בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

מרכז היום

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אדר א תשע"ד
3 דק' קריאה
ערב אחד, בתום שיעור תורה המיועד לאנשים עובדים שקובעים עיתים לתורה, שוחח עימי אחד המשתתפים על חשיבות השיעור מבחינתו. במהלך השיחה, פלט את המשפט הבא – 'לפעמים, באמצע העבודה הקשה, אני חולם על הרגעים האלה, שאני יושב ולומד תורה בשקט ובמנוחה'.
לימוד התורה הוא מרכז החיים הרוחניים של היהודי. לפיכך, היה מקום לחשוב, שעל כל יהודי להקדיש את כל ימיו לתורה בלבד. אך במציאות ברא ה' את עולמו כך, שרק מיעוט מעם ישראל פנוי ומתאים להקדיש את כל כולו לתורה, ואילו רוב האנשים עוסקים רוב יומם בענייני העולם הזה, ומוטל עליהם להקדיש רק חלק מזמנם לקביעת עיתים לתורה.
חז"ל ראו את דרכם של רוב ישראל בעין יפה, ואמרו חכמי יבנה על כך (פשט הגמרא ברכות יז.) – "אני ברייה וחברי ברייה, אני מלאכתי בעיר (בבית המדרש) והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו....ושמא תאמר - אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמיים".
ובאמת – כיצד יהודי יכול להסתפק רק בקביעת עיתים לתורה? אם התורה היא מרכז הרוחניות, כיצד אפשר להקדיש את רוב היום לעניינים אחרים?
דומה, שחלק מהתשובה נעוץ בסיפור בו פתחנו. לעיתים, הנקודה העיקרית מצומצמת כמותית, אך מבחינה איכותית היא העיקר מבחינת האדם, והכל סובב סביבה. לדוגמא – התבלינים נותנים את עיקר טעמו של האוכל, למרות שמבחינה כמותית הם מהווים חלק זניח מכלל התבשיל. בנוסף – אם כל עבודת היום היא הבסיס הנותן כוח לרגעי התורה והמצוות, הרי שכל היום מתעלה.
ביטוי לרעיון זה אנו מוצאים בפרשיות כלי המשכן. המתבונן בפרשות תרומה – פקודי יבחין שפרשיות כלי המשכן חוזרות ונשנות פעמים רבות. הסיבה לחזרה מרובה זו היא שבתחילה ה' מצווה למשה, אחר כך – משה מצווה את בני ישראל, אחר כך – מפורט כיצד בני ישראל עושים, אחר כך – בני ישראל מביאים את הכלים למשה, ושוב – ה' מצווה את משה להקים (להרכיב) את המשכן, ובסוף – משה מקים בפועל.
בכל הסבבים – התורה מפרטת את הכלים. והנה – דבר מדהים, בכל הסבבים בפרשיות שלנו, העוסקות בבניית הכלים, השולחן מופיע באופן עיקבי לפני המנורה. לעומת זאת - בפרשת אמור שבחומש ויקרא, כשהתורה עוסקת ב'תפעול' השוטף, העבודה בפועל בשולחן ובמנורה – הנחת לחם הפנים והדלקת המנורה, הרי שהמנורה מופיעה לפני השולחן.
נקודה זו אומרת דורשני בכפליים – ראשית – כידוע, השולחן רומז לברכה החומרית – הלחם, והמנורה לצד הרוחני – האור, וכפי שנאמר – "הרוצה להעשיר (חומריות) יצפין, והרוצה להחכים (רוחניות) ידרים, ששולחן בצפון ומנורה בדרום". ואם כן – מדוע הוקדם באופן עיקבי השולחן למנורה?
ושנית – אם הוקדם השולחן למנורה, מדוע בפרשת אמור הוקדמה המנורה?
דומה שהתשובה לכך היא, שבשעת הבניין המעשי של הכלים, הרי שמדגישים שקודם בונים את הבסיס החומרי ועליו את הקומה הרוחנית. כך בנויים חיי האדם, שבינקותו מסתפק באוכל וחומריות, ובהמשך החיים הולך ומוסיף קומה רוחנית. וכך בנוי העולם, שרובו חומריות, ועל כך אפשר להוסיף רוחניות. אולם, כאשר אנו מגיעים לשלב העבודה בפועל, השלב שהכלים 'החומריים' מתקדשים ועובדים בהם את עבודת המקדש הרוחנית, הרי שהעיקר היא המנורה הרוחנית, והיא מוקדמת לשולחן.
ועוד נקודה באותו עניין – גם על השולחן וגם על המנורה נאמר שעבודתם היא עבודת 'תמיד'. "לחם פנים לפני תמיד", "להעלות נר תמיד". (ומעניין – הציווי על ה'תמיד' בשולחן הוצמד מיידית לבנייתו, ואילו הציווי על נר התמיד נדחה מפרשיית בניית המנורה, והוזכר רק בפרשת תצווה). אולם יש הבדל גדול בין ה'תמיד' בשולחן ל'תמיד' במנורה. בשולחן, הלחם היה מונח תמיד כפשוטו – "עד שמושכין את הלחם הישן מן השולחן, כהנים מניחים עליו את החדש" (מנחות צט:). לעומת זאת – נר התמיד, היו מדליקים בכל יום, אך לא היו שמים בו שמן שידלק כל הזמן, כי אין חיוב שידלק כל הזמן (אמנם, לעיתים, הנר המערבי היה דולק בנס כל הזמן).
ואם כן, כדברינו, החומריות היא כל הזמן, והרוחניות לכאורה לעיתים מזומנות. ובכל זאת, הרוחניות מוגדרת כ'תמיד', כי היא המקרינה על כל זמנו של האדם.
נקבע עיתים לתורה, ומכוחם נתרומם כולנו וכל מהותנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il