חובר
י1 אֵי זֶה הוּא חוֹבֵר?* זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם, וְאֵין לָהֶן עִנְיָן,* וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין, עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק, וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק מֵהֶן, וְאוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ – הַכֹּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁיֹּאחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם* אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ, אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר" (דברים יח,י–יא).
י2 אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד, וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ, וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם, וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הַחַבָּר* אוֹתָן הַקּוֹלוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחַבָּר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְּשֻׁנִּים הַמְּכֹעָרִים – "לֹא יָרֵעוּ, וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (ירמיה י,ה).

לוחש על המכה
יא מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ – מֻתָּר לִלְחֹשׁ* עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה, וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם – הוֹאִיל וּמְסֻכָּן* הוּא, הִתִּירוּ לוֹ,* כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

63 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק י"א הלכות ו'-ט'

64 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק י"א הלכות י'-י"ב

65 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק י"א הלכות י"ג-ט"ו

טען עוד

יב הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק* שֶׁלֹּא יִבָּעֵת,* הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן – לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל חַבָּרִים וּמְנַחֲשִׁים, אֶלָּא שֶׁהֵם בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רִפְאוּת גּוּף, וְאֵינָן אֶלָּא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת,* שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי ג,כב). אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין אוֹ מִזְמוֹר מִתִּלִּים* כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּנְזָקִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
___________________________________

חוֹבֵר – לוחש לחשים (רס"ג). וְאֵין לָהֶן עִנְיָן – חסרי משמעות. שֶׁיֹּאחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם – שיחזיק חפץ כלשהו. חַבָּר – חובר, לוחש הלחשים. לִלְחֹשׁ – לומר בלחש מילים שמי שהוכש מדמה שהן מועילות לרפא אותו, ואין מדובר באמירת פסוקים. וּמְסֻכָּן – בסכנת מוות, וכדאי להרגיעו שהרעל לא יתפשט בגוף מהר. הִתִּירוּ לוֹ – מפני שאין הלוחש מאמין בהם, ומטרתו רק להרגיע את הנשוך. אבל אם הלוחש מאמין בהם לפי דמיונו, לוקה (סה"מ ל"ת לה). הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק – קורא פסוקים. יִבָּעֵת – ייבהל. וְאֵינָן אֶלָּא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת – אך תלמידי חכמים העוסקים בתורה, "התורה שומרתם" (ראה תלמוד תורה ו,י וביאורנו שם). מִתִּלִּים – מספר תהילים. כתיב רגיל בכתבי היד.


ביאורים
בהלכות אלו אנו נפגשים עם שיטת הרמב"ם והסבריו ביחס לגדרי האיסורים שאנו עוסקים בהם ולסיבתם. היה מקום לחשוב שהתורה אסרה לפנות אל מלחשים וקוסמים למרות שיש בהם ממש ובידם היכולת לנבא עתידות ולרפא מחלות. דעת הרמב"ם אינה כן. לשיטתו אין באותם מעשים אסורים שמץ של אמת וכולם הבל בלי שום תועלת אמיתית והמאמין בהם מכונה בלשונו "סכל". התורה, שאסרה עלינו את הניחושים למיניהם, מנעה מאיתנו לשקוע בהבלים ובהזיות.
למרות זאת ישנו מצב בו מותר להשתמש בטכניקות האלו, למשל כאשר מדובר בחולה מסוכן שיש חשש לחייו. אמנם מבחינה רפואית אין שום תועלת בהם, כפי שלמדנו, אך מכוח ההשפעה הפסיכולוגית שהם יגרמו עשויה להיות תועלת. לעיתים משתמשים אף ברפואה המודרנית בתרופות דמה (פלצבו - Placebo) על מנת שיחשוב החולה שמטפלים בו כראוי, ומחשבה זו עצמה תעזור לחולה לקום ממיטת חוליו. כמו כן אדם הרואה שלא עושים דבר לרפואתו עשוי לאבד את שפיותו, ולכן התירו לו בכך.
האיסור ללחוש על המכה הוא לא רק בלחשים של הבל, אלא אף בפסוקים מהתורה. ואדרבה, האיסור בהם גדול יותר מכיוון שהוא משתמש בדברי תורה כרפואה למכת הגוף, ומאבד בכך את ערכה האמיתי שהוא רפואה וחיים לחלק הפנימי והמהותי יותר של האדם - הנפש האלוהית שבו.
למרות זאת, מותר לאדם בריא לקרוא פסוקים מספר תהילים או מיתר ספרי התנ"ך כדי למנוע צרות ונזקים ממנו, מכיוון שהוא מתכוון בכך להרבות זכויות בעצמו, ועל ידי כך להינצל מהם. במקרה זה אין הפסוקים משמשים ככלי חסר תוכן לצורך גופו של האדם.

הרחבות
לימוד מדעים במקביל ללימוד תורה
שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רִפְאוּת גּוּף, וְאֵינָן אֶלָּא רִפְאוּת נְפָשׁוֹת. הגמרא [יומא פג:, שם פד., חולין נט:] מספרת על אמוראים שהצילו את נפשם בזכות הכרת חכמת הרפואה של זמנם ודרשו על עצמם את הפסוק "החכמה תחיה בעליה" [קהלת ז, יב].
בנוגע ללימוד חכמות החולין כותב רבי יהודה הלוי: "כל החכמות הועתקו שורשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחילה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי ולאורך הזמן ורוב המיצועים לא נזכר בחכמות שהם הועתקו מן העברים, אך מן היוונים והרומים" [כוזרי א, סג]. אם-כן, יסודן של כל החכמות נמצא בחכמת התורה. מאידך, רבי יהושע בן לוי אמר שאסור להתרפא באמצעות דברי תורה [שבועות טו.], ונראה מדבריו, לכאורה, שאין שום שייכות בין חכמת הרפואה לחכמת התורה?
מדברי הרמב"ם כאן נראה שהבעיה אינה השייכות, שאכן קיימת, בין שאר החכמות לחכמת התורה. החיסרון הוא הערך ה'סגולי-רפואי' שאדם מנסה לייחס לתורה ולהשתמש בה לצרכיו הגשמיים [אגרות הרמב"ם עמ' תקפא]. על פי זה יובן דינו של הרמב"ם הפוסק שאדם בריא יכול לקרוא תהילים כדי שלא יחלה משום שהוא מראה בכך את ביטחונו בכוח הרוחני שהתורה משפיעה עליו ומשמרתו מן החולי. אך מי שכבר חלה - אל לו להשתמש בתורה לשם רפואתו, מפני שבכך הוא רותם את התורה לשרת את גופו כאילו הייתה תרופה.

להצלחת הדר בת רבקה הי"ו

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.