וְהָרֹחַב אֲשֶׁר נֶחֱלָקִים בּוֹ גְּלִילוֹת הָאָרֶץ בִּקְרִיאַת אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת, קוֹרְאִים אַנְשֵׁי הַגָּלִיל הַזֶּה שַׁבָּת, וּכְבָר יָצְאוּ אַנְשֵׁי גָּלִיל אַחֵר מִן הַשַּׁבָּת, גָּלִיל אַחַר גָּלִיל, עַד תֹּם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת מִן הָעֵת אֲשֶׁר הִתְחִילָה בָּהּ קְרִיאַת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתִפָּסֵק הַקְּרִיאָה שֶׁל הַיּוֹם הַהוּא, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִי שֶׁיִּקְרָא הַיּוֹם הַהוּא, אֶלָּא יַתְחִיל בִּקְרִיאַת שֵׁם הַיּוֹם שֶׁאַחֲרָיו. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּך לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", כְּאִלּוּ אָמַר: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם, בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה בְּיוֹם שַׁבָּת סָמוּך לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְהוּא, שֶׁשֵּׁם יוֹם שַׁבָּת נִמְשַׁך שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי הִפָּרֵד הַקְּרִיאָה מִמְּקוֹם הַהַתְחָלָה, עַד שֶׁשָּׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶמְצַע הָרָקִיעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר יוֹם וָלַיְלָה, וְהִתְחַיֵּב שֶׁיֵּרָאֶה הַיָּרֵחַ הֶחָדָשׁ לְמִי שֶׁהָיָה בִּתְחִלַּת סִין בַּעֲרֹב יוֹם הַשַּׁבָּת, וְהִסְכִּים עִם אָמְרָם "צָרִיך לַיְלָה וְיוֹם מִן הַחֹדֶשׁ". וּכְבָר נִסְתַּלֵּק שֵׁם הַשַּׁבָּת מִן הַי וְהִתְחִיל שֵׁם יוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּבָר יָצְאָה מִשֵּׁם הַשַּׁבָּת וְהִגִּיעָה לְאֶמְצַע יוֹם רִאשׁוֹן, וְאָמְנָם הַכַּוָּנָה הַשֵּׁם הַשְּׁבוּעִי הַפּוֹשֵׁט בְּכֹל הַיִּשּׁוּב, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵר לְמִי שֶׁבְּסִין וּלְמִי שֶׁבַּמַּעֲרָב: בְּאֵיזֶה יוֹם חֲגַגְתֶּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה? וְיֹאמְרוּ: שַׁבָּת, לְמָשָׁל, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם כְּבָר יָצָא מֵהַחַג בִּזְמָן שֶׁהָיָה הָאַחֵר בַּחַג, לְפִי סְמִיכוּת מְקוֹמוֹתֵיהֶם אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּשְׁמוֹת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ חָגְגוּ שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד בְּעַצְמוֹ.
הֲרֵי שֶׁיְּדִיעַת שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' תְּלוּיָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא נַחֲלַת ה'. זֹאת בְּנוֹסָף לְמַה שֶּׁכְּבָר לָמַדְתָּ מֵהֱיוֹתָהּ נִקְרֵאת "הַר קָדְשׁוֹ", וַ"הֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"שַׁעַר הַשָּׁמַיִם", וְ"כִי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה", וּמַה שֶּׁהָיָה מִתַּאֲוַת הָאָבוֹת לָדוּר בָּהּ וְהִיא בִּידֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִכָּסְפָם לָהּ וּנְשִׂיאַת עַצְמוֹתֵיהֶם אֵלֶיהָ, כְּיַעֲקֹב וְיוֹסֵף, וּתְשׁוּקַת משֶׁה לִרְאוֹתָהּ, וְנִמְנַע זֶה מִמֶּנּוּ, וְהָיָה בְּצַעַר, וְאַחַר כָּך הָרְאֲתָה לוֹ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְהָיָה זֶה חֶסֶד. וּמַה שֶּׁהָיָה מִתְּשׁוּקַת הָאֻמּוֹת, פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם, לְהַקְרִיב בִּשְׁבִילָם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַמְרוֹמָם, וּמַה שֶּׁנָּתְנוּ מִמָּמוֹנָם עַל הַמָּקוֹם הַהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינוּ בְּחֻקִּים אֲחֵרִים, מֵאַחַר שֶׁלֹּא קִבֵּל אוֹתָם הַחֹק הָאֲמִתִּי. וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ הַיּוֹם מִן הָרוֹמְמוּת, עַל אַף שֶׁנֶּעְדֶּרֶת מִמֶּנּוּ הַשְּׁכִינָה הַנִּגְלֵית, וְשֶׁכֹּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ זוּלָתֵנוּ, מִפְּנֵי אָנְסֵנוּ וְעָנְשֵׁנוּ, וּמַה שֶּׁהִזְכִּירוּ הַחֲכָמִים מִמַּעֲלָתָהּ מִמַּה שֶּׁיֶּאֱרַך סִפּוּרוֹ.
___________________________
תלויה בארץ – משום שבארץ ישראל היום מתחיל בשקיעה. בבית ההוא – בית המקדש. לא קבל אותם החוק – התורה לא ניתנה לגויים. חוגגים – עולים לארץ לחגוג.


ביאורים
ארץ ישראל אמנם מיועדת אך ורק לעם ישראל, אבל אין כאן מטרה לאומית מצומצמת, אלא מטרה אוניברסאלית של תיקון עולם. ישנה הקבלה בין חלוקת האנושות לעמים לבין חלוקת העולם לארצות, כאשר במרכז האנושות ניצב עם ישראל, ובמרכז העולם ניצבת ארץ ישראל. עם ה' וארץ ה' אינם יחידה נבדלת, אלא חלק בלתי נפרד מהעולם כולו, וזהו החלק המרכזי והמובחר שמורה את דרך הישר לכולם. 'ארץ ישראל לעם ישראל', זהו אינטרס כלל אנושי, ולא אינטרס צר של קבוצה מצומצמת. המציאות של האדם בעולם נתונה במסגרת כפולה של שני מרכיבים: מקום וזמן ['עולם, נפש, שנה', מאמר ד פסקה כה]. החבר עסק באדם – עם ה', ובמקום – ארץ ה', וכעת הוא מוסיף את הזמן – מועדי ה'. התרכובת של שלושת המימדים האלוהיים יחד, מייצרת את העוצמה הרוחנית הגבוהה ביותר. הזמן והמקום אינם שני מרכיבים נפרדים שרק מייצרים שלימות עם האדם. בין הזמן והמקום האלוהיים ישנה תלות, שקובעת אחדות מלאה ביניהם: המקום תלוי בזמן (הקרקע שובתת בשמיטה וחוזרת לבעליה ביובל), והזמן תלוי במקום (השבת והמועדים נקבעים לפי מחזור השמש היומי שבארץ ישראל).
כיוון שהשמש זורחת במזרח, מסתבר לקבוע את הקצה המזרחי של היישוב כנקודת ההתחלה של היום. בעבר, קודם גילויה של אמריקה, סברו שהעולם מחולק לרצף של יבשות וימים: מצד אחד רצף יבשתי, מהקצה המזרחי של אסיה ועד הקצה המערבי של אירופה ואפריקה, ומצד שני רצף ימי במקביל. הקצה המזרחי של היישוב לפי זה הוא ארץ סין, ולכן מבחינה טבעית שם מתחיל היום. החבר מחדש, שמבחינה רוחנית ארץ ישראל היא תחילת היום, ולכן הזמן ההלכתי (שבתות ומועדים) מתחיל לחול בעולם בראשונה מארץ ישראל. גם בפועל, השבת נקבעה לראשונה בארץ ישראל על ידי אדם הראשון שגר בה, וקרא שמות לימים. גם הציווי על השבת נאמר לראשונה בארץ ישראל, באלוש ובהר סיני הכלולים בגבולות הארץ כדלעיל.

הרחבות
1. סמיכות סוגיית הזמן לסוגיית המקום
ריה"ל מסמיך כאן את סוגיית המקום, שבה הוא מסביר על קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, לסוגיית הזמן, שבה הוא מסביר על קדושת הזמנים ובתוכם השבת. הזמן והמקום הם שניים משלושת מרכיבי המציאות. חלוקה זו מופיעה כבר בספר יצירה , שם כתוב: " עדים נאמנים, עולם ונפש ושנה" [ספר יצירה ב, ו]. לספר יצירה גרסאות וחלוקות רבות. המקור מתאים לפירוש ספר יצירה לרס"ג, מהדורת הרב קאפח]. ' עולם ', הינו מימד המציאות, מימד המקום, כל הדברים הקיימים שבידינו כדי לחוש בהם. ' שנה ', היא מימד הזמן שמעניק משמעות ומסדר את חיינו. ' נפש ', היא החיות הכללית ששיאה האדם, והיא המרכיב השלישי של המציאות. הרעיון שעומד בבסיס הסמיכות הזו הוא אחדות המציאות בכל שלושת רבדי ההופעה שלה. השורש (נפש), היציאה אל הפועל (זמן) והתכלית (עולם).
בנוסף, שכלנו שיודע לחשוב רק במושגים מוגבלים של זמן ומקום, לא יכול לתפוס את האלוהים כיוון שאינו גובל לא במקום ('מלא כל הארץ כבודו') ולא בזמן ('אני ראשון ואני אחרון'). זוהי גם לשון הפתח אליהו: " לית מחשבה תפיסא בך כלל" [תיקוני זוהר הקדמה דף י"ז].

שאלות לדיון

מדוע יש משמעות למקום שממנו התחילה השבת?
מדוע החכמות המסופקות התחזקו דווקא אחר סוף הנבואה?