ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרוש האחד עשר חלק י"ז

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה דרשות הר"ן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ' ניסן תשע"ד

הדרוש האחד עשר חלק י"ז

כ' ניסן תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס

דעת הרמב"ם במעוננים
אֲבָל יֵשׁ בְּכָאן שְׁאֵלָה: שֶׁעִם הֱיוֹת* שֶׁהִשְׁלִים עִנְיָנֵנוּ בְּמַה שֶּׁנֶּחְסַר כְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדַרְכֵי הָאֱמוֹרִי מִצַּד הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה*, כִּי זֶה יִשְׁלַם בְּיוֹתֵר מְתֻקָּן מִמֶּנּוּ מִצַּד הַנָּבִיא, עֲדַיִן יֵשׁ לִשְאֹל: בַּמֶּה הִשְׁלִימָה עִנְיָנֵנוּ בְּשֶׁאָסְרָה לָנוּ דַּרְכֵי הָעוֹנְנוּת*, שֶׁהוּא בְּחִירַת הָעִתִּים* הַנְּאוֹתִים לְכָל דָּבָר, וְדַרְכֵי הַנְּחָשִׁים* שֶׁהוּא לֵידַע אִם יַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ אִם אַיִן. וְהִנֵּה, לְדַעַת הַרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (מורה נבוכים ח"ג פל"ז) אֵין זוֹ שְׁאֵלָה כְּלָל, כִּי הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה נִמְשַׁךְ לְדַעַת הַחֲכָמִים הַטִּבְעִיִּים שֶׁסּוֹבְרִים שֶׁאֵין בַּכּוֹכָבִים כּוֹכָב טוֹב אוֹ רַע כְּלָל, וְשֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי אֵיכֻיּוֹת* כְּלָל, וְשֶׁכָּל מַה שֶּׁיַּחְשְׁבוּהוּ הָאֱמוֹרִיִּים בַּדְּרָכִים הָהֵם דָּבָר בָּטֵל*, וְשֶׁלֹּא נֶחְסַר מְאוּמָה כְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָם הָעִנְיָנִים, וְשֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּגְזְרוּהוּ בַּעֲלֵי מִשְׁפַּט הַכּוֹכָבִים אֵינוֹ נִמְשָׁךְ מִצַּד הַכּוֹכָבִים כְּלָל, אֲבָל הוּא נִמְשָׁךְ אַחַר דִּמְיוֹן הָאָדָם, וְכָל מַה שֶּׁיֵּעוֹרוּ עַל זֶה מִצַּד הַכּוֹכָבִים אֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד דִּמְיוֹנָם בּוֹ, כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּגוֹרָלוֹת בְּחוֹל אוֹ בְּזוּלָתוֹ מִן הַדְּבָרִים.

דעת חז"ל שיש אמת במזלות
וְיֵשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק*, שֶׁמִּן הַנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ כֵן דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהֲרֵי הִזְכִּירוּ בְּסוֹף פֶּרֶק "מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ" (שבת קנו א-ב) מַעֲשִׂים רַבִּים שֶׁהָעוֹלֶה מֵהֶם שֶׁהַמַּזָּל פּוֹעֵל בָּאָדָם אִם לֹא שֶׁיְּשַׁנּוּהוּ סִבּוֹת הַמִּצְווֹת. וְאִם כֵּן, צָרִיךְ בֵּאוּר לָמָה אָסְרָה תּוֹרָה הָעִנְיָנִים הָהֵם. וּכְשֵׁם שֶׁהִשְׁלִימָה מַה שֶּׁנֶּחְסַר מֵהַקְדָּמַת הַיְדִיעָה כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַל בָּאוֹב – בְּעִנְיָן נָבִיא, לָמָּה לֹא חָשְׁשָׁה לְהַשְׁלִים עִנְיָנֵנוּ בְּמַה שֶּׁנֶּחְסַר כְּשֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדְּרָכִים הָהֵם.

סיבת איסור מעוננים
וְזוֹ הַתְּשׁוּבָה: שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָם הָעִנְיָנִים כֻּלָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מֵהֶם תּוֹעֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בַּדְּרָכִים הָהֵם יָבִיא לְרוֹמֵם הַכּוֹכָבִים וּלְגַדְּלָם, וְיִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁיַּעַבְדֵם •, כְּשֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁמַּה שֶּׁיּוֹעִיל הַכּוֹכָב אוֹ יַזִּיק יִהְיֶה בִּבְחִירָתוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, וְשֶׁכְּפִי מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מֵהַפְּעָלִים הָאֲהוּבִים אֶצְלוֹ* אוֹ הַשְּׂנוּאִים יוֹעִיל אוֹ יַזִּיק. וְזֶה כֻּלּוֹ טָעוּת גָּמוּר, כִּי* גַּם כְּשֶׁנּוֹדֶה שֶׁהַכּוֹכָבִים מַזִּיקִים אוֹ מוֹעִילִים, אֵינָם עוֹשִׂים כֵּן בִּבְחִירָתָם, אֲבָל מִצַּד הַטֶּבַע שֶהִטְבִּיעָם ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה מִצַּד פְּעֻלָּתֵנוּ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאֵשׁ שֶׁלֹּא תִשְׂרֹף הַדְּבָרִים הַמְקַבְּלִים שְׂרֵפָה מִמֶּנּוּ, כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְמַאֲדִים שֶׁלֹּא יְחַמֵּם, וְנִמְצָא שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַכּוֹכָבִים הוּא דָּבָר בָּטֵל. וּכְדֵי שֶנִנָּצֵל מִזֶּה הַטָּעוּת שֶׁהוּא מִין עֲבוֹדָה זָרָה בְּלִי סָפֵק, אָסְרָה אוֹתוֹ תּוֹרָה עָלֵינוּ, גַּם בְּחִירַת הָעִתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה אֵיזֶה תּוֹעֶלֶת. וְהַתּוֹעֶלֶת הַהִיא כְּבָר הִשְׁלִימַתּוּ בְּכָל מִצְווֹתֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁהַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה כֻּלָּן מוֹרוֹת שֶׁכְּשֶׁנַּחֲזִיק בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לֹא נִהְיֶה מְשֻׁעְבָּדִים לְמַה שֶּׁיִּגְזְרֵהוּ טֶבַע הַמְּצִיאוּת, וְלֹא לְמַה שֶּׁיִּמָּשֵׁךְ מִמִּשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים. וְלָמָה הָיְתָה הַתּוֹרָה צְרִיכָה לְבָאֵר בַּמֶּה יִשְׁלַם עִנְיָנֵנוּ בְּמַה שֶּׁנֶּחְסַר מֵהַתּוֹעֲלוֹת הָהֵן, כִּי כְּלַל הַתּוֹרָה סוֹבֵב עַל זֶה. אֲבָל הֻצְרַךְ לְהַשְׁלִים הַתּוֹעֶלֶת שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִצַּד הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה, וְהִשְׁלִימוֹ עַל יְדֵי נָבִיא, וְרָמַז שֶׁהַיְדִיעָה שֶׁתֻּשַּׂג עַל יְדֵי נָבִיא שְׁלֵמָה מְאֹד, לְפִי שֶׁהַמַּרְאָה הָעֲצוּמָה שֶׁמַּשִּׂיג הַנָּבִיא, הִיא שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי לְהַשִּׂיגָהּ. וּלְפִיכָךְ שָׁנָה בְּכָאן מַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת "וָאֶתְחַנַּן" (דברים יח טז): "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת". רָמַז בָּזֶה שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר (שם שם טו): "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" – אַחַר שֶׁהוּא מַשִּׂיג מַה שֶּׁאֵין בְּכֹחַ הָאָדָם מִצַּד טִבְעוֹ לְהַשִּׂיג.
___________________________________
שֶׁעִם הֱיוֹת – למרות. הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה – ידיעת העתידות. עוֹנְנוּת – אלו נותני עונות שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל (רש"י דברים יח, י). עִתִּים – זמנים. הַנְּחָשִׁים – מלשון מנחשים. אֵיכֻיּוֹת – תוכן רוחני. דָּבָר בָּטֵל – שטויות. סָפֵק – קושי. מֵהַפְּעָלִים הָאֲהוּבִים אֶצְלוֹ – המעשים שהכוכב אוהב. כִּי – הרי.

ביאורים
ישנם דברים שבמהלך כל הדורות תמיד נמצאו כאלה שעסקו בהם. נראה שאחד מהדברים הללו הוא שתמיד היו כאלה שידעו או שטענו שידעו, על פי כל מיני כוכבים וניחושים, מהו הזמן המתאים לעשות כל מעשה – לקנות דברים או למוכרם, להכיר חברים חדשים, לצאת לדרך וכדומה. בני האדם נהנים מהרעיון, שהרי הם אינם יודעים אם הצעדים שאותם הם שוקלים לעשות הם צעדים נכונים, וכך הם מקבלים חיזוק משמעותי שהדבר כדאי או לא כדאי.
אולם התורה מתנגדת לכך. היא מצווה אותנו – 'ולא תעוננו', ואוסרת לפעול על פי שיטות אלו. אם נאמר, כדברי הרמב"ם, שמדובר בדברים שהם שטות גמורה, ואין בהם כל אמת, מובן מאליו שהתורה תרצה להרחיק את האדם מטעויות אלו. אולם אם נאמר כשיטה האחרת, שבה הולך הר"ן, שלעיתים יש ממש באותן תחזיות עתידיות, הדבר, לכאורה, אינו מובן, מדוע אסרה אותו עלינו התורה? וכי מה אכפת לבורא עולם שנדע מתי לעשות כל דבר?
התשובה לשאלות אלו טמונה בהבנה שהתורה דואגת לכוון אותנו לדרכים ישרות. היא מקפידה שנזכור את המהות שלשמה באנו לעולם, ומרחיקה אותנו מלשקוע בענייני העולם הזה. העולם שבו אנו חיים, מבלבל מאד, הוא שואב את האדם להשתעבד אליו, ולהתרגל לשים בראש מעייניו את מה שקיים בו, בעוד שבאמת הוא רק 'פרוזדור', הוא רק כלי למילוי רצון הבורא, ולגילוי הקדושה בו. אם האדם יתרגל ללכת על פי העצות של המעוננים, הוא עלול ליחס חשיבות עליונה לכוכבים שמהם למדו בני האדם מה כדאי לעשות בכל זמן, ולא להבין שגם הכוכבים וכל מה שבעולם הם אך ורק מכוחו של הקב"ה.
וכמו שראינו בעניין ראיית העתיד, כך גם כאן. אין הכוונה שההולכים בדרך ה' יפסידו. הקב"ה, שהוא בורא הכל, מנהיג את עולמו באופן כזה שמי שהולך בדרכו מונהג בהנהגה אחרת לחלוטין. כשעם ישראל הולך בדרך ה' הוא מתעלה מעל כל הדברים הללו והקב"ה מצליח את דרכו, והוא אינו כפוף כלל לענייני הכוכבים והמזלות ולא זקוק להם כדי להצליח, ולכן אין לו צורך לדעת אותם.

הרחבות
•המדרון החלקלק לעבודה זרה
וְיִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁיַּעַבְדֵם. הר"ן מבאר שאיסור ההליכה בדרכי האמורי הוא מעין גזירה שמא יבואו לעבוד עבודה זרה. הרמב"ם מתאר את שלבי הידרדרות האנושות לעבודה זרה. הדבר לא קרה בבת אחת, אלא בימי דור אנוש עבדו את הכוכבים מתוך מחשבה שזה רצון ה' וכבודו, כשם שהמלך מעוניין שיכבדו את העומדים לפניו. רק אחר כך, שלב אחר שלב, הידרדרו בני האדם עד ששכחו לגמרי את ה' ועבדו את הכוכבים או את הפסלים מצד עצמם [הלכות עבודה זרה א, א-ב]. הר"ן [הדרוש התשיעי, בטענת הנשים הארורות] חולק על הרמב"ם וסובר שבני דורו של אנוש עבדו עבודה זרה לא מפני שרצו לכבד בזה את ה' אלא מפני שסברו שעבודת הכוכבים היא המשפיעה שפע והצלחה לעובדיה. טעות זו השתרשה עד כדי כך שבני דורו של ירמיהו הנביא טענו כלפיו: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל" [ירמיהו מד, יח]. על ידי תיאור זה נוכל להבין את דברי הר"ן: חששה התורה, שמתוך פעולות הקשורות להשפעתם של הכוכבים והמזלות, ישכח עם ישראל, שאלוהים הוא הנותן להם כח, וכפי שכבר קרה בהיסטוריה – יקשרו את הצלחתם דווקא בעבודת הכוכבים, ואת כישלונם יתלו בעזיבת העבודה זרה ובהליכה בדרך ה', חלילה.

שאלות לדיון
האם ייתכן שחכמים טעו בחשיבות שייחסו לכוכבים והמזלות?
האין זה מוזר שדרכי האמורי נאסרו רק בשל החשש שמא יימשך ליבו של האדם אחר הכוכבים?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב