בית המדרש

  • מאבני המקום
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דוד ונאוה אפלבוים הי"ד

מאבני המקום כרך ט"ו

עד המסייע

undefined

הרב חיים שרייבר

איר תשע"ג
10 דק' קריאה
המשנה בתחילת המסכת אומרת:
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".

הגמרא 1 העמידה את המשנה בשני מצבים: מציאה ומקח וממכר. את המקרה הראשון המופיע במשנה, כאשר כל אחד טוען אני מצאתיה, העמידה הגמרא במציאה, ואת המקרה השני המופיע במשנה העמידה הגמרא במקח וממכר.
על המקרה השני, העוסק במקח וממכר אשר בו מתווכחים שני קונים, כאשר כל אחד טוען כולה שלי, שואלת הגמרא 2 "ולחזי זוזי ממאן נקט".
רבנו תם 3 הסביר שמשמעות שאלת הגמרא היא: 'נשאל את המוכר ממי קיבל מעות שיהיה כעד אחד ויועיל לאותו שהמוכר מסייע לו ליטול חצי בלא שבועה ואת חברו יחייב שבועה דאורייתא'. כלומר, המוכר אשר יודע למי מכר יהיה כעד אחד, ויפטור את הקונה מן השבועה. משמע מדבריו שעד המסייע יכול לפטור משבועה המוטלת על בעל הדין.
המהר"ם מרוטנבורג 4 מסכים ליסוד הדין של רבנו תם, ואף מביא לדבריו ראיות שמהן רואים בפשטות שעד המסייע פוטר גם משבועה דאורייתא 5 .
ראייתו הראשונה היא מהגמרא בשבועות 6 , שדורשת את הפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" - לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה. למד המהר"ם, כי מכיון שלא ציינה התורה אם לחיוב שבועה או לפטור משבועה, ממילא עד אחד קם לשניהם, ויוכל לסייע לבעל דין אף להפטר משבועה.
ראיה זו דוחה הרשב"ץ 7 . ודאי שלא מיעט הפסוק עד אחד אלא מחיוב ממון, היינו שאינו יכול לחייב ממון כשני עדים, ולא עלתה כלל אפשרות שכוונת הפסוק היא ללמד שעד אחד לא יוכל לפטור מממון, אם נתחייב הנידון בו (על פי עדים או בהודאת פיו), שכן לזה לא צריך כלל פסוק. נמצא, אפוא, כי כאשר הגמרא דרשה שעד אחד קם לשבועה, אך איננו קם לממון, כוונתה לממון עליו דיבר הפסוק. כאמור, הפסוק דיבר על חיוב ממון, ובעניין זה דורשת הגמרא שעד אחד מחייב שבועה. אבל לגבי פטור מממון, וממילא לגבי היכולת לפטור משבועה - אין כלל דרשה ולימוד בגמרא. הסבר זה מדויק שכן בכל מקום שמביאה הגמרא 8 דרשה זו ("לא יקום... אבל לשבועה קם"), ממשיכה הגמרא ומביאה ברייתא: "דתניא כל מקום ששניים מחייבים ממון עד אחד מחייבו שבועה". ניתן לדייק שדוקא לגבי חיוב שבועה דורשת הגמרא, ולא לגבי פטור משבועה.
יסוד כחו של עד אחד
ראיה נוספת של המהר"ם מרוטנבורג היא לימוד מקל וחומר. המהר"ם יוצא מהנחה בסיסית שכחו של המוחזק בממון גדול יותר מכחו של אדם שאינו מוחזק, ועל פי זה לומד קל וחומר "ומה כשהעד מסייע למי שאין מוחזק זוקק את המוחזק לישבע. כשהעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מן השבועה". פירוש דבריו, עד אחד בעלמא בא לטובת התובע וביכולתו להשביע את הנתבע המוחזק בממון. על פי הנחתו לומד המהר"ם, שודאי יוכל עד אחד לסייע לתובע המוחזק בממון, שלכאורה לכך נצרכת ראיה חלשה יותר.
דוחה הרשב"ץ 9 את ראיתו, וזה לשונו: "ודאי אף על פי שכוחו של עד יפה לחייב שבועה שמה שהיה הלה פטור ממנה אינו אלא ממילא מפני שאין מי שיחייבנו, אפילו הכי אינו דין שיהא כוחו יפה לפטור שבועה שהטילה התורה וחייבה אותה".
ונבאר את הדברים 10 . תחילה יש להבין את הקל וחומר של המהר"ם, שהרי כאשר יש חיוב שבועה על האדם (על ידי עד אחד, או כאשר הוא מודה במקצת) כיצד יוכל עד אחד לפטור אותו מחובת בירור זאת? לכאורה, כחו של העד הוא לומר שהמציאות מסופקת, אך כיצד יוכל העד לפטור את הנתבע מן השבועה? אלא יש לומר, שלדעת המהר"ם עד אחד מברר את המציאות. הלא אם לא ישבע הנתבע נוציא ממנו ממון על פי עד אחד בלבד, אם כן עדותו היא בירור מושלם. מה שדרשה הגמרא שלא קם לממון אלא לשבועה, כוונתה שכאשר יש עד אחד בית הדין פוסק שבועה ואינו מחייב ממון כמו בשני עדים, אבל ודאי שבסופו של דבר יש ביכולתו כוח להוציא ממון גם כן. אם כן, אם יש ביכולתו להוציא ממון ממוחזק, שלזה יש צורך בראיה ודאית, קל וחומר שעדותו תוכל להשאיר ממון אצל המוחזק, שלזה אין צריך בירור ודאי. על כן מובן כיצד תועיל עדותו לפטור את המחויב שבועה משבועתו.
לעומת זאת דעת הרשב"ץ פשוטה יותר. היכולת של עד אחד היא רק להטיל ספק במצב, וממילא אנו מצריכים את המוחזק להישבע, שכן מה שנשאר הממון אצל המוחזק עד כה אינו מצד ראיה, אלא "מפני שאין מי שיחייבנו", כלומר מצד הספק. אם כן, כאשר יש ספק שעורר עד אחד יש לחייב שבועה את המוחזק על מנת לברר את הדבר. לפי זה ברור שכאשר יש חיוב של שבועה לא יועיל עד אחד לפטור, שכן כל יכולתו היא רק לעורר ספק ולא לברר בצורה ודאית. מה שמוציאים ממון על פי עד אחד כשהנתבע אינו מוכן להשבע, אינו מכוח העד אלא דין הוא בדיני בית דין, שכיוון שאנו חוששים שמשקר, הרי הוא מחויב לשלם.
לפי ביאור זה למחלוקת, נראה לומר שתהיה נפקא מינא בהגדרת הכוחות כאשר הנתבע נשבע כנגד העד. לפי המהר"ם השבועה נתנה כוח לנתבע לעמוד מול העד וביטלה את כוחו של העד להוציא ממון, וכעת שווים הם. אך לפי הרשב"ץ השבועה בררה את הספק שיצר העד, וכעת כוחו של הנשבע גדול יותר משל התובע.
מהות החיוב בשבועת התורה.
על שיטתו של המהר"ם מקשה הרמב"ן 11 מספר קושיות:
א. המשנה 12 אומרת "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר". לכאורה ממשנה זו קשה על המהר"ם, מדוע לא נאמר שהשואל יעיד לטובת השוכר שמתה כדרכה, וממילא יפטר השוכר מן השבועה. למדנו מכאן, אומר הרמב"ן, שעד המסייע לא פוטר משבועה.
מיישב זאת הרא"ש 13 ואומר, כי כוונת הגמרא היא להשמיע לנו שנפטר השוכר מן המשכיר והשואל משלם לו, בניגוד לדעת ר' יוסי שם במשנה "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו", שמדבריו רואים שאין השוכר מרוויח כלום. אבל אין כוונת הגמרא לציין שזו הדרך היחידה בה יוכל השוכר להרוויח במקרה זה, שכן אפשר שתהיינה דרכים נוספות, כגון עד המסייע וכדומה, בהן יוכל להרוויח. אלא כוונתה לבאר שיש כאן מחלוקת תנאים מיהו המרוויח במקרה זה - לפי תנא קמא מרוויח השוכר, ולפי ר' יוסי מרוויח המשכיר (היינו שכספו חוזר אליו).
ב. הגמרא 14 אומרת "שומר שמסר לשומר חייב דאמר ליה (הבעלים לשומר הראשון) את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה". אם כן קשה, מדוע לא יעיד השומר השני לטובת השומר הראשון ויפטור אותו מן השבועה. ומוכח מכאן שעד המסייע לא פוטר משבועה.
מתרץ הרא"ש 15 "חיוביה דראשון בשביל שאין יכול להישבע הוא... ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון" 16 . הסבר התירוץ הוא, שאדם שנתחייב שבועת התורה שורש חיובו הוא ממון, אלא שיש לו אפשרות להשבע ולהפטר. על כן במקרה שאינו יכול להשבע לא יוכל העד לבוא לעזרתו, כיון שחוזר החיוב הממוני, ואין עד אחד יכול לפוטרו מחיוב זה. אם כן, אפשר לומר שהמהר"ם הולך לשיטתו. עד אחד המטיל שבועה על הנתבע יסוד החיוב הוא ממון, והדבר נובע מכחו של העד לברר את המציאות בצורה מספקת על מנת שנוכל להוציא ממון, כפי שבארנו בשיטת המהר"ם לעיל.
מחלוקת הש"ך ובעל קצות החושן
פסק הש"ך 17 על פי דברי הרא"ש, שאין עד אחד פוטר ומסייע לנתבע שהתחייב לשלם מדין "מתוך שאינו יכול להשבע משלם". מקשה עליו בעל קצות החושן 18 , כי מצינו מספר מקרים בהם אומרים דין "מתוך" גם בעד אחד. לדוגמא:
א. כאשר הנתבע טוען איני יודע ועד אחד מעיד שחייב דינו כמחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם.
ב. חשוד על השבועה המעיד נגדו עד אחד משלם מדין "מתוך" מכיון שאינו יכול להישבע.
הרי ודאי שבמקרים הנזכרים, העד אינו מחייב ממון שכן דבר זה לא שמענו. אלא שהעד מחייבו שבועה, וכיוון שאינו יכול להשבע משלם, אך אין זה מכח העד, אלא דין שבית הדין דן. על כן, אומר הקצות, נאמר גם להיפך - שכאשר עד מסייע לנתבע, פוטר מן השבועה וממילא אין חיוב ממון. מכאן לומד הקצות שכשם שעד יכול לחייב מדין "מתוך", כן יכול לפטור מדין "מתוך".
לפי דברי הקצות קשה תרוץ הראשונים דלעיל, שבארו שעד אחד לא יכול לסייע ולפטור מתשלום שנוצר מדין "מתוך".
אך לפי דברינו לעיל 19 אתי שפיר. לדעת המהר"ם עדותו של עד אחד היא בירור, שכן אם לא ישבע נוציא ממון. כלומר, חיוב העד הוא ממון אלא שיש אפשרות להפטר מחיוב זה על ידי שבועה. על כן עד אחד יוכל לסייע כל עוד יש על הנתבע חיוב שבועה, אך כאשר חזר עליו חיוב הממון הראשוני לא יוכל העד לעזור לנתבע. המקרים אותם הביא הקצות מבוססים על אותו עקרון: העד חייב שבועה, אך כיוון שהנתבע לא יכול להשבע חוזר עליו חיוב הממון. בזאת, אם כן, מתורצת שיטת הש"ך.
הקצות, שזיהה בין חיוב ממון לפטור מממון, למד כרשב"ץ שעד אחד אינו בתורת ודאי וכל כוחו הוא רק להטיל ספק, ומה שבית הדין מחייב ממון את הנתבע הוא מכוח דין הנפסק בבית הדין. אם כן כמו שעד אחד מטיל שבועה הגוררת חיוב ממון, כך יוכל לפטור משבועה וממילא לפטור מחיוב ממון, כי למעשה החיוב יהיה מכוח בית הדין ולא מכוח העד.
הקצות מתרץ באופן אחר. חיוב שומר שמסר לשומר אינו מדין "מתוך", שכן רב ושמואל לא סוברים את דין "מתוך" 20 ובכל זאת פסק רב 21 שומר שמסר לשומר חייב. לפיכך צריך לומר, כי חיובו הוא משום שדבר זה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך, משום שהמסירה לשומר השני נחשבת כפשיעה וממילא נשתעבדו נכסיו. לכן כתב הרא"ש שבמקרה זה החיוב הוא ממוני, ואין עד אחד יכול לסייע לו להפטר מחיוב הממון.
על הסבר זה יש להעיר מלשון הרא"ש, שכתב כי החיוב הוא משום שאינו יכול להישבע, ולא מחמת שמוגדר כאיני יודע אם פרעתיך. על כך תירץ הסוכת דוד 22 , שכוונת הרא"ש לומר שכיוון שאינו יכול להישבע ולפטור עצמו, נתחייב מדין איני יודע אם פרעתיך. ועדיין צריך עיון.
סיכום
בביאור השיטות מהו כוחו של עד אחד בארנו שיש שתי שיטות מרכזיות בראשונים:
המהר " ם, הרז " ה, הרא " ש - למדו שעד אחד מברר את הדין, וכאשר אין הנתבע נשבע, הוצאת הממון היא מכוח העד.
הרמב " ן והרשב " ץ - למדו שעד אחד מטיל ספק הגורר חיוב שבועה על הנתבע, והוצאת הממון היא על פי דין מדיני בית דין.

אויר שאין סופו לנוח
אלעד סעדה
הגמרא 23 מתלבטת בשאלה:
"בעי רבא: זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא?"

כלומר, מה הדין במקרה שאדם זרק ארנק לחצר חבירו בעוצמה רבה כל כך שאינו יכול לנוח בחצירו, האם זכה בו בעל החצר או שמא לא זכה בו ומגביהו יזכה בו?
הגמרא מנסה לפשוט את האבעיא ממקרה של מתנה: "לאו היינו מתניתין ראה אותן רצים... ובעי רבי ירמיה במתנה היאך, וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא, במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען".
כלומר, במקרה שאדם שולח מתנה לחצר חבירו, כגון צבי, בעל החצר זוכה בו אף על פי שהצבי דוהר בחצירו ואין שום אפשרות להשיגו.
ואם כן הוא הדין בנידון דידן, בעל החצר יזכה בארנק אף על פי שאין סופו לנוח.
הגמרא דוחה את הניסיון לפשוט: "אמר ליה מתגלגל קאמרת?! שאני מתגלגל דכמונח דמי".
במתנה מדובר על 'מתגלגל', כלומר שיש לו חיבור מסוים לקרקע ולכן בעל הקרקע זוכה בו אף על פי שאינו מגיעו, מה שאין כן באויר שאין סופו לנוח שאין לו שום חיבור לקרקע, לכך לא ניתן לפשוט את האיבעיא, והגמרא נותרת בספק.
רש"י ותוספות חולקים בהבנת המקרה. לשיטת רש"י מדובר כשהבעלים הפקירו את הארנק שזרקו. ועל כך מקשים בתוספות: אם מדובר בהפקר, כיצד הגמרא מביאה ראיה ממתנה, הרי במתנה יש "דעת אחרת מקנה", וזו הסיבה שקונה אף על פי שאינו מגיעה, ואילו בהפקר אין דעת אחרת מקנה, ואם כן אין שום יסוד לניסיון הגמרא לפשוט את האיבעיא? ולכך תוספות מעמידין את הגמרא במתנה.
הסבר שיטת רש"י
הרמב"ן והרשב"א מסבירים שרש"י הוכרח לפרש שמדובר בהפקר היות והגמרא בהמשך 24 , שואלת למאן דאמר "חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו", מדוע ה'קולט גללים מן האויר הרי אלו שלו', הרי האויר צריך לקנות לבעל החצר? ומתרץ רבא: "אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי". על זה מקשה הגמרא: הרי רבא בעצמו מתקשה בסוגייתנו, לגבי ארנק, מה הדין באויר שאין סופו לנוח, וכיצד הוא פושט זאת כעת? הגמרא מתרצת "דמיפסק כלי", ובמקרה כזה פשוט שאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי.
על פי גמרא זו מסבירים הראשונים את רש"י:
אם נגיד שאצלנו בארנקי, מבעיא לרבא רק במתנה, מה קושית הגמרא? נגיד שדווקא במתנה שיש דעת אחרת מבעיא ליה לרבא, אך בהפקר שאין דעת אחרת פשיטא ליה שאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי? ומדוע הגמרא צריכא להדחק ולתרץ שמדובר בהמשך 25 כשמפסיק כלי?
לכן רש"י הוכרח לפרש שהאיבעיא היא בהפקר.
אך עדיין, איך הגמרא משווה זאת לדעת אחרת מקנה? על כך עונים הראשונים שגם הפקר נחשב כדעת אחרת מקנה, היות והבעלים הפקירו (מה שאין כן בסתם הפקר דעלמא, זה איננו נחשב כדעת אחרת מקנה).
הרא"ש 26 מסביר את האיבעיא הן לגבי מתנה והן לגבי הפקר ולעניין פסק הלכה הוא מחלק בניהן : במתנה, הואיל ויש כאן חזקת מרא קמא (של הזורק) לא תועיל ההחזקה מספק של בעל החצר ומוציאין מידו למרא קמא, אך בהפקר הואיל והזורק הסתלק ממוחזקותו, בעל החצר זוכה היות והוא מוחזק מספק.
לגבי דין זה חולקים עליו הר"ן, הנימוקי יוסף וכן הרמב"ן. לשיטתם, במקרה של הפקר כל הקודם זוכה ומוחזקות מספק אינה מועילה.
לכאורה הר"ן, הרמב"ן והנמוקי יוסף מובנים יותר, שהרי בהפקר אין מרא קמא אלא רק מוחזקות מספק של בעל החצר, ובמקרה כזה מדוע שתפיסה לא תועיל?
בשולחן ערוך 27 נפסק על פי הרמב"ם שתפיסה מועילה אפילו להוציא ממרא קמא, אך דא עקא שלגבי האבעיא אצלינו השולחן ערוך פוסק 28 , כדעת הרא"ש, שתפיסה לא תועיל במתנה ומוציאין מבעל החצר למרא קמה אף על פי שתפס, וכן מקשה הש"ך 29 ונשאר בצריך עיון (הש"ך ניסה לתרץ שבסוגיא דידן מדובר שבעל החצר עדיין לא תפס והוא דוחה משום שלא משמע כן מלשון הגמרא :"דקא מוקמינא לה בחזקת מרא קמא").
בקצות החושן 30 מובא נסיון לתירוץ מתשובות "חכם צבי", שבמתנה, היות ואינה יוצאת מרשות הנותן עד שמגיעה למקבלה, לא תועיל תפיסה, "ולא דמי לשאר ספיקות שבתלמוד", וכך הוא מסביר את פסק השולחן ערוך.
הקצות דוחה תירוץ זה, היות ומצינו מקומות רבים בשולחן ערוך שנפסק שתפיסה מועילה אף על פי שהחפץ עדיין לא יצא מרשות מרא קמא. כגון בדין האומר "נכסי לפלוני" נוטל כל נכסים 31 , ולגבי ספר תורה ישנו ספק אם הוא מוגדר בתור נכס או לא, בכל אופן אם תפסו, אין מוציאין מידו, הרי שתפיסה מועילה אפילו נגד חזקת מרא קמא.
ותשובת "חכם צבי" לא מובנת.
אחיו של הקצות מסביר בקונטרס הספיקות שלו 32 יסוד בכל הדין של תפיסה בספיקא דדינא וזו לשונו:
"ולי נראה מה שיש לחלק בזה משאר ספיקא דדינא דמהני ביה תפיסה ואף שהראשון תפס בודאי וגם יש לו חזקת מרא קמא, הוא משום דבשאר ספיקא דדינא גם בעוד שלא תפס השני יש לו דהאי דררא דממונא... אבל בהנך... בעוד שלא תפס השני לא היה לו בגוה שום דררא דממונא..."

כלומר, תפיסה מספק מועילה בספיקא דדינא רק במקרה שלתופס יש "דררא דממונא", קשר ממוני מוקדם או ספק ממוני שהיה עוד לפני התפיסה, אך במקרה שלא היה שום קשר בין התופס לממון עד לשעת התפיסה לא תועיל תפיסתו,בספיקא דדינא, להוציא ממרא קמא.
לכן, במקרה שלנו, שזרק ארנקי מפתח זה ויצא מפתח אחר, היות ולתופס מספק לא היה שום קשר ממוני עד לשעת התפיסה, לא תועיל תפיסתו מספק. בניגוד למצב שהיה קשר ממוני מוקדם שאז תפיסה תועיל.
לפי זה מובנת פסיקת השולחן ערוך: במתנה יזכה מרא קמא, שהרי התפיסה מספק של בעל החצר לא הועילה, ובהפקר מוציאין מהתופס לבעל החצר היות ולתופס, בשני המקרים, לא היה שום קשר ממוני עד לתפיסתו.




^ 1.. בבא מציעא ב, א.
^ 2.. ב, ב.
^ 3.. שם תוספות ד"ה ולחזי.
^ 4.. מובא ברא"ש פרק א, סימן ג.
^ 5.. יש לציין שבמשנתנו השבועה היא מתקנת חכמים (שמא יתקוף טליתו של חברו), ולא שבועה מן התורה.
^ 6.. מ, א.
^ 7.. מובא בשיטה מקובצת ב, ב.
^ 8.. שבועות מ, א, כתובות פז, ב.
^ 9.. המובא בשיטה מקובצת ב, ב.
^ 10.. יסוד הדברים על פי חידושי רבי עקיבא איגר ב, ב ד"ה ובדברי הר"ן.
^ 11.. במלחמות א, א מדפי הרי"ף.
^ 12.. בבא מציעא לה, ב.
^ 13.. פרק א, סימן ג.
^ 14.. בבא מציעא לו, א.
^ 15.. מובא ברא"ש שם.
^ 16.. כעין זה תירץ בעל המאור (א, א מדפי הרי"ף).
^ 17.. שולחן ערוך חו"מ פז, ס"ק
^ 18.. שם ס"ק ט.
^ 19.. בהסבר המחלוקת בין המהר"ם לרשב"ץ.
^ 20.. שבועות מז, א.
^ 21.. בבא מציעא לו, א.
^ 22.. ב, ב אות ק.
^ 23.. בבא מציעא יב, א.
^ 24.. קב, א.
^ 25.. שם
^ 26.. סימן לב.
^ 27.. יו"ד שטו, א.
^ 28.. רמג, כד.
^ 29.. ס"ק יד.
^ 30.. רמג, ס"ק יב.
^ 31.. רמח, יא.
^ 32.. כלל ח, אות ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il