^ 1.
לפי זה הטעם שהשני פטור הוא משום שלא הייתה שוויות לכלי, אולם מלשון הרמב"ם "ונמצא כשובר כלי שבור" משמע בפשטות שהטעם הוא שהולכים בתר מעיקרא והכלי נחשב כשבור.^ 2.
לכאורה יש לעיין לפי הרמב"ן, מדוע למ"ד בתר תבר מנא, הזורק חפץ של חברו מהגג חייב, הרי ברגע שזורק עדיין אין הכלי נחשב לשבור, וברגע השבירה כבר לא היה שווה כלום. ונראה שהואיל והכל נעשה בפעולה אחת, אי אפשר לחלק את התוצאה לשני זמנים אלא מסתכלים על כל הפעולה יחד, ונמצא שפעולתו גם שברה את הכלי וגם הורידה את שוויו. ואין לדמות למקרה בדף כו ע"ב שרבה פטר מי שזרק על גבי כרים וכסתות ולפני שהגיעו לכרים רץ ושלפם ונשברו, כי שם הוא עשה זאת בשתי פעולות שונות ולכן יש לדונו כשני אנשים שונים, אך כאן שהכל נעשה כתוצאה מפעולה אחת יש להסתכל על הכל יחד.^ 3.
וכן משמע קצת מתשובת הגמרא "לרבה פשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה", משמע בפשטות שנסתפקו בדיוק באותו הספק.^ 4.
מסברא נראה יותר שאין טעם לומר שהאחד נגזר מן השני אלא ששניהם הולכים יחד, כלומר הספק הוא על הסברא אם רואים את העתיד להיעשות כעשוי, ואם כן נכון הדבר הן לגבי המעשה הן לגבי הכלי.^ 5.
יתכן שטעמו כטעם שביאר הגר"ש שקופ, שהחיוב אינו על דמי הכלי אלא על איכות הכלי ושימושיו, ולפי זה ביאור הגרנ"ט והגר"ש שקופ ברש"י, וההבדל ביניהם הוא רק בביאור הרמב"ן.^ 6.
ר' בניה שרעבי – לכאורה ניתן לדחות הוכחה זו, שגם אם נגדיר שפעולתו הולכת ונמשכת מכל מקום אינו נפטר מחמת אונס כי יש לומר שאדם שעושה פעולה הגורמת לכך שיהיה אנוס ולא יוכל להפסיקה אינו יכול להיפטר בטענת אונס. ר' דן אביבי הביא לכך הוכחה מדף כב ע"ב. שם נאמר שאם אדם הטעין גמל בפשתן ונדלק מנר שהיה בתוך החנות ואז הבהמה עמדה במקום כדי להטיל מימיה ולפיכך היה בעליה אנוס ולא יכול היה להזיזה, וכך נשרפה הבירה כולה, חייב בעל הגמל לפי שלא היה לו להטעינה. במקרה זה לא נוכל לנמק כנימוקי יוסף שחייב משום שהכל מיוחס לשעת הפשיעה, כיוון ששם לא מדובר ביורה חץ שניתן לייחס את הפגיעה לשעת הירייה, אלא שם מעשה הפשיעה היה שהטעין את הבהמה והנזק לא נעשה ישירות מפעולה זו אלא אחר כך הבהמה הלכה וגרמה לדליקה, ועל כרחך טעם הפטור הוא שכשהכניס עצמו לאונס אינו נפטר מחמת האונס.^ 7.
על דרך החידוד יש לדמות את שני הצדדים למחלוקת רש"י ורמב"ן לגבי קפיצת הדרך של יעקב אבינו (בראשית כח, יז). לדעת רש"י הר המוריה קפץ לבית אל, ואילו לדעת הרמב"ן יעקב הלך את כל הדרך אלא שאצה לו הדרך. כך כאן, לדרכו של הגרשש"ק אין הכוונה על דרך הרמב"ן שהאבן הגיעה במהירות לכלי, אלא שהבעיטה קפצה ופגעה ישירות בכלי. הטעם בהסתכלות זו הוא שהואיל והבעיטה גורמת לשבירת הכלי, אנו רואים את הבעיטה כאילו כבר שברה את הכלי (או כאילו בעט באבן שכבר הייתה צמודה ונגעה בכלי).