ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בדף מט ע"ב נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל באיזה בור דיברה התורה. לפי הסבר רבה שם, לדעת כולם החופר בור ברשות הרבים חייב ונחלקו לגבי חופר בור ברשותו ולאחר מכן הפקיר רשותו אך לא הפקיר בורו, שלדעת רבי עקיבא חייב ואילו לדעת רבי ישמעאל פטור.
רש"י מסביר שסברת רבי ישמעאל הפוטר היא שבפי החופר מונחת טענה שכאשר הפקיר רשותו לא הפקירו על מנת להתחייב בהיזקיו. נראה לבארו שהריהו כאדם הנותן רשות לחבריו להיכנס לחצרו שיש בה בור ומזהיר אותם שהכניסה היא על אחריותם, וכך כאן אומדים בדעת המפקיר שהפקיר על דעת לא להתחייב והריהו כמשייר הרשות לעצמו לעניין מי שיינזק. ונראה לי שאין כוונתו שיש כאן ממש שיור 1 אלא מבחינה ממונית מופקר לגמרי, אלא שמשום ההיגיון והצדק שבכך, שאדם עשה טובה לרבים והפקיר עבורם רשותו וודאי לא הייתה בכוונתו להינזק מכך, התורה פטרה אותו כאילו שייר. בהמשך אומר רש"י (נ ע"א ד"ה בעל התקלה) שאם הפקיר גם בורו וגם רשותו חייב ונחשב כחופר בור ברשות הרבים, וצריך עיון מדוע לא שייכת הסברא שלא הפקיר על מנת להתחייב. וצריך לומר שדווקא כשיש לו עדיין בור בקרבת מקום, אפשר לראות את סביבות הבור כאילו הם משועבדים לבורו ויש בהם שיור, אך כשהפקיר הכל ואין לו עוד דריסת רגל במקום כלל לא שייך לראותם כאילו יש בהם שיור עבור בורו, ויש עוד לעיין וללטש חילוק זה. התוס' (ד"ה בבור) מדייקים משיטת רש"י, שהחופר בור ברשותו על גבול רשות הרבים חייב, לפי שקשה לעוברים לצמצם צעדיהם ולהיזהר לא להיכנס כלשהו לצדי הדרך, ונחלקו רק כשבתחילה הייתה הרשות שלו והפקירה אם יש לחייבו הואיל וסוף סוף בורו סמוך לגבול רשות הרבים או שפטור משום שלא הפקיר על דעת להתחייב.
התוס' עצמם חולקים על רש"י וסוברים שהתנאים נחלקו לגבי כל סומך בורו לרשות הרבים, וממילא גם לגבי מפקיר רשותו ולא בורו שאז נמצא בורו סמוך לרשות הרבים. לדעת רבי ישמעאל פטור משום שעל העוברים להיזהר לא להיכנס לרשותו ויכול לטעון כנגדם "תורך ברשותי מאי בעי", ואילו רבי עקיבא סובר שקשה להיזהר והאחריות על בעל הבור.
בדף כח ע"ב נחלקו רב ושמואל לגבי מניח אבנו, סכינו ומשאו ברשות הרבים ולא הפקירם. לדעת שמואל חייב משום בור ואילו לדעת רב חייב משום שור, ואין לחייבו מטעם בור הואיל ואינם מופקרים.
רש"י מפרש ששורש מחלוקתם נעוץ במחלוקת לגבי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. רב סבר שהתורה שחייבה על בור עסקה בהפקיר בורו ורשותו ולכן כאן שהאבן אינה מופקרת אין לחייבו מטעם בור, ואילו שמואל סבר שהתורה עסקה גם בהפקיר רשותו ולא בורו ולכן יש לחייבו מטעם בור גם כאן שהאבן עדיין שייכת לו. בעל המאור (יג ע"ב בדפי הרי"ף) הלך בשיטת רש"י והתקשה מדף נג ע"א שנאמר שרב מודה בבור שברשותו שחייבים אפילו על החבטה, ותירץ ששם מדובר אליבא דרבי עקיבא, ורב יישבו אף שהוא עצמו חלוק עליו.
דברי רש"י קשים להבנה, כפי שכבר השיג המלחמות (יג ע"ב בדפי הרי"ף), שהרי לדבריו נחלקו במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא ואם כן היה לגמרא לומר זאת, ועוד קשה, שמצאנו שהגמרא שואלת לגבי מחלוקות אחרות שמא נחלקו במחלוקת רב ושמואל, ואם זוהי אותה המחלוקת בה נחלקו התנאים היה לגמרא להתנסח ולשאול שמא נחלקו במחלוקת התנאים. עוד מקשה המלחמות, שטעמי הפטור שם לא שייכים כאן לגבי אבנו שהניחה ברשות הרבים, שהרי הטעם בו נקט רש"י – שלא הפקיר רשותו על דעת להתחייב – אינו שייך אצלנו שלא הניח אבנו ברשותו והפקירה אלא הניחה ברשות הרבים. וכן הטעם בו נקטו התוס' – "תורך ברשותי מאי בעי" – לא שייך אצלנו שאין רשות הבור שייכת לו אלא הניח האבן ברשות הרבים. לגבי הקושיא האחרונה, אולי יש מקום ליישב שהתורה עסקה בבור חפור ולא באבנו וסכינו ולכן מעמיד רב את דבריה דווקא במפקיר בורו ששם לא שייך הפטור של "תורך ברשותי", ומכיוון שכך שוב אין לנו מקור לחייב בתולדות כגון אבן וסכין במקרה שאינם מופקרים, אף ששם לא שייכת סברת הפטור 2 .
התוס' (ד"ה ה"מ) סוברים שמחלוקת רב ושמואל אינה תלויה כלל במחלוקת התנאים, ותורף דבריו הוא שהמקרה אצלנו של אבנו וסכינו חמור יותר משום שמונח ברשות הרבים ולא שייכת כאן סברת "תורך ברשותי". לכן שמואל המחייב כאן מטעם בור יכול להתיישב גם עם רבי ישמעאל הפוטר שם, ומאידך רב יכול להתיישב גם עם שיטת רבי עקיבא, משום שכאן שהמקרה חמור יותר ולא שייכת סברת "תורך ברשותי" ניתן לחייב מטעם שור. משמע מדבריו שלפי צד זה שסובר כרבי עקיבא אכן ניתן לחייב אצלנו גם מטעם בור אלא שניתן לחייב גם מטעם שור וממילא לחייבו אף על כלים שניזוקו. לפי זה פירוש דברי רב "הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא" אינו שבגלל שהווי ממונו לא ניתן לחייב מטעם בור אלא שמטעם זה אין צורך לחייבו מטעם בור הואיל ואפשר לחייבו אף על כלים מטעם שור. נמצא, שאם סובר רב כרבי ישמעאל סברתו אצלנו היא שלא ניתן לחייב מטעם בור אלא רק מטעם שור 3 ואילו אם סבר כרבי עקיבא אכן ניתן לחייב מטעם בור אלא שכבר חייב מטעם שור. התוס' בדף ג ע"ב (ד"ה משורו) מביאים פירוש הרשב"ם שלדעת רב אבנו וסכינו שלא הפקירם נלמדים לא רק משור אלא מהצד השווה בין בור לשור, ולכאורה אין הדברים עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שניתן לחייב מטעם כל אב לחוד.
הבל או חבטה
מחלוקת נוספת בין רב לשמואל מובאת בדף נ ע"ב. רב סובר שהתורה חייבה משום ההבל והמחנק שבבור הגורמים למיתה או לפציעה אך לא חייבה משום החבטה בקרקעית הבור משום ש"קרקע עולם היא" ואילו שמואל סובר שהתורה חייבה על ההבל וכל שכן על החבטה. ומביאה נפקא מינה במקרה שהעמיד מכשול לגובה ברשות הרבים, שלרב פטור הואיל ואין כאן מחנק ולשמואל חייב משום החבטה. וכן נחלקו בדף נג ע"א באדם שנפל לבור על גבו ופניו כלפי מעלה, שבכך רק החבטה הזיקה אותו ולא ההבל ולכן רב פוטר ושמואל מחייב.
דברי רב נראים מאוד מחודשים מבחינה מציאותית, וכי בדרך כלל שור הנופל לבור נהרג בעיקר בעקבות המחנק, ואפילו בבור שגובהו רק עשרה טפחים. ובפרט תמוה לגבי מקרה שלא נהרג אלא שבר רגלו או איבר אחר, וכי ההבל גרם לכך. רש"י (נ ע"ב ד"ה מאי בינייהו) כותב שרב מחייב מטעם הבלו אפילו אם נבקעה כריסו או נשברה מפרקתו, משום שיש לומר שההבל גם הרגו, ואפילו אם נשברה רגלו וכיחש יש לומר שמחמת הבל הבור חלה וכיחש. משמע מדבריו שגם רב ודאי סובר שלא ההבל לבדו גרם לו למיתה או לפציעה, ואולי אפילו עיקר הנזק נגרם כתוצאה מהחבטה, אך בגלל שגם להבל הייתה שותפות בגרימת הנזק ניתן לחייבו. ונראה להסבירו שעל חבטה אי אפשר לחייב משום שקרקע עולם הזיקתו ואין הנזק מיוחס לחופר הבור אולם כשהייתה לו שותפות כלשהי בגרימת הנזק על ידי הבור ניתן מתוך כך לייחס אליו את כל הנזק שאירע על ידי הבור 4 .
יש להתבונן בצדדי המחלוקת, מהי בדיוק סברתו של רב שאין לחייב על חבטה ומאידך במה בדיוק חולק שמואל. הגמרא מבארת את שיטת רב שבחבטה קרקע עולם היא שהזיקה, ויש להבין למה כוונתה, האם כוונתה שאין זה מעשהו משום שהקרקע כבר הייתה שם והוא רק הסיר את הקרקע שמעליה ואין זה אלא גרמא, או שאין הקרקע נחשבת ממונו. כמובן, אין כוונתנו באפשרות הראשונה שפטור משום שהזיק רק בגרמא, שהרי כל נזק בור נעשה בגרמא ועל כך התורה חידשה שחייב, אלא הכוונה שאופן יצירת התקלה הייתה בגרמא.
והנה רש"י (ד"ה קרקע עולם) כותב כאפשרות השנייה "קרקע עולם – ואינו שלו", אך קשה שהרי גם ההבל אינו שלו, ועוד קשה, שהרי למעלה ראינו בשיטת רש"י שלדעת רב בעלות על בור היא דווקא סיבה לפטור ולא לחייב. לכן נראה כאפשרות הראשונה, והחילוק בין הבל לחבטה הוא שההבל נוצר על ידו, שכן לפני שחפר לא היה שם מחנק ואילו הקרקע בה נחבט לא נוצרה על ידו אלא הייתה שם מעולם, ומסתבר שלכך התכוון גם רש"י, ואין כוונתו לבעלות ממונית ממש אלא לבעלות של אחריות. כלומר, כאשר אדם יצר דבר מסויים יש לו אחריות כלפי תוצאותיו והוא נחשב כשלו לעניין זה, וכעין דברי רבי שמעון שקופ (בחידושים סי' א ד"ה אבל), שכמו שמוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות, כך התורה קראה לאיש המכין תקלה בעל הבור. ולכן לגבי הבל שהוא יצרו נחשב כבעליו ואילו לגבי חבטה הואיל ולא יצר קרקע זו אלא רק הסיר את הקרקע שמעליה ואיפשר בגרמא את היכולת להינזק ממנה אינו נחשב כבעלים.
על פי זה יובן גם כיצד רב מחייב מטעם בור בנתקל באבנו וסכינו המופקרים, ומבארים התוס' (ג ע"א ד"ה בין; נ ע"ב ד"ה לשמואל) שמדובר שנחבט בגוף האבן ולא בקרקע שלידה ולכן לא נחשב קרקע עולם, ולכאורה יש להקשות שהרי האבן אינה שייכת לו אלא מופקרת ומדוע חייב, אלא שכאמור איננו עוסקים כאן בבעלות ממש אלא ביצירה הגורמת לאחריות, ובאבן שהניחה ברשות הרבים הוא יצר ישירות תקלה זו ולכן נחשבת כשלו וחייב עליה.
בדף נג ע"א מצאנו שרב מודה בבור הנמצא ברשותו שחייב אפילו על החבטה משום ש"חבטה דידיה הוא", ואם כן יש לומר שיש שני אופנים שהאדם יתחייב, או שיהיה ממש ממונו ואז חייב אע"פ שלא יצר (שהרי קרקע עולם היא) או שתהיה יצירתו ואז חייב אף שאין זה ממש ממונו. כאמור למעלה, לשיטת רש"י רב פוטר בבור השייך לו, וכבר העמיד בעל המאור את הסוגיא שם אליבא דרבי עקיבא וכתב שרב עצמו חולק.
יש לשאול על שיטת רב, שהרי בדף כט ע"ב אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ", ואם כן מדוע יש חיסרון מצד שקרקע עולם היא, הרי התורה הגדירה שהבור נחשב תחת אחריותו כשלו. וצריך לומר, שלדעת רב החידוש של התורה שנחשב כשלו נאמר רק לגבי ההבל הואיל והוא יצרו ולא לגבי קרקעית הבור שהיא קרקע עולם.
האחרונים תמהים בדעת רב, מדוע הפותח כיסוי של בור חייב, הרי ההבל היה שם עוד טרם פתיחת הכיסוי, ואדרבה הפתיחה רק המעיטה מהמחנק, ואם כן הוא רק איפשר את הנפילה לתוך הבור וההבל הקיימים, ומדוע איננו פוטרים כמו בחבטה. החזון איש (ב"ק סי' ב אות יד ד"ה חבטא) ולאחריו הקהלות יעקב (סי' ד) ו המנחת אשר (סי' טז ס"ק א) מתרצים שיש לחלק בין הבל שמזיק מצד עצמו ויש לו שם מזיק, שבכך מתחייב אף אם לא יצר את עצם ההיזק אלא רק איפשר אותו, משום שבכך נתן לו שם מזיק, לבין חבטה שהקרקע אינה מזיקה מצד עצמה אלא כובד הנופל שנפל עליה גורם לנזק, ובכך אינו מתחייב אלא אם יצר ישירות.
בדעת שמואל, כותב המנחת אשר שיש מקום לומר שחולק עקרונית וסובר שבבור הואיל ומצאנו שחייב למרות שכל הנזק נעשה בגרמא, על כרחנו שהחיוב הוא על גרימת התקלה, וכיוון שכך אף אם לא יצר ישירות את גוף הדבר שגרם לנזק חייב, אך אפשר לומר שמודה לעיקרון של רב אלא שסובר שגם לקרקעית בור יש שם מזיק כמו להבל, הואיל ומזומן להזיק וכך הוא דרכו של עולם, ולכן גם בכך חייבים אף על האפשרה. המנחת אשר תלה בכך את השאלה מה הדין לשמואל במקרה שנתקל באבן ונחבט בקרקע שלידה. אם סובר שבדיני בור תמיד חייבים גם על האפשרת נזק חייב גם בכך, אך אם מודה שבעיקרון פטורים אלא שגם לקרקעית בור יש שם מזיק, במקרה של אבן יפטור הואיל ושם הקרקע אינה בעומק וודאי אין לה שם מזיק. התוס' בדף כח ע"ב (ד"ה ונשוף) סוברים שבנתקל באבן ונחבט בקרקע מודה שמואל שפטור, ואילו בדף נ ע"ב (ד"ה לשמואל) מביאים התוס' שני תירוצים החלוקים בכך, ובפשטות הדין תלוי בשני הצדדים כפי שנתבאר.
אפשר להסביר את דעת שמואל באופן שלישי ולומר שמודה לעיקרון של רב אלא שסובר שבבור אינו נחשב רק כמאפשר את הנזק אלא כיוצר את גוף הנזק. והסברא בכך היא שלדעת שמואל איננו מסתכלים רק על קרקעית הבור אלא על כל הבור ביחד כולל החלל, שהרי הנזק נגרם גם עקב הנפילה מגובה הבור ועד לקרקעיתו, שבעקבות כך התעצמה עוצמת החבטה, וכל חלל הבור נוצר על ידי החופר ולא שייך בכך סברת "קרקע עולם היא". לפי אפשרות זו, כמו לפי האפשרות השנייה, שמואל יפטור במקרה של נתקל באבן ונחבט בקרקע, הואיל ושם הנזק נגרם מכובדו שנחבט בקרקע (האבן אמנם גרמה לו ליפול, אך עוצמת החבטה שגרמה לחבלה לא נבעה מהאבן אלא מכובדו שפגע בקרקע), ואין שם חלל שנוצר על ידו שהעצים את עוצמת החבטה.
דין נוסף מובא בדף נג ע"א, שאדם המניח אבן על פי בור חברו ונתקל בה אדם ונפל לבור חייב, ומבארים התוס' (כח ע"ב ד"ה ונשוף) שאף אם שמואל פוטר בנתקל באבן ונחבט בקרקע שלידה בדין זה הוא מודה משום שיש שם תקלה על הבור. לפי הדרך השלישית החילוק לא מובן, שהרי לא הוא יצר את הבור, אולם לדרכו של המנחת אשר הטעם לכאורה מובן, כפי שמבואר שם, שכן בקרקעית בור סובר שמואל שיש לה שם מזיק, ולכן כאן חייב גם על כך שגרם ואיפשר לו ליפול לבור. אמנם יש להעיר שההסבר לא כל כך מובן, שהרי הסברא שבדבר שיש לו שם מזיק חייבים גם על האפשרה היא שהוא יצר לו את שם המזיק, אולם כאן הבור היה קיים כבר וניתן ליפול אליו גם ללא האבן שבצידו ואם כן לא הוא יצר לו שם מזיק, ולכאורה אין לחייבו אף אם בפועל השור הנוכחי נפל לבור בעקבות האבן.
אינו הולך ומזיק או אינו מזיק פעיל
הקהלות יעקב (סי' ד) דן מה הדין באש המצויה בתוך בור ונפלו לשם כלים ונשרפו, האם יש לכך דין בור ופטור על כלים או דין אש וחייב. דין זה תלוי בהגדרת בור והחילוק בינו לבין אש, האם הגדרת בור היא שאינו הולך ומזיק אלא הדבר הניזוק בה אליו ואם כן גם אש בתוך בור אינו הולכת ומזיקה, או שהגדרתו היא שאינו מזיק באופן פעיל אלא כובד הדבר הניזוק שנפל לתוכו גרם לנזק.
ומוכיח כאפשרות הראשונה מכך שהבל מזיק באופן פעיל, וכהגדרת החזון איש המובאת למעלה יש לו שם מזיק, ובכל זאת החיוב הוא מטעם בור ולא מטעם אש, ואם כן ודאי לא די בכך כדי להגדיר את הנזק כאש אלא צריך שילך ויזיק, וכל שנשאר ומזיק ממקומו מוגדר כבור.
ראיה נוספת מביא מדברי הרא"ש לגבי כותל ואילן שנפלו. הגמרא בדף ו ע"ב אומרת שהחיוב במקרה זה נלמד מהצד השווה של בור ושור, ולא ניתן ללמוד מבור בלבד משום שאין תחילת עשייתן לנזק. הרא"ש מבאר שמדובר אף אם הזיקו תוך כדי נפילתם, ואינם מוגדרים כאש הואיל ואין כח אחר מעורב בהם אלא נופלים מעצמם, ולמרות שהולכים ומזיקים אין זה אלא רבותא בבור שחייב אף אם יש את החיסרון שאינו הולך ומזיק אך כל שכן שחייב אם הולך ומזיק. גם מדברי הרא"ש הללו רואים שאף נזק פעיל מוגדר כבור. ואמנם התוס' שם (ד"ה היינו) סוברים שניתן לחייב גם מטעם בור וגם מטעם אש, ואם כן חייב אף על כלים, אך יש לחלק שגם הם לא אמרו כן אלא שם שהכותל והאילן הולכים ממקומם, אך אצלנו שהאש בתוך הבור ומזיקה במקומה מסתבר שיודו.
אדם המזיק או ממון המזיק
האחרונים חקרו ונחלקו האם החיוב בבור הוא משום שיצר תקלה והוא אחראי עליה כשם שאחראי על ממונו, ונזק דומה דומה לשאר נזקי ממון כמו שורו, או שכאן לא מדובר דווקא בבור השייך לו ועל כרחך החיוב הוא על כך שהתקיל את חברו, ודינו כדין אדם המזיק. ואמנם אדם המזיק פטור בגרמא, אך בבור חידשה התורה והרחיבה את חיובו אף לגרמא.
ומצאנו באחרונים כמה נפקותות בכך. המשנת רבי אהרון (סי' יג אות י) כותב שנפקא מינה מכך איזו שעה היא שעת החיוב ובמקרה של קים ליה בדרבה מיניה יהיה פטור. אם החיוב הוא מטעם אדם המזיק הרי שהחיוב הוא על רגע הכרייה, והרי הוא כאילו שלח חיציו בשעה זו, ואם באותו הרגע גם התחייב במעשה זה מיתה נפטרנו מחיוב הממון, אולם אם החיוב הוא מטעם ממון המזיק שעת החיוב היא השעה שבה אירע הנזק. ומסייג שהתוס' כתבו שאף למ"ד אישו משום ממונו נפטר בקים ליה בדרבה מיניה בשעת ההבערה אולם בירושלמי מבואר שרק בשעת הנזק עצמו.
נפקא מינה נוספת שמביא היא לגבי אדם שהניח אבן של חברו ברשות הרבים והיה זמן לבעלי האבן לסלקה מרשות הרבים. התוס' (כט ע"א ד"ה פליגי) כותבים שבעלי האבן חייבים בנזק, ואילו המלחמות (טו ע"א בדפי הרי"ף) כותב שמניח האבן חייב ואילו בעלי האבן פטור משום שטוען בצדק שלא הוא הניח ברשות הרבים ולא עליו מוטל לסלק. וכותב רבי אהרון קוטלר שאי אפשר להבין את דברי התוס' אם נסבור שהחיוב הוא מצד ממון המזיק, כי אם הכורה נעשה כבעל הממון הרי שנכנס תחת הבעלים האמיתיים ואנו מסתכלים עליו כאילו הוא הבעלים ולא האמיתיים, ואם כן אף אם הייתה אפשרות לבעלים האמיתיים לסלק הנזק אין זה באחריותם, אך אם החיוב הוא מצד אדם המזיק על עצם הכרייה, נמצא שהרגע המחייב הוא שעת הכרייה בלבד ולעומת זאת סיבת החיוב של הבעלים האמיתיים קיימת בכל רגע ורגע, ולכן יש להטיל את החיוב עליהם.
יש להקשות על דברי רבי אהרון, מדוע לדעת התוס' יש לחייב את הבעלים הרי הם כלל לא כרו, ואם החיוב הוא מטעם אדם המזיק, אין הבעלים בכלל החיוב. עוד קשה, שהרי מפורש בדף ו ע"ב שאם נפל אילן או כותל לרשות הרבים והזיקו חייב מטעם בור 5 , אף ששם הוא לא עשה שום מעשה בידיים ולא שייך לחייבו מטעם אדם המזיק.
וצריך לבארו שבבור השייך לו ממונית פשוט שניתן לחייב מצד נזקי ממון והחקירה היא לגבי כורה בור ברשות הרבים או שמניח שם חפץ מופקר (ומכל מקום יש נפקא מינה גם לבור שברשותו – אם חייב רק מצד נזקי ממונו או גם מצד אדם המזיק), ושם שייכת הנפקא מינה אם אומרים קים ליה בדרבה מיניה כשהתחייב מיתה בשעת הנפילה.
אך יש להקשות על תליית רבי אהרון, שהרי מפורש ב תוס' בדף כב ע"א (ד"ה ממונו) שסבר שבורו משום ממונו. ר' יוחנן שם מנמק שאישו אינה משום ממונו משום שאין באש ממש, ומקשים התוס' שגם בבור אין ממש וטורחים ליישב קושיא זו, ומוכח מקושייתם שהבינו שבבור החיוב הוא מטעם ממונו.
לכן נראה שיש מקום להבין את דברי התוס' גם אם נאמר שסברו שהחיוב הוא מטעם נזקי ממון, שלא כתליית רבי אהרון, והטעם הוא שאמנם אם לא הייתה לבעלי הממון שהות לסלקם האחריות מוטלת על המניח והוא נחשב כאחראי על התקלה וכבעליה אך מכל מקום אם הייתה שהות האחריות חוזרת לבעלי האבן לפי שהם הבעלים העיקריים.
בדעת המלחמות סובר רבי אהרון שודאי סבר שהחיוב הוא מצד בעלות, כי אם החיוב מצד אדם המזיק, כאן שיש בעלים לבור מסתבר להטיל את החיוב עליו הואיל וחיובו מתחדש בכל שעה ושעה. ונראה שגם בכך אין הכרח אלא יש לומר שסבר שהחיוב הוא מצד אדם המזיק, ואף שחיוב הבעלים מתחדש, סוף סוף המניח הוא גורם התקלה העיקרי, ולכן יש סברא גדולה לומר שעליו מוטל לסלקה ולא על בעלי האבן.
הגרנ"ט (סי' קטז ד"ה ונראה לבאר) כותב שאם החיוב הוא מטעם אדם המזיק אין לחייב במקרה שהנזק לא היה צפוי ולא היה צריך להעלותו בדעתו, ואילו אם החיוב מטעם נזקי ממונו יש לחייב גם בכך. ומכח תלייתו זו מוכיח שאכן החיוב הוא מטעם אדם המזיק, שכן מבואר בגמרא שאם שור פיקח נפל לבור פטור משום שיה לשור לעיין בדרך ולא ליפול. גם את דברי הגרנ"ט יש להעמיד בכורה ברשות הרבים, אך בבור או אבן השייכים לו מסתבר שיודה שחייב על כל פנים גם מטעם ממונו, כפי שהוכחנו למעלה מהגמרא בדף ו ע"ב המחייבת אף על אילן וכותל שנפלו.
הגמרא בדף כט ע"ב אומרת ששני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלן הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ולכאורה בגמרא זו מפורש שהחיוב הוא מטעם נזקי ממון, שהרי אם החיוב הוא כאדם המזיק שחייב אף על הגרמא שגרם להתקיל את חברו אין שום צורך לומר שנחשב כממונו, וכן הוכיח בחידושי ר' נחום שם. יש להעיר, שגם לפי הצד שהחיוב הוא מטעם נזקי ממונו אין הכרח לומר שהתורה עשתה את הבור ממש כממונו ויכול לקדש בכך אשה, אלא יתכן שהכוונה היא שהתורה חידשה שיש לאדם אחריות על יצירותיו ותקלותיו כאילו הם ממונו 6 .
למעלה עסקנו בדברי רב, שפטור על חבטה משום שקרקע עולם היא, וביארנו שכוונתו שהואיל ולא יצר את קרקעית הבור אלא רק הסיר את הקרקע שמעליה אין קרקעית הבור נחשבת כיצירתו ואינה באחריותו, ובכך ביארנו את לשון רש"י (נ ע"ב ד"ה קרקע) "קרקע עולם – ואינו שלו", כלומר שאינה כשלו לעניין האחריות. הסבר זה הולך לפי ההבנה שהחיוב בבור הוא מצד נזקי ממון, ובפשטות מוכח מדברי רש"י, שנקט כאן לשון בעלות, שהלך בדרך זו. אולם לפי ההבנה שהחיוב הוא מטעם אדם המזיק צריך לבאר את נימוק רב "קרקע עולם היא", שהואיל ולא יצר את קרקעית הבור אין מעשה הזקת חברו מיוחס אליו, הואיל ולא הזיקו אלא בגרמא. ואף שגם הזקת חברו בבור על יד הבלו נעשית בגרמא, שכן חברו הלך ונפל לשם, וזהו גוף חידוש התורה כאן, שהרחיבה את חיוב אדם המזיק בדיני בור אף לגרמא, מכל מקום כאן שגם יצירת המתקיל נעשתה בגרמא, היחס בין מעשי האדם לחבלת חברו עקיף יותר וכבר לא ניתן לייחס את חבלת חברו לאדם.
^ 1.ועיין בשו"ת רעק"א סי' קמה שדן אם יש בכלל יכולת לשייר בהפקר.
^ 2.אמנם צריך עיון, כי כאמור התוס' דייקו מרש"י שבבור ברשותו הסמוך לרשות הרבים חייב לכו"ע, אף שבמקרה זה הבור לא מופקר.
^ 3.ואף שכאן לא שייכת סברת "תורך ברשותי", צריך לומר כפי שביארנו בדברי רש"י, שסוף סוף התורה דיברה רק על בור מופקר ולכן אין מקור לחייב באבנו וסכינו שאינם מופקרים אף ששם לא שייכת סברת הפטור שקיימת בבור שאינו מופקר.
^ 4.שוב הראוני שבאגרות משה (חו"מ ח"א סי' צט) נשאל על ידי בנו על דברי רש"י "איכא למימר הבלא נמי קטלתיה" כיצד ניתן לחייב מספק, והשיב שזהו מחידושי דין הבור, שאם גם ההבל עשה קצת מההיזק נחשב כל המעשה על שם ההבל וחייב כאילו עשה הכל, ואפילו אם היה די בחבטה ללא ההבל כדי להזיק.
^ 5.ליתר דיוק, החיוב הוא מהצד השווה בין בור לשור, אולם הגמרא מנמקת שהצורך בצד השווה הוא רק בגלל שאין תחילת עשייתו לנזק.
^ 6.בסוגיית "יסוד החיוב בנזקי ממון" הובאה חקירת האחרונים אם החיוב על נזקי ממונו הוא מטעם אחריות על תוצאות הנגרמים מממונו או מצד חיוב השמירה על ממונו. ויש שהוכיחו מגמרא זו שהחיוב הוא מטעם אחריות שכן אם החיוב הוא מטעם שמירה אין צורך לומר שהתורה חידשה שנחשב כממונו, אלא יתכן שרק חייבה אותו לשמור על תקלותיו. אולם לפי ביאורנו כאן, שאין הכוונה בהכרח לבעלות ממונית גמורה אלא לאחריות על יצירותיו, נדחית ראיה זו, לפי שחידוש התורה הוא שאדם חייב לשמור על יצירותיו ותקלותיו אף שאינם בבעלותו הממונית.
בדיקת קורונה בשבת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
הכל מתחיל בפנים
חכמת התורה וחכמות החול
מה המשמעות הנחת תפילין?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
