בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
5 דק' קריאה
הנדרים מלמדים על מעלתו של האדם, שמוצא שפתיו קדש, " לא יחל דברו " ופרש"י בשם הספרי " כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין ", וביטוי דומה אנו מוצאים בנבואת יחזקאל "ולא אחל את שם קדשי " (יחזקאל ל"ט), אם כן מוצא שפתיו של אדם קודש הוא, והפרת דברו הינה חילול הקדש. ועל כן נקרא האדם "מדבר", כי בזה מתגלית מעלתו על בעלי חיים. דבור שמראה את מעלתו השכלית, ויתרה מזאת, אמרו בעלי המחשבה שהלשון קולמוס הלב, שעל ידה מתגלית מעלת נפשו הרוחנית. ולפי זה יובן מדוע יש חילוק בין ישראל לעמים בענין הנדרים, כפי שמובא בספרי זוטא " ישראל בבל יחל ואין אומות העולם בבל יחל ", משמע שאין הנכרי יכול קבל על עצמו נדרים, וזאת מפני שאין דבורו קדוש כישראל, ולא נתפסת בו קדושה, שדבוריו יהיו מחייבים כשל תורה. וכן נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מ"ג), ישראל נבראו כדי לספר תהילות ה', היינו, מפני שהם יצירתו המיוחדת של הקב"ה, לכן הם יכולים לספר תהילותיו. וכן ניתן לישראל כוח הדבור בתורה לחדש חידושי תורה לעומקה של הלכה, "מורשה קהילת יעקב" - "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", ואמרו חז"ל "תורה בישראל תאמין, תורה בגויים אל תאמין", וזאת מפני מעלתם של ישראל, שנתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו.

היכולת של האדם מישראל לנדור נדרים שדינם יהיה כשל תורה שעליו לקיימם, היא משל המלמד על כוחו לחדש חידושי תורה שיהיה להם ערך כשל תורה, כמו שהנדר מחייב את הנודר כמו אסור של תורה, כך חידושיו מחייבים כשל תורה ממש. וכן אפשר ללמוד מהלכות נדרים, שיש לחכמים כוח בשעת הצורך גם לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה, כמו שאפשר לנדור "קונם סוכה עלי", ואז אסור לו לשבת בסוכה, נמצא שדבורו גבר על חיוב התורה ועקר אותה, כך יכולים חכמים לעקור מצווה מן התורה בשב ואל תעשה. וכמו כן נתנה התורה את הכוח לחכמים להתיר את הנדר, ולכן נמסרה פרשה זו לראשי המטות, כאילו לומר שהדבר תלוי בהם, וכל הנודר על דעת חכמי ישראל נודר, ולכן הם יכולים להתיר את הנדר, כך מנהגי ישראל תלויים בדעת חז"ל, שכול הליכותינו הם "כדת משה וישראל". וחידוש זה גופא אין לו מקור מפורש בתורה לסמוך עליו, ואמרו חז"ל "התר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו" (חגיגה א' ח'), משום שכול הנושא הזה של נדרים הוא שורש תורה שבעל פה.

בפרשה זו נאמר "זה הדבר" מפרש"י "משה נתנבא בכה אמר ה', והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר" היינו, שמשה התנבא באספקלריא המאירה והיה יכול להצביע על הדברים באצבע ולומר: זה הדבר.

איפה בא הדבר לידי ביטוי בנבואת משה, שהיא בדרגה של "זה הדבר"? מלבי"ם מפרש שבתחילה התנבא משה בדרגת "כה" עד שהגיע לדרגה של "זה הדבר" שראה באספקלריא מאירה, וזה מפרשה זו ואילך ומוסיף והולך ב"אלה הדברים" . רמז לדבר שנאמר "אלה הדברים" ו הוא לשון רבים של "זה הדבר", המיוחד בספר משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן. וכתוב " הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" - בשבעים לשון, ובשבעים פנים, באר להם את התורה ופירשה, והקב"ה קדש את דבורו עד כדי כך שעשהו חלק מהתורה. דבריו בספר דברים הם שלוב של נבואה וחכמה, של חכם עדיף מנביא, שחכמתו מכוונת לדברי ה'. וזהו נבואה באספקלריא המאירה באור החכמה.

אמרו חז"ל:
"מרפא לשון עץ חיים - ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ולשונה מתיר את הלשון... הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לומר דברים מנין? ממה שקרינו אלה הדברים אשר דבר משה" (דב"ר א, א).

מהו"לא איש דברים אנכי" ? שלא מצא את המילים המתאימות שבהן יוכל לדבר על לבם ולעוררן לאמונה בגאולה. וכך שואל משה מאת ה' "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", היינו משה מבקש לדבר עמם בשמו של הקב"ה, שרק אם ידע את שמו, דבריו ישכנעו אותם.

אולם הוא מרגיש "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" - מפני שאינו מסוגל להעביר לעם את מסר הגאולה "והן לא יאמינו לי". חז"ל אומרים: שנעשה כבד פה, כאשר יתרו הציע לבחון אותו בילדותו אם ידע להבחין בין הכתר המשובץ באבנים טובות ומאירות כאש, לבין ערמת הגחלים, ובא המלאך והסיט ידו לנגוע בגחלים, ומזה נכוות לשונו ונעשה כבד פה. מה מרמזת אגדה זו להבנת עומק עניין כבדות הפה של משה?

הנה מדרש אחר אומר, שמשה חשש להוכיח את ישראל בסוף ימיו שמא יכוה מזה כשם שנכווה כשהוכיח אותם במי מריבה, משל למה הדבר דומה לאדם שנכווה מגחלים ופחד לנגוע בכל דבר הנראה לוהט, אמר לו הקב"ה ששם היה זה כגחלים וכאן כאבנים טובות. נראה לבאר את הדברים כך, שיש הבדל בין תוכחה שנעשית מכעס ששורף כאש, ואפשר להיכות מזה, לתוכחה בישוב הדעת ששווה לאבנים טובות ומרגליות. ואפשר לומר שהבחינה שנעשתה לו בילדותו היא בחינה של מנהיגות הנ"ל. ומשה רבנו בודאי היה שייך למנהיגות אמת ורצה לתפוס בכתר המנהיגות הנכונה המשובצת באבנים טובות. אלא שהמלאך הטה את ידו ונגע בגחלים, כדי להצילו מיד פרעה. אלא שרמז נעשה לו בזה, שעתיד הוא להכוות בתוכחה של כעס לישראל, במי מריבה. אולם כאן ב"אלה הדברים" שהוכיחם בדרך הנכונה ע"פ התורה נתרפאת לשונו. וכשם שדבורים של תורה עושים רושם, והקב"ה מסכים עמם להלכה, כך דבורים של תפילה, שצדיק גוזר הקב"ה מקיים "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", מי שהוא צדיק שאינו מחל דברו - הקב"ה מקיים כל היוצא מפיו.

"ויחל משה את פני ה' אלוקיו" אמרו חז"ל שמשה "החל" (היינו התיר) לקב"ה את השבועה (ברכות). בזהר הק' דמה את התשובה להתרת נדרים, וכן במסילת ישרים שמסביר את ענין התרת הנדרים, שעקירת הרצון היא כעקירת המעשה. ולכן מידה כנגד מידה אם אנו חוזרים בתשובה הקב"ה עוקר את החטא, ואנו מתירים לו את שבועת העונש.

ר' צדוק מלובלין אומר שתמיד עלינו לעיין מתי מוזכר הדבר לראשונה בתורה, ושם טמון הדבר. והנה הנדר מוזכר לראשונה אצל יעקב אבינו ע"ה "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וגו'". ושם במדרש (בר"ר ע, א') יעקב פתח בנדר תחילה "א"ר אבהו: אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם, לאביר יצחק לא נאמר אלא לאביר יעקב, תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה".

משמע שהנדר הוא לבנות בית לשכינה, וברבנו בחיי פרש נדר מלשון דירה לה'. יש ללמוד מכאן שעיקר הנדר הוא בענין ביהמ"ק, כך נדר יעקב לעשות בית אלקים וכך נדר דוד למצוא בית לה'. (ואולי לכך קוראים פרשה זו בין המצרים). ובאופן פרטי כל אדם צריך לפנות להקב"ה מקום בלבבו לעשות לו דירה בקרבו, כפי שאומר ספר חרדים "בלבבי משכן אבנה". כיצד יעשה זאת?

הנה הנדר מסמל את התשוקה לדביקות בה' "אם אתן שנת לעני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, ואז זוכה למצוא את המקום ו"ככל היוצא מפיו יעשה" הן בהלכות של תורה, והן בבקשות של תפילה הקב"ה ממלא משאלות לבו לטובה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il