתו של משה, והם מתייעצים איך לדבר עם משה על כך. לכאורה, זה דיבור לשם שמים, ובכל זאת התורה מזהירה אותנו מכך. לפעמים אנשים מדברים לשון הרע כאילו מתוך צדקות, מתוך דאגה לחבר, אך זה עדיין לשון הרע, ואולי אפילו לשון הרע הכי חמור. ללשון הרע שכזה מקשיבים בצורה הכי קשובה והכי מאמינים לו, משום שלאדם המדבר סתם לשון הרע לא מקשיבים ברצינות ובאמון, אבל המדבר מתוך כאב ודאגה על מצבו של חברו מקשיבים יותר.
אז מה, אסור לדבר מתוך כאב על מצב של החבר? כן, אסור. אלא אם כן, מטכסים עצה כיצד לעזור, איך משפרים, והכוונה היא באמת להועיל, ואין שום דרך אחרת לברר את הדברים - אז זה לא לשון הרע אלא תיקון. אך דיבורים סתם, כאילו להשיח את צערם - זה חמור מאוד וכנראה זו היתה הבעיה במעשה מרים. "זכור את אשר עשה ה' למרים" (דברים כד, ט), זכור כמה צריך האדם להיזהר בדיבורו. אמרנו שהמעשים הם התולדה של המידות, והזהירות בדיבור צריכה להתחיל מהזהירות במידות. אם אדם אוהב את חברו ורוצה מאוד בטובתו - הוא לא יספר עליו דברים רעים, אדם לא מספר דברים רעים שהוא יודע על המשפחה שלו לחברים, הוא לא רוצה לקלקל את השם של המשפחה ואת השם של עצמו. כך לאדם אסור לדבר לשון הרע על חברו כי החבר צריך להיות מספיק יקר וחשוב לו והוא רוצה בטובתו. כלומר, המצווה לזכור את מעשה מרים צריכה לבנות בנו את המידות הטובות של ההסתכלות החיובית על כל הבריות, לפתח את הרצון לפעול לטובתם תמיד וחלילה לא לפגוע בהם, לא בדיבור ולא במעשה.

כוחו של הרצון
בשבוע שעבר עסקנו בשיחה בתכונתו של כח הרצון, ונמשיך בעניין הזה. הרב באורות הקודש (חלק ג, סימן לב) כותב:
היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם. ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך.
הקב"ה יכול הכל, הכל תלוי ברצונו ומה שהוא רוצה הוא יכול. זו היכולת האלוקית. היכולת האנושית לעומת זאת היא מוגבלת, האדם לא יכול להוציא אל הפועל כל מה שהוא רוצה. תפקיד האדם הוא לקשור את הרצון האנושי בחפץ ה', ואז רצון האדם יהיה כל כך חזק עד שמה שהאדם ירצה הוא יוכל. "אני אמרתי אלהים אתם", שם אלוקים פירושו 'בעל הכוחות כולם', והקב"ה אומר שהוא רוצה שיהיו גם לנו כוחות גדולים, כביכול כוחות אלוקיים. מה הדרך ליצירת הכוחות האלו? קשירת רצון האדם עם רצון ה'. אדם יכול להגיע למדרגה כזאת שהוא גוזר והדברים מתקיימים, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
ממשיך הרב וכותב:
זוהי מדת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות.
הרב אומר שיש מדרגות הנקבעות על פי מידת הקרבה של כח הרצון של האדם לרצון ה'. לא כל אחד הוא צדיק גמור, אבל אין אדם שהוא רשע גמור ממש עד שאין בו שום נקודה טובה במציאות. אמנם חז"ל משתמשים בלשון של רשע גמור וצדיק גמור, אבל גם רשע גמור הוא לא גמור ממש, תמיד אפשר להיות עוד יותר רשע, ובכך שהאדם קיים זה מראה על נקודת טוב מסוימת שנשארה בו והיא הזכות לקיום שלו, יש בו כח פעולה, אמנם מצומצם, אך קיים כח. כשרמת הצדיקות שלו מתגברת והאדם מתעלה במדרגת הצדיקות, היכולת שלו שנובעת מכח הרצון חזק יותר והרצון שלו גם פועל יותר ויותר בעולם.
ממשיך הרב וכותב:
המיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא.
הלוז היא העצם שנשארת גם לאחר שהגוף מתכלה וממנה נוצר לעתיד לבוא הגוף בתחיית המתים. חז"ל אומרים שהעצם הזאת ניזונת מסעודת מלווה מלכה ולכן צריך להקפיד על סעודת מלווה מלכה בהידור. כמובן שגם שם העצם 'לוז' אינו מקרי, הוא השם הראשון של בית אל. גם לבית אל כמו ללוז יש קיום מתמיד, בית אל זהו המקום של יעקב אבינו שעליו נאמר "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה, ב). עצם הלוז היא נקודת הקיום המוחלט, ולכן היא נחשבת כנקודת הטוב. אומר לנו הרב שמטרתו של האדם היא להתקדם כל הזמן בקירוב רצונו לרצונו של ריבונו של עולם, וככל מה שהאדם מגדיל את רצונו הוא פועל יותר ומשפיע יותר בעולם.
כותב הרב במקום אחר (שם, סימן כט):
כל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד', לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו.
כל ההתקדמות הרוחנית כולה היא לרומם את רצון האדם, שיהיה כמה שיותר טהור, כמה שיותר טוב וכמה שיותר יפנה אל רצונו של ריבונו של עולם. אם כן, הרצון יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול חלילה לרדת מטה מטה, להיות כבוש בנטיות נמוכות מאוד, מגושמות מאוד. במצב כזה הרצון בגלות, וצריך לגאול אותו מהקטנות שלו, מהמגושמות שלו, להעלות אותו.

כיצד מתפללים?
ומכאן נתבונן על עבודת ה' בתפילה. התפילה היא ביטוי של הרצון, גילוי הרצון מן הכח אל הפועל. כשאדם מתפלל הוא מגלה את רצונו, והוא לוקח את רצונו ומפנה אותו לריבונו של עולם. עצם הפנייה כבר מרוממת את האדם, עצם ההוצאה של הרצון מן הכח אל הפועל כבר מגדילה אותו. כשהאדם פונה אל ריבונו של עולם, הוא רוצה שהקב"ה יעשה את רצונו, רוצה חכמה, עושר, רפואה וצריך להבין למה הקב"ה יעשה את רצונו, למה שהקב"ה יענה לתפילתו, והאדם צריך להבין לבקש דברים שגם הקב"ה רוצה. כמו אדם שהולך למשרד ממשלתי ומנסה לשכנע את הפקיד שהבקשה שלו היא בעצם האינטרס של המשרד, והבקשה היא בעצם התפקיד של המשרד ועניינה הוא רק להפנות את המשאבים אליו, כי הוא ממלא את התפקיד של המשרד. אם כן, בעצם הפניה לקב"ה יש הכרה שהקב"ה הוא זה שיכול לעזור לו. כבר זה דבר גדול וחשוב. בנוסף, האדם בתפילה עושה את רצונו כרצון ה', כמו שהזכרנו, האדם מבקש דברים שאיתם הוא יוכל לפעול טוב יותר, ללמוד יותר, לקיים מצוות בצורה טובה יותר. בכך האדם מתעלה אל הרצון האלוקי, מתאים את עצמו לרצונו, וממילא הרצון הפרטי של האדם גדל והופך להיות רצון ה'. גם עצם רצונו של האדם הוא יצירה אלוקית, הקב"ה רצה שיהיה לאדם רצון עצמאי, אך כשהאדם הופך את רצונו לרצון ה' רצונו גדל פי כמה וכמה. אם כן, כשאנחנו ניגשים להתפלל אנחנו צריכים לחשוב ולהתבונן אם אנחנו באמת ראויים שהקב"ה יענה לתפילתנו, ואנחנו צריכים להתאים את רצוננו לרצונו. האדם מעלה את רצונו מעלה מעלה, והרצון שלו 'נבלע' ברצון האלוקי, הרצון האלוקי הוא רצון פועל, וממילא גם רצון האדם הופך להיות רצון פועל.
כך כותב הרב במוסר הקודש (סימן לה):
החפץ האישי, בהיותו מבוטא במהלך עילויו למקורו, התפילה, זהו הגילוי האיתן של גודל הרוח, התוכן התופס מקום היותר חשוב בעולם משוכלל... מה שנודע רק ליחידי סגולה, יודע לכל, וטוהר הרצון וחסנו, בנטותו בעזו לסוד אלוה, זה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה, שתתנוסס בתפארה מידי עם עולם, בשביל העולם כולו, וביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
כשהאדם מבטא את רצונו בפנייה למקורו בתפילה, זה שיא הגילוי של גודל הרוח. התרבות הולכת ומתפתחת, הולכת ומתרחבת, ו'ראש מגדלי התרבות העתידה' יהיה נטיית הרצון לקב"ה, כי אנחנו לוקחים את הכח הרוחני שלנו ומפנים אותו לריבונו של עולם. זוהי מין מגמה עתידית: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", שאנחנו נלמד את כל העמים להתפלל ולפנות אל הבית הזה, ובכך לזכות להופעת התפילה. הרצון יתעלה למדרגות כל כך גבוהות, בביטוי של תפילה לריבונו של עולם, עד שיהיה לו כח פעולה יותר גדול מכל ההמצאות הטכנולוגיות והתעשייתיות מכל סוגי הפיתוחים שיש בעולם, התרבות ההומנית והרוחנית, זה יהיה "ראש מגדלי התרבות" גילוי כוחה של התפילה, גודלה של התפילה.
באופן עמוק, הרי כל מטרתו של האדם היא להיות שלם, זוהי גם מטרתו של העולם. להיות מושלם, מתוקן, להגיע לשיאים הגדולים ביותר של שלמות ותיקון. וביטוי השלמות והתיקון אומר שכל הרצונות הגדולים יתמלאו, שכח הרצון יגיע לגודל הכי גדול. את זה משיגים על ידי ההתאמה של הרצון שלנו עם הרצון האלוקי. אחר כך, כל האמצעיים הטכנולוגים יהיו הכלים להופעת הרצון הטוב, להשתמש בכל הכלים להופעת ה' שלמה יותר וגדולה יותר.

עבודת ה' של חודש אלול
זו מטרתנו בחודש הזה, לעבוד על עניינה של התפילה. תכלית התפילה היא התפילה עצמה, ולא מילוי הבקשות. עצם פעולת ההתקרבות, והצרכים, המשאלות והבקשות שיש לנו הם כדי שנפנה אל ריבונו של עולם ונגדיל את השייכות שלנו אליו והכרת התלות שלנו בו.
נותרו לנו כשבועיים עד ראש השנה, ואנחנו צריכים לעלות לשלב חדש של עבודת ה', של שקידה שצריכה להתבטא במאמצים גדולים יותר, גם בכמות וגם באיכות. שהשבועיים האלו יהפכו לשבועיים של אש יוקדת בתורה, בתפילה, בלימוד ובבין אדם לחברו, שהעבודה בזה חייבת להיות קשורה בעבודה שבין אדם למקום. גם בפרשה שלנו יש מצוות מעקה, שממנה לומדים שצריך שלא לפגוע באחרים, למנוע נזקים מהאחר וכל אחד צריך להיות ערני בעבודתו ובמצוות שבין אדם לחברו.
החינוך בישיבה כהמשך ממרכז הרב הוא לא חינוך של חרדה מפני הימים הנוראים, אלא להדגיש יותר את הביטחון שהקב"ה רוצה בטובתנו ובראש השנה נלבש בגדים לבנים מתוך אמונה שהקב"ה ידון את כולנו לטובה, אבל כדי שתהיה טובה גדולה מאוד צריך לעשות עוד מאמצים. צריך בחינה של "וגילו ברעדה", לא עצבנות, לא מתח לא בריא, אבל התקדמות אל להט של אש קודש. לנצל את הזמנים, ימי שישי, מוצאי שבתות, וכשמסיימים את השנה בסימן עלייה זה מראה ששבנו בתשובה, וזה מתקן את השנה כולה. חזק ונתחזק, ושיהיו הימים האלו ימים מרוממים, ימים של התעלות, ימים של ברכה.
עוד בנושא כי תצא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il