בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד יומי באמונה
  • ספר הכוזרי
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספרי אמונה וחסידות
  • ספר הכוזרי
undefined
4 דק' קריאה
א אָמַר הֶחָבֵר: תֹּאַר עוֹבֵד אֱלֹהִים אֶצְלֵנוּ, אֵינֶנּוּ פּוֹרֵשׁ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְמַעֲמָסָה עַל הָעוֹלָם, וְיִהְיֶה הָעוֹלָם לְמַעֲמָסָה עָלָיו, וְיִשְׂנָא אֵת חַיָּיו, אֲשֶׁר הֵם מֵחַסְדֵי ה' עָלָיו וְחָנַן אוֹתוֹ בָּהֶם, כְּאָמְרוֹ: "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא", "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". אַדְּרַבָּה, אוֹהֵב אֵת הָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַקְנִים לוֹ אֵת הָעוֹלָם הַבָּא, וְכֹל מַה שֶׁיּוֹסִיף מַעֲשִׂים טוֹבִים יַעֲלֶה מַדְרֵגָה בָּעוֹלָם הַבָּא. השמחה – יסוד עבודת האלוהים
נָכוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לְמַעֲלַת חֲנוֹך שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים", אוֹ לְמַעֲלַת אֵלִיָּהוּ, לְהִפָּנוֹת עַד שֶׁיִּתְיַחֵד בְּחֶבְרַת הַמַּלְאָכִים, וְלֹא יִהְיֶה מִשְׁתּוֹמֵם בַּיְּחִידוּת וּבַבְּדִידוּת, אַדְּרַבָּה, זוֹהִי חֶבְרָתוֹ, וְיִשְׁתּוֹמֵם בַּהֲמוֹן עָם, מִפְּנֵי שֶׁתֶּחְסַר לוֹ רְאִיַּת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיך עִמָּהּ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה. וְלִכְמוֹ אֵלֶּה רְאוּיָה הַהִתְיַחֲדוּת הַשְּׁלֵמָה, יְתֵרָה מִזּוֹ, הֵם מְיַחֲלִים לַמָּוֶת, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הַתַּכְלִית אֲשֶׁר אֵין אַחֲרֶיהָ מַדְרֵגָה שֶׁיְּקַוּוּ תּוֹסַפְתָּהּ. וְלַחֲכָמִים הַמִּתְפַּלְסְפִים אַהֲבָה לַהִתְיַחֲדוּת כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם, לְמַעַן יַסִּיקוּ מֵהֶקֵּשֵׁיהֶם מַסְקָנוֹת אֲמִתִּיּוֹת, עַד שֶׁתֻּשַּׂג לָהֶם הַוַּדָּאוּת בְּמַה שֶּׁנִשְׁאַר לָהֶם מֵהַסְּפֵקוֹת. וְהֵם רוֹצִים עִם זֶה לִפְגּשׁ תַּלְמִידִים שֶׁיְּעוֹרְרוּ אוֹתָם אֶל הַחֲקִירָה וְהַזִּכָּרוֹן, כְּמִי שֶׁלָּהוּט אַחֲרֵי קִבּוּץ הַמָּמוֹן, שֶׁהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק אֶלָּא עִם מִי שֶׁיִּסְחַר עִמּוֹ וְיַרְוִיחַ עִמּוֹ. וְזֹאת מַדְרֵגַת סוֹקְרָטֶס וְהַדּוֹמֶה לוֹ, וְאֵלֶּה יְחִידִים שֶׁאֵין מִי שֶׁמְּקַוֶּה לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָתָם כַּיּוֹם. ההתבודדות בעבר
אָכֵן, בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בָּאֻמָּה הַמּוּכָנָה לַנְּבוּאָה, הָיוּ אֲנָשִׁים הַמִּתְנַהֲגִים בִּפְרִישׁוּת וְשׁוֹכְנִים בַּמִּדְבָּרוֹת, מִתְחַבְּרִים עִם מִי שֶׁדּוֹמֶה לָהֶם, לֹא מִתְבּוֹדְדִים לְגַמְרֵי, אֶלָּא נֶעֱזָרִים זֶה בָּזֶה בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה וּמַעֲשֶׂיהָ הַמְקָרְבִים אֶל הַמַּדְרֵגָה הַהִיא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְהֵם בְּנֵי הַנְּבִיאִים. אֲבָל בַּזְּמָן הַזֶּה וּבַמָּקוֹם הַזֶּה וּבָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וְאֵין חָזוֹן נִפְרָץ, עִם מִעוּט הַחָכְמָה הַקְּנוּיָה וְהֶעְדֵּר זֹאת הַחָכְמָה הַטִּבְעִית, מִי שֶׁהִכְנִיס עַצְמוֹ לְהִתְבּוֹדֵד בִּפְרִישׁוּת, הֲרֵי כְּבָר הִכְנִיס עַצְמוֹ לְיִסּוּרִים וָחֳלִי נַפְשִׁי וְגַשְׁמִי, וְתֵרָאֶה עָלָיו עֲלִיבוּת הֶחֳלָיִים, וְיַחְשְׁבוּ שֶׁהִיא עֲלִיבוּת הַכְּנִיעָה וְשִׁפְלוּת הָרוּחַ, וְיִהְיֶה כְּאַסִּיר, מוֹאֵס בַּחַיִּים מִפְּנֵי שֶׁנִּלְאָה מִמַּאֲסָרוֹ וּמִסִּבְלוֹ, לֹא מֵהֲנָאַת הַהִתְבּוֹדְדוּת. וְאֵיך לֹא, וְהוּא לֹא דָּבַק בְּאוֹר אֱלֹהִי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְחֶבְרָה כַּנְּבִיאִים, וְלֹא הִשִּׂיג חָכְמוֹת שֶׁיְּסַפְּקוּ לוֹ הִתְעַסְּקוּת בָּהֶן וַהֲנָאָה מֵהֶן בִּשְׁאֵרִית יָמָיו כַּפִילוֹסוֹפִים. וְנַנִּיחַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, חָסִיד, אוֹהֵב לָשׂוּח לִפְנֵי קוֹנוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְקִימָה בַּלֵּילוֹת וּתְחִנָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים בְּמַה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִזְכֹּר מֵהַתַּחֲנוּנִים וְהַבַּקָּשׁוֹת — אֵלֶּה הַדְּבָרִים הַמְּחֻדָּשִׁים יֵשׁ בָּהֶם עֲרֵבוּת יָמִים מְעַטִּים בְּעוֹד שֶׁהֵם חֲדָשִׁים, וְכֹל אֲשֶׁר יִשָּׁנוּ עַל הַלָּשׁוֹן לֹא תִּפָּעֵל מֵהֶם הַנֶּפֶשׁ וְלֹא תִּמָּצֵא בָּהֶם הִתְרַגְּשׁוּת וְהֶמְיָה, וְיִשָּׁאֵר בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם וְנַפְשׁוֹ תִּתְבָּעֶנּוּ בְּכֹחוֹתֶיהָ אֲשֶׁר הֻטְבְּעָה עֲלֵיהֶם, מֵהָרְאִיָּה וְהַשְּׁמִיעָה וְהַדִּבּוּר וְהָעִסּוּק, וְהָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהָרֶוַח בַּמָּמוֹן וְתִקּוּן הַבַּיִת, וְהָעֶזְרָה לַחַלָּשִׁים, וּתְמִיכַת הַתּוֹרָה בְּמָמוֹן אִם יִרְאֶה רִפְיוֹן. הַאִם לֹא יִשָּׁאֵר לָכוּד, מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁקָּשַׁר נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְיוֹסִיף בַּחֲרָטָתוֹ רִחוּק מִן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר רָצָה קִרְבָתוֹ? ההתבודדות בימינו
___________________________
תֹּאר – תיאור הליכות חייו. להפנות – להתבודד. משתומם – מלשון שממון. זוהי חברתו – חיי החברה שלו עם המלאכים. וישתומם בהמון עם – בשהותו בחברה אנושית מרגיש שממון. ראית מלכות שמים – בחברת אנשים חסרה התרוממות רוחנית וראיית מלאכים. עמה – עם ראיית מלכות שמיים. התכלית – המדרגה האחרונה שאליה ניתן להגיע בעולם הזה. לחכמים המתפלספים וכו' – הפילוסופים אוהבים להתבודד. הודאות – שיגיעו בשכלם אל האמת. תלמידים שיעוררו – הפילוסוף רוצה לפגוש תלמידים שמסייעים לו להגיע להשכלה. סוקרטס – פילוסוף מפורסם. מי שדומה להם – צדיקים פרושים נוספים. בזמן הזה – שאין השראת שכינה בישראל. במקום הזה – חוץ לארץ. אין חזון נפרץ – הנבואה אינה מצויה בנו. החוכמה הקנויה – חוכמת התורה. החוכמה הטבעית – חכמה אנושית (פילוסופיה). ויחשבו – אנשים שרואים אותו חושבים עליו. נלאה – התעייף. והוא – המתבודד בתקופת הגלות. אלה הדברים המחודשים – כשיזדמנו לפניו תפילות ובקשות חדשות. נפשו תתבענו – ירגיש צורך נפשי. אם יראה רפיון – במקום שיש צורך בתרומה ממונית לחיזוק התורה. מה שקשר נפשו – אותה בדידות ופרישות שגזר על עצמו.



ביאורים
שני המאמרים הקודמים עסקו בנושאים כלליים יותר – מהות הבחירה בעם ישראל במאמר הראשון, והתגלות השכינה בעולם הזה – הנבואה וארץ ישראל, במאמר השני. המאמר השלישי, לעומת זאת, עוסק בתווך שביניהם. בעובד ה', ביחיד העומד מול בוראו ומבקש לעבוד אותו. זהו התווך מכיוון שהאדם היחיד הוא, מצד אחד, חלק מתוך האומה כולה, והוא גם מושא ההתגלות באופן פוטנציאלי – הנביא. במובן זה, המאמר השלישי לוקח את הרעיונות הגדולים שבשני המאמרים הקודמים ומעביר אותם לעבודה ממשית בחיי היחיד.
המאמר השלישי מתחלק לשני חלקים מרכזיים: מסימן א' עד סימן כב' – תיאור מנהג עובד ה', ומסימן כג' עד לסימן עד' – טענות הקראים, הכת שפרשה מן היהדות.
שתי גישות קיימות בעולם בנוגע ליחס האדם לעולם הזה: הדעה הפסימית והדעה האופטימית. הפסימיסט טוען שהעולם הזה בכללותו הוא רע, וצריך להתגבר, 'לנשוך שפתיים' ולעבור אותו עם כמה שפחות נזקים כשפנינו אל היעד הנכסף – העולם הבא. האופטימיסט מביט על הטוב ועל היופי שבבריאה, ומבקש לפגוש את ריבונו של עולם על כל צעד ושעל בחייו. תפיסתו את העולם היא: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" [בראשית א, לא]. ריה"ל צועד בדרך הזו, במבט החיובי על העולם הזה. במובן זה, הוא ממשיך את הקו שהחל להתוות בסוף המאמר הראשון – המוקד איננו רק בעולם הבא, כבר בעולם הזה אנו טועמים מטוב ה'. מובן שבגישה זו אין התמקדות בממד הפרישות מן העולם. הפרישות היתרה היא תולדה מגישה רוחנית הרואה בכל ענייני העולם הזה מוקדי הרחקה מן האל. הגישה של ריה"ל, לעומת זאת, מוצאת גם בעולם הזה את הדרכים להתקרב אל הבורא.

הרחבות
* פרישת עובד האלוהים מהחברה
וְלַחֲכָמִים הַמִּתְפַּלְסְפִים אַהֲבָה לַהִתְיַחֲדוּת כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם. ריה"ל פותח את מאמר שלישי בשאלת האווירה הרוחנית הנדרשת ליחידי מעלה. לפי דבריו, עובד האלוהים פורש מהמון העם כדי שיוכל להיות פנוי מההמולה ולחשוב בצורה מעמיקה יותר. ועל כן הוא מתחבר לחכמים כמוהו והם נעזרים זה בזה בעבודה הרוחנית.
גם הרמב"ם , בהקדמתו למשנה, כותב דברים דומים: "וְאוּלָם מַה שֶּׁעָשׂוּ הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּם כֵּן, מִן הַנְּטִיָּה אֶל הַקָּצֶה הָאֶחָד... וְהַשְּׁכִינָה בֶּהָרִים, וְהַהִתְבּוֹדְדוּת בַּמִּדְבָּרוֹת - לֹא עָשׂוּ דָּבָר מֵאֵלֶּה אֶלָּא עַל דֶּרֶך הָרְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ, וּלְהֶפְסֵד אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה גַּם כֵּן; כַּאֲשֶׁר רָאוּ שֶׁהֵם נִפְסָדִים בִּפְגִישָׁתָם וּרְאִיַּת מַעֲשֵׂיהֶם, וְחָשְׁשׁוּ מֵהֶפְסֵד מִדּוֹתֵיהֶם בְּחֶבְרָתָם - הָלְכוּ מֵאִתָּם לַמִּדְבָּרוֹת, וּלְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם רַע, עַל דֶּרֶך מַאֲמַר הַנָּבִיא: "מִי יִתְּנֵנִי בַּמִּדְבָּר וְכוּ' " [ירמיה ט, א]". [הקדמת הרמב"ם למשנה, ד].
הרב קוק מסביר את ההזדקקות ההדדית של היחידים וההמון אלו לאלו. אנשי החכמה זקוקים להמון על מנת לקבל ממנו את הרגשות הבריאות והטבעיות הקיימות אצלו ואילו ההמון נזקק ליחידים כאשר בעקבות מציאות מסובכת אין אמונתו הפשוטה יכולה להחזיק מעמד. לכן צריך את 'גדולי התושייה' שיראו לו את הדרך [אוה"ק ב, שסד: 'הרוח ההמוני והאצילי'].

שאלות לדיון

החבר עוסק בתנאים השונים להתבודדות מועילה. ממה נובע הצורך בהתבודדות, מה מקומה בחיינו?
החבר משבח תחנונים ובקשות שאותם זוכר ירא השמים ואינו מתפעל מתפילות שהוא מחבר בעצמו. מה הערך בתפילות קבועות שתיקנו לנו חכמים? למה אנו נוטים להרגיש שדווקא הקביעות הזו מונעת מאיתנו להתחבר למילים ולהתרגש מהם?

לעילוי נשמותיהם של קדושי השואה הי"ד


סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il