בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
ד' אדר א' תשע"ד

פרק י"ז חלק ג

undefined

בשביל הנשמה

ד' אדר א' תשע"ד
6 דק' קריאה
[רק לתורה ולישראל יש קיום מצד עצמם]
בֵּאוּרוֹ, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת1 , כֵּן הַתּוֹרָה דְּבָרֶיהָ מְחֻיָּבִים וּמֻכְרָחִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר סִדֵּר וְגָזַר כָּךְ. וּלְפִיכָךְ, לֹא הָיָה נִכְנָס לְתוֹכוֹ• שׁוּם בְּרִיאָה בָּעוֹלָם, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת. וְכָל הַנִּבְרָאִים הֵם אֶפְשָׁרִיִּים מִצַּד עַצְמָם, כִּי לֹא נִבְרְאוּ כִּי אִם לְשַׁמֵּשׁ זוּלָתָם. אֲבָל מִצַּד עַצְמָם אֶפְשָׁרִיִּים. וְלֹא כָּךְ הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מְסֻדֶּרֶת מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יִשְׂרָאֵל*, הֵם מְחֻיָּבִים מִצַּד הָעִלָּה בְּעַצְמָהּ. כִּי כָּל עָלוּל, אַף שֶׁהוּא אֶפְשָׁרִי מִצַּד עַצְמוֹ, הוּא מְחֻיָּב מִצַּד עִלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל שְׁאָר הַנִּבְרָאִים וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אֵינָם מְחֻיָּבִים מִצַּד הָעִלָּה, כִּי הֵם נִבְרְאוּ לְשַׁמֵּשׁ זוּלָתָם, וְאֵין זֶה דָּבָר שֶׁהוּא מְחֻיָּב. וּלְפִיכָךְ אָמַר, שֶׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ אֶחָד לִכְנֹס לְשָׁם, כִּי אֵינָם שַׁיָּכִים לָזֶה. עַד כִּי בָּאוּ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מְחֻיָּבִים מִצַּד הָעִלָּה יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְחֻיֶּבֶת מִצַּד הָעִלָּה יִתְבָּרַךְ. כִּי יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, כְּדִכְתִיב(דברים יד, א) : בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי הַבֵּן אֵינוֹ נִבְרָא לְשַׁמֵּשׁ אֶת אַחֵר. וּלְכָךְ עַל יִשְׂרָאֵל מִשְׁפָּט הֶעָלוּל, שֶׁהוּא מְחֻיָּב מִצַּד הָעִלָּה. וְלֹא כֵּן הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר שְׁמָם יוֹרֶה עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַלְאָכִים, שְׁלוּחִים, מְשַׁמְּשִׁים לְזוּלָתָם. וּלְכָךְ רְאוּיָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, וְלֹא לְזוּלָתָם, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר.
לישראל ניתנה כל התורה על פרטיה וזהו בירור שכל התורה, משא"כ לאומות העולם
וְאָמַר רַבִּי סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וכו'. בֵּאוּר זֶה, כִּי אַף שֶׁנָּתַן לָאֻמּוֹת מִקְצָת מִצְוֹת, בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם מַדְרֵגַת הָאָדָם בְּמִקְצָת, וּכְפִי מַדְרֵגָתָם נָתַן לָהֶם מִקְצָת מִצְוֹת. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אָדָם בַּכֹּל לֹא בְּמִקְצָת, נָתַן לָהֶם הַכֹּל כְּפִי הָרָאוּי. וְהוֹסִיף רַבִּי אֶלְעָזָר לוֹמַר, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹמַר כִּי הָחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלָּהֶם מִקְצָת וּלְיִשְׂרָאֵל הַכֹּל, וּלְפִי זֶה, יִהְיֶה הַחִלּוּק רַק בְּכַמּוּת הַמִּצְוֹת* וְלֹא בְּאֵיכוּת הַמִּצְוֹת. רַק בְּאֵיכוּת הַמִּצְוֹת גַּם כֵּן הַחִלּוּק, כִּי לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לֹא נָתַן לָהֶם הַמִּצְוֹת רַק גְּלוּמוֹת, וְלֹא הִפְרִישׁ בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה. וְזֶה יוֹרֶה2 עַל שֶׁאֵין רָאוּי לָהֶם הַתּוֹרָה בְּבֵרוּר הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל לְגַמְרֵי. וּלְכָךְ, אַף אִם נָתַן לָהֶם מִצְוֹת, לֹא הָיוּ הַמִּצְוֹת לָהֶם לְהַבְדִּיל בֵּין דָּבָר לְדָבָר, שֶׁזֶּהוּ בֵּרוּר הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּתּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר מַבְדִּיל בֵּין דָּבָר לְדָבָר. וּלְפִיכָךְ מְדַמֶּה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן לַעֲבָדָיו לֶאֱכֹל מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁהוּא בָּשָׂר גַּס וְעָב, וְלִבְנוֹ נָתַן מִמַּאֲכָלִים הַשַּׁיָּכִים לַמֶּלֶךְ. וְכֵן, לֹא הָיָה רָאוּי לָאֻמּוֹת הַתּוֹרָה - הַשֵּׂכֶל הַבָּרוּר, וְהוּא הַהֶבְדֵּל בֵּין דָּבָר לְדָבָר - רַק בְּעִנְיָן גַּס לְבַד. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן אֲמִתַּת דַּרְכֵי ה' בְּבֵרוּר. וְזֶה נִרְמַז בַּכָּתוּב מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. פֵּרוּשׁ, מַגִּיד כָּל דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו בַּבֵּרוּר הַגָּמוּר לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, שֶׁלֹּא הִגִּיד לָהֶם הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי מִצְוֹת וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. הַיְינוּ בְּבֵרוּר הַדָּבָר מַה שֶּׁצִּוָּה לְיִשְׂרָאֵל.

___________________________________

ביאור כוונת חז"ל במדרש זה. הקב"ה הוא מחויב המציאות, 1 אם אין הקב"ה מצוי, שום דבר בעולם לא יכול להיות קיים. כמו כן התורה, שהיא דברי השם וגזרותיו, מחויבת המציאות בעולם. לעומת זאת שאר הנבראים אינם מחויבי המציאות, כי בריאתם בעולם אינה אלא כדי שישמשו אמצעי לצורך מטרה אחרת, אבל הם אינם מטרה כשלעצמם, ולכן אפשרי הדבר שלא היו נמצאים במציאות. לכן אמרו חכמים במדרש שלא היה אדם נכנס בפרדס רק המלך, היינו שהתורה, שהיא מחויבת המציאות, הייתה אצל ה', שהוא מחויב המציאות, ושום נברא לא השיג בה, כי כל הנבראים אינם מחויבי המציאות. אולם ישראל שונים משאר הנבראים, אף שמצד עצמם יכולה להיות מציאות שלא יבראו בעולם, אבל מצד הקב"ה הם מוכרחים להיות בעולם. ישראל נקראים בנים ביחס לקב"ה, כמו שהבן לא נוצר כדי שישמש אמצעי לאחר אלא הוא מטרה כשלעצמה, כך גם ישראל נוצרו על ידי הקב"ה כנבראים מוכרחים מצד תכניתו של הקב"ה בעולם. גם המלאכים אינם מטרה לעצמם אלא נבראו לצורך מטרה אחרת, ושמם מעיד על כך, שכן המלאך הוא שליח הנצרך לעשות מעשה שליחות בעולם. על כן ראויה התורה להינתן רק לישראל ולא לשום נברא אחר.
רבי סימון אמר משל אחר: משל למלך שיש שולחן לפניו וכו'. כוונת דבריו: גם לאומות יש מימד מסוים של אדם, על כן גם הם נזקקים למצוות, אולם מדרגת האדם השלם היא רק בישראל, לכן הם מקבלים את כל התורה ולא רק מצוות בודדות. יכול האדם לחשוב, שההבדל בין ישראל לבין אומות העולם הוא בכמות המצוות, שלאומות מעט מצוות ולישראל מצוות רבות. לכן בא רבי אלעזר והוסיף, שההבדל בין המצוות שניתנו לישראל לאלה שניתנו לאומות, הוא הבדל במהות המצוות. האומות קבלו מצוות בצורתן הגסה, שאין בהן הבדל בין טומאה לטהרה. 2 ההבדלה בין דבר לדבר מורה על העומק שבדברים ועל הדעת שניתנה בהם, על כן לאומות ניתנו המצוות ללא הבדלה. לכן מדמה דבר זה למלך שנתן לעבדו מן הבהמה, שהיא דבר בעל חומר גס, ואילו ישראל קבלו לאכול ממאכל המלך. כי לישראל ראוי לתת את התורה, שהיא שכל אלוקי המבדיל בין דבר לדבר, כדי שיהיו דברי ה' אמיתיים ומבוררים. דבר זה נרמז בכתוב: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. כלומר מגיד כל דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו באופן מחולק וברור נאמרים לישראל. לא עשה כן לכל גוי, שלהם לא נתן התורה באופן ברור ושלם, על כן הם משפטים בל ידעום, אפילו המשפט שצריך להיות ברור, גם הוא אינו ברור להם, ובודאי החוקים שכלל לא נאמרו להם ונאמרו רק לישראל.

[לְתוֹכוֹ – לפרדס (הרומז לתורה) במשל של ר' יוסי ב"ר חנינא במדרש.]

ביאורים
המשל שראינו אתמול עוסק באחריות שהטיל הקב"ה רק על עם ישראל לשמור את התורה בעולם. המשמעות לכך היא שיש מכנה משותף לתורה ולישראל, והוא המרכזיות שלהם בבריאה. הקב"ה ברא את העולם לשם התכלית שאמורה להופיע בו, וכל שאר הבריאה לא באה אלא כדי לעזור לתכלית הזאת לצאת אל הפועל. התכלית הזאת היא ישראל והתורה, שהם בעצם שני צדדים של אותו מטבע; ישראל הם העם שהטבע שלהם מתאים לתורה, לקיימה ולחיות על פיה. כל שאר העולם נברא כדי להיות כלים המסייעים לישראל להתפתח ולהוציא לפועל את הכוחות המיוחדים שלהם. לכן, עד שעם ישראל לא הופיע, נתן הקב"ה מעט מצוות לבני נח, אך עדיין העולם לא היה קשור באמת אל ייעודו – אל התורה, עד שהגיעו ישראל.
את המשל השני מסביר המהר"ל שכיוון שמעלת ישראל גדולה ממעלת האומות, לכן אומות העולם קיבלו רק מעט מצוות וישראל קיבלו את כולן.
מטרת המשל השלישי היא לבאר שעיקר ההבדל בין אומות העולם לעם ישראל הוא הבדל איכותי, שמא נטעה ונחשוב שכל ההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא בכמות המצוות. כל המצוות שנצטוו בני נח הם ציווים כלליים, לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעבוד עבודה זרה. אך במצוות שניתנו לישראל יורדת חכמת התורה לפרטי פרטים, כגון אלו חיות טהורות ואלו טמאות, ואיך למלא את החיים כולם בעבודת ה', כגון תפילה וקריאת שמע, שבת, תפילין, שמירת הלשון, בשר וחלב. דבר זה נובע מהעובדה שההבדל בין ישראל לאומות העולם איננו הבדל כמותי, כלומר שישראל חשובים יותר או צדיקים יותר. דברים אלו נכונים, אך עיקר ההבדל הוא שמדרגת ישראל שונה בתכלית משאר האומות, וזו הסיבה לכל ההבדלים שבין ישראל לאומות העולם. לישראל יש נשמה אלוהית שטבועה בהם, מה שאין כן באומות העולם. לכן המצוות שניתנו לאומות אמנם נותנות גבול לאדם כדי שיחיה חיים מתוקנים, אך אינם מרימות את האדם לאותה רוממות של חיים שאותה התורה מרימה את ישראל.

הרחבות
*התורה מיועדת לישראל בלבד
וְכֵן יִשְׂרָאֵל. בספר הכוזרי מסביר ריה"ל שהאמונה שלנו בקב"ה לא מתחילה מהעובדה שהוא ברא את העולם, אלא מהעובדה שה' התגלה אלינו, דאג לנו והנהיג אותנו בהנהגה מיוחדת וניסית, כמו שרואים ביציאת מצרים. האמונה היא לא עניין תיאורטי שיש להוכיח אותו בהוכחות שכליות. כלומר, הקשר שלנו עם הבורא הוא לא רק מפני שאנו יודעים שהוא ברא אותנו. קשר כזה הוא רחוק ומנותק. הקשר שלנו עם הבורא נובע ממפגש חי איתו בחיינו. ביציאת מצרים בה פגשנו את הבורא, נוצרה מדרגה חדשה, מדרגה של עם שחי בדבקות עם אלוהיו [מאמר ראשון כ"ה]. התורה באה לחשוף את המדרגה הזו, ללמד אותנו איך ליישם אותה בחיים שלנו. לכן התורה מיועדת דוקא לישראל, כי רק לישראל הייתה התגלות כזאת שהעם כולו פגש את הקב"ה.
*ריבוי פרטי המצוות מעיד על מעלה
רַק בְּכַמּוּת הַמִּצְוֹת. הגמרא אומרת שבמסכת 'עבודה זרה' של אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים, לעומת חמשת הפרקים שיש במסכת שלנו. כיצד נוצר הבדל זה? וכי היו לו הלכות שלא היו לנו?
ככל שמעלתו של האדם גדולה יותר, ההתנהגות שלו צריכה להיות מדוקדקת יותר. מפאת רמתו הרוחנית הגבוהה וקרבתו אל הקודש, הייתה לאברהם אבינו רגישות מיוחדת להבחין לפרטי פרטים האם במעשה מסוים מעורבת בחינה דקה של עבודה זרה או פסול. עקרון זה מסביר את היחס בין מצוות ישראל למצוות בני נח. מכיוון שמדרגתנו גבוהה ממדרגת בני נח, יישומה בחיים כוללת יותר פרטים, לפיכך נצטווינו בתרי"ג מצוות ואילו בני נח בשבע בלבד (ע"ז יד:, ועיין משך חכמה דברים כח, מח: "אשר כמה יגיעות יגע וחקירות ונסיונות עמל אברהם אבינו עד שהתבונן להרחיק הגלולים ולהשכיל אמיתת מציאות השי"ת ויחודו והשגחתו והשארת הנפש").

שאלות לדיון
'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' – כיצד אנו אמורים לחיות לאור הידיעה שאנו בנים של הקב"ה?
המהר"ל אומר: "אֲבָל שְׁאָר הַנִּבְרָאִים וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אֵינָם מְחֻיָּבִים מִצַּד הָעִלָּה". האם הם נבראו במקרה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il