ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גט שנכתב על איסורי הנאה ;">

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

גט שנכתב על איסורי הנאה

גיטין דף כ ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הלימוד מ"וכתב" או מ"ונתן", בעלות הבעל על הגט
רבא אומר שאין לפסול את כל הגיטין מחמת הנהוג שהאשה משלמת לסופר על כתיבת הגט ונחשב כאילו היא כתבה אותו, ולא מתקיים הפסוק "וכתב", משום שחכמים הקנו את הכסף לבעל ואם כן מתקיים "וכתב", וכן אין לפסול מחמת שאין השטר שווה פרוטה שהרי שלחו מארץ ישראל שאפילו אם כתב הגט על איסורי הנאה כשר.
יש לעמוד על דרישת הכתוב "וכתב". התוס' (כב ע"ב ד"ה והא) דנים אם יש צורך בשליחות בכתיבת הגט, ומסיקים שלא צריך ולפיכך צריך לפרש שאין כוונת הגמרא כאן ללמוד מ"וכתב" כי מילה זו מוסבת על הסופר ואין צורך שהבעל יכתוב, אלא כוונתה למילה "ונתן" שבהמשך הפסוק, ממנו היא לומדת שהגט צריך להיות שייך לבעל.
משמע שלפני חידושם, כשסברו שצריך שליחות, הבינו התוס' שאכן המקור הוא מ"וכתב". וכן הנמוקי יוסף (ב"ב עז ע"ב ד"ה וכתב וד"ה והשתא) והמאירי (בסוגייתנו) מפרשים שהמקור הוא מ"וכתב". אמנם צריך להבין איזה דין נלמד ממילה זו. מדברי הגמרא שחכמים פתרו את הבעיה על ידי שהקנו את הכסף לבעל משמע לכאורה שהדין הנלמד הוא שצריך שהגט יהא של הבעל ולכן הקנאת הכסף פותרת את הבעיה, אך לא מובן כיצד ניתן ללמוד מהמילה "וכתב" שהגט צריך להיות בבעלות הבעל. תשובה לכך יש למצוא בדברי הבית יוסף (אה"ע קכ א תחילת ד"ה והרא"ש) הכותב: "הרא"ש כתב בסדר הגט: והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל. כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו". לפי הסבר זה תהא לכאורה נפק"מ בין אם לומדים מ"וכתב" לבין אם לומדים מ"ונתן", שאם לומדים מ"וכתב" כבר בשעת הכתיבה הגט צריך להיות של הבעל. אמנם צריך עיון, כי במשנה בדף כב ע"ב כתוב שהאשה כותבת את גיטה, ובדף כא ע"א לומדים מכך שאשה יודעת להקנות את הגט לבעל, ומסתבר שמקנה לו לאחר שגומרת לכתוב, וכן יש לדייק קצת מכך שבתחילה הגמרא רוצה להביא ראיה שיודעים להקנות מאותו זקן שהיה מקנה שטרי הלוואה או מקח, והרי שם ודאי אין צורך בהקנאה כבר בשעת כתיבה, ואם כן מה הראיה, שמא יודעים להקנות רק לאחר הכתיבה אבל במקום שצריך להקנות עוד לפני הכתיבה זה דבר מחודש יותר ושמא לא יודעים זאת. וכן מוכח בר"ן (על הרי"ף – על המשנה בדף כב ע"ב), המקשה מדוע כשמקנה לבעל אין זה הפסק בין הכתיבה לנתינה, ומוכיח שם שאין לתרץ שמדובר שמקנה לפני הכתיבה. ואולי הבית יוסף בכל זאת יבאר שהכוונה היא שמקנה לפני הכתיבה.
הנמוקי יוסף , שכאמור הבין שהדין נלמד מ"וכתב", ביאר באופן אחר מהבית יוסף וכתב שהלימוד אינו שהגט צריך להיות של הבעל אלא שהגט צריך להיכתב בציוויו של הבעל. נראה שיש לדייק כדבריו מלשון רבא בסוגייתנו, שכשהציג את הבעייתיות בגיטי זמננו אמר: "אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה". רואים מלשונו שהבעיה אינה שהגט לא בבעלותו אלא שלא הוא נחשב הכותב. לגבי שאלתנו למעלה, כיצד מועילה תקנת חז"ל להקנות המעות לבעל כדי שייחשב הסופר לשליחו, מבאר הנמוקי יוסף "שהבעל הנותנו הוא מכתיבו – שפורע שכרו", כלומר הסופר נחשב פועל של מי שמשלם לו על כך. ובדרך זו מאריך לבאר גם הפני יהושע בסוגייתנו (ד"ה אמר ליה רבא), וכותב שמכיוון שכל עוד לא סיים לכתוב ונתן לה יכולה לחזור בה ולא לשלם לו, ודאי שמתכוון לעשות את הפעולה עבורה, גם אם הבעל ציווה אותו על הכתיבה. אמנם בסוף דבריו חוזר הפני יהושע ונוטה יותר לפרש שהלימוד הוא שצריך שהגט יהיה שייך ממונית לבעל, ובפשטות נצטרך לבארו כבית יוסף, ואולי יש מקום לומר שלמרות שלומד מ"וכתב" שצריך בעלות על הגט סובר שנצרכת הבעלות רק בעת הנתינה, וכך ייושב עם המשנה בדף כב ע"ב ועם דברי הר"ן, אולם צריך עיון כיצד ניתן ללמוד כך מ"וכתב".
יש להעיר, שגם המפרשים שהלימוד הוא מ"וכתב" ומשמעותו שצריך ציווי הבעל, מודים שיש דין המצריך בעלות של הבעל על הגט קודם הנתינה, כמפורש בסוגיא בדף כ ע"ב לגבי "היו מוחזקין בטבלא".

בעלות על איסורי הנאה

בסוכה לה ע"א אומרת הגמרא שאתרוג של ערלה פסול לדעה אחת משום שאין בו דין ממון. רש"י שם מסביר שאיסורי הנאה אינם שווים פרוטה ולפיכך אינם קרויים "לכם", כלומר אין עליהם בעלות. הריטב"א (ד"ה ושל ערלה) מביא את פירוש הראב"ד שפירש כרש"י אך דוחהו שכל ממון השייך לאנשים ונמצא ברשותם נחשב "לכם", כמוכח ממעשר שני שלחכמים הסוברים שאינו ממון גבוה נחשב "לכם" למרות שאין בו דין ממון. לכן הריטב"א מסביר את הגמרא באופן אחר. על כל פנים יש כאן מחלוקת ראשונים אם יש בעלות על איסורי הנאה.

גט על איסורי הנאה
יש להקשות לשיטות שאין בעלות על איסורי הנאה, כיצד ניתן לתת גט על איסורי הנאה, הרי יש דין המצריך בעלות של הבעל על הגט, כמפורש בסוגיא של "היו מוחזקין בטבלא" וכפי שנתבאר למעלה. ואף לסוברים שיש בעלות, עדיין קשה הרי אי אפשר להקנות איסורי הנאה לפי שאינם נחשבים ברשותו, ואם כן כיצד יכול להקנות הגט לאשה. וכן קשה, מה החילוק מהאומר "הרי זה גיטך והנייר שלי" שאינה מגורשת כמבואר בדף כ ע"ב.
האבני מילואים (כח ס"ק נו) מדייק שדעת הרמב"ם (חמץ ומצה א, ג) שיש בעלות על איסורי הנאה, לפי שכתב שהקונה חמץ בפסח לוקה, משמע שאפשר לקנותו ואם כן ודאי יש בעלות, וכן פסק בקצות (תו ס"ק ב).אך כותב שגם לדעתו אין לבעליו יכולת להקנותו כיוון שאינו נחשב ברשותו, ודומה לחפץ גזול שאין ביכולת בעליו להקנותו. לשיטת הרמב"ם לא קשה כיצד תיתכן בעלות על גט שנכתב על איסורי הנאה, אך עדיין מתקשה הקצות (ר ס"ק ה) איך יכול להקנות לאשה גט כזה, הרי אין יכולת למכור איסורי הנאה, וחידש הקצות שאין צורך כלל בהקנאת גט לאשה אלא מספיק לתת בידה. כלומר, צריך נתינה מעשית ולא קניינית. לכן סובר באבני מילואים (לט ס"ק יג) שחידוש זה שייך דווקא בגט אולם שטר קידושין שנכתב על איסורי הנאה אינו כשר, אולם בקצות הנ"ל כתב שגם בקידושין כשר הואיל והוקש הויה ליציאה. בחידושי ר' שמעון שקופ (גיטין סי' ה ד"ה ובהא) הקשה על האבני מילואים שהרמ"א הביא שתי דעות לגבי שטר קידושין, וכל הפוסקים סוברים כדעה שכשר.
עוד הקשה הגרשש"ק על הקצות, מה החילוק מהרי זה גיטך והנייר שלי, ש רש"י מנמק הפסול מצד שהווי כאותיות פורחות באוויר ואין כאן נתינה ו הרמב"ם מנמק שאין כאן כריתות. המנחת אשר מיישב ששם עליה להחזיר הנייר לבעל ולכן לרמב"ם עדיין אגידא ביה ואין זה כריתות ולרש"י לא נחשב נתינה, אך באיסורי הנאה אף שלא נקנה לה אינה צריכה להשיב הגט לבעל ולכן אין בכך חיסרון בנתינה או בכריתות. יש דוחק בתירוץ זה, משום שאם אכן יש בעלות על איסורי הנאה ואי אפשר להקנותם נמצא שהגט עדיין בבעלות הבעל, ואם כן עדיין חס בנתינה ובכריתות ומה בכך שאין בכוונתו לקחתם. על עיקר חידושו של הקצות, שאין צורך בנתינה קניינית של הגט אלא רק בנתינה מעשית, הקשה במנחת אשר מכך שהגמרא בגיטין עז ע"א שואלת מדוע זקוקים לשני פסוקים ללמדנו שחצר קונה, פסוק אחד לגבי גט ופסוק נוסף לגבי ממונות, ולדברי הקצות שבגט כלל לא מדובר על קניין אין כל צורך לחפש "צריכותות" בין הפסוקים, שהרי המקור בגט כלל לא מלמדנו על קניינים, וכתב שדוחק לקבל את הסבר האחיעזר (ח"א סי' לא ס"ק י), שאכן זהו תירוץ הגמרא בצריכותא שכתבה "דאי אשמעינן גט משום שבעל כרחה", וכוונתה שהואיל שניתן בעל כרחה ודאי אין צורך בקניין אלא בנתינה מעשית בלבד.
הקצות עצמו סבר, כאמור, שיש בעלות על איסורי הנאה, אולם כפי שראינו יש שיטות ראשונים הסוברות שאין בעלות, ולשיטתם נותר לתרץ כיצד מועיל גט על איסורי הנאה למרות הדין שצריך שיהיה הגט בבעלותו של הבעל. הכתב סופר (כ ע"א ד"ה כתבו על) ו הקהילות יעקב (ח, ב) מיישבים על פי דברי הבית יוסף, שאופן הלימוד מ"וכתב" שיהא של הבעל הוא שדרך אנשים לכתוב בדבר שהוא שלהם, ואם כן בא למעט רק נייר של אחרים, אך על נייר של הפקר דרך אנשים לכתוב והוא הדין לאיסורי הנאה שאינו שייך לאחרים.
המנחת אשר דחה דרך זו משום שלשון הראשונים והשו"ע היא שצריך שהגט יהיה של הבעל, ועוד שאם אין הגט שלו כלל לא מובן מה המשמעות של "ונתן בידה", הרי אם הגט שלו הוא לא נותן לה כלום, ואין לומר שהכוונה לנתינה מעשית ולא קניינית כהסבר הקצות, כי דבריו נאמרו דווקא משום שסובר שיש בעלות על איסורי הנאה, ואם כן יש משמעות לנתינה, כי יש כאן נתינה מעשית של דבר שלו, אך אם הגט גם לא נחשב שלו לא שייך לקרוא לכך נתינה. על מנת לתרץ שיטות ראשונים אלו, מוכיח המנחת אשר יסוד, שיש בעלות מסויימת לעניין גדרי מצוות ואיסורים, ובעלות זו קיימת גם באיסורי הנאה, גם אם אין עליהם בעלות ממונית, ולכן נתינתם נחשבת לנתינה לעניין גט.
ההפלאה (כתובות פו ע"א) יישב בשונה מהקצות, שאכן יש צורך שהגט ייקנה לאשה, אלא שהבעל לא צריך להחיל קניין זה, אלא עליו רק לתת לה, ואז על ידי דין התורה נעשה הגט שלה. ומוכיח זאת מכך שאפשר לתת הגט בעל כרחה, למרות שאי אפשר לבצע קניינים בעל כרחם של אנשים. ומסביר שלכן הכותב גט על קרן פרה ומסר לה את הפרה מגורשת, למרות שלרוב הראשונים פרה לא נקנית במסירה, אלא ש"כיוון דקרינן בו ונתן בידה, שמתגרשת בו, ממילא הוא שלה".
בחידושי ר' שמעון שקופ (סי' ה מד"ה ונלענ"ד) סובר כעיקרון של ההפלאה אך הוא מרחיבו לכל שטרי מקח, ומבאר שכאשר אדם קונה קרקע הוא זוכה גם בזכות לראיה על מקחו, ולדעת הרשב"א (קידושין כו) כיוון שזכה בשדה לא רשאי המוכר לחזור בו מהתחייבותו לכתוב לו שטר, ואף לשיטת התוס' (קידושין כז ד"ה חוזר) שהמוכר רשאי לעכב זה רק משום שכתיבת שטר עלולה להסב לו נזקים, אך לולא כן ודאי היה זכאי הקונה אפילו לכתוב בעצמו את השטר, ומכיוון שכך כל קונה קרקע קונה בכך עקרונית גם את הזכות לקבלת השטר, אלא שלכאורה עדיין חסר קניין כדי להקנות את הנייר עליו כתוב השטר, אך מכיוון שהנייר טפל לראיה שבו, כאשר קונה את הקרקע אגב כך נקנה גם השטר. נמצא שבשטרי מקח הוא זוכה בשטר כפי העיקרון של ההפלאה, שהנתינה המעשית של השטר מחילה את הקניין על הקרקע, ואז אגב הקרקע נקנה גם גוף השטר.
הגרשש"ק מוכיח זאת מכך שלא ניתן להתחייב בקניין לתת שטר, כמבואר בשו"ע (רמג, י) משום שהווי קניין דברים, ואם כן לא מובן מה מחייב את המוכר לתת לקונה את השטר, אלא אם נאמר שבקניית הקרקע זכה גם בשטר. לגבי הנייר, מוכח שאין להתייחס אליו כמטלטלין וכסתם נייר מההלכה בשו"ע (סו, ד) שצריך להקנות שטר חוב דווקא בכתיבה ומסירה, ויש לשאול, הרי עיקר הראיה נקנה בכתיבה ואם כן לא מובן למה לאחר הקנאת הראיה בכתיבה אי אפשר להקנות את הנייר בחליפין, אלא ודאי שאין הנייר כסתם מטלטלין אלא עיקרו הוא הראיה שבו והנייר טפל לראיה, ולכן יש להתייחס אליו כדבר שאין גופו ממון ואינו נקנה בקניינים הרגילים של מטלטלין.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב