בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
לחץ להקדשת שיעור זה
יום העצמאות הנ"ח

היחס למדינה וליום העצמאות לאחר העקירה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ו
7 דק' קריאה
קיום וביטול מצוות יישוב הארץ
אנחנו בראש חודש אייר, וזכינו שבחודש הזה היו שני מאורעות גדולים מאוד בתקופתנו - קום המדינה ומלחמת ששת הימים, שכללה את כיבוש ירושלים, הגולן, סיני והרי יהודה ושומרון. יש אנשים שקצת מפקפקים בענייני היום ואומרים שאחרי העקירה והגירוש מגוש קטיף אי אפשר לחגוג את יום העצמאות, אך אני אומר שאנחנו צריכים לחגוג את יום העצמאות בשלמות.
הצער שלנו על העקירה הוא מאותה הסיבה שאנו שמחים ביום העצמאות. מי ששמח ביום העצמאות צריך להיות בצער גדול על העקירה מגוש קטיף, ומי שמצטער מאוד על מה שהיה צריך לשמוח מאוד ביום העצמאות. זה אותו העניין משום שאנחנו מצטערים על פגיעה במצוות יישוב ארץ ישראל. המצווה הייתה קיימת גם בחבל עזה ומהמקום הזה התבטלה המצווה, ומאותה הסיבה בדיוק של קיום מצוות יישוב הארץ, אנו שמחים ביום העצמאות על כך שאנו מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל בחלקים גדולים של ארץ ישראל. מיום ה' באייר תש"ח כשהשתחררנו מעול הגויים וזכינו להיות הבעלים על חלקי ארץ ישראל אנו מקיימים את המצווה הזאת, הארץ לא בידי זרים אלא בידיים שלנו. אמנם לא כולה, אבל חלק גדול ממנה. גם בדרום, גם בצפון וגם במזרח יש חלקים שעדיין לא בשליטה שלנו, עבר הירדן עדיין לא בשליטתנו, עדיין חלקים מלבנון לא בשליטתנו ויש מחלוקות בפוסקים היכן גבולה של ארץ ישראל, האם כל לבנון וגם חלקים מסוריה הם שלנו. על כל פנים עדיין חסרים לנו חלקים מהארץ וזה עוד לפני ההבטחה של הקב"ה שלעתיד לבוא יתרחבו הגבולות. אבל, בכל אופן חלק גדול בידיים שלנו ועל כך אנו צריכים להודות לריבונו של עולם.
כתוצאה מכך שהשתחררנו מעול גויים נפתחו שערי הארץ והייתה עלייה גדולה של יהודים מקצוות תבל, קיבוץ הגלויות שהתפללנו עליו כל כך הרבה מתקיים בדורנו. הגלויות הולכות ומתקבצות והארץ הולכת ומתיישבת, מתרחבת ומתבססת, הכל זה מכוח אותו היום. כשהמדינה קמה בהתחלה היא הייתה מאוד חלשה וקטנה וכל המציאות שלה הייתה בספק, כעת המדינה רק הולכת ומתחזקת, הולכת ומתייצבת בזכות ההתרבות של היהודים הבאים לארץ ועל ידי הקשר של היהודים מחוץ לארץ אל המדינה. המדינה מתחזקת ומתבססת כלכלית, ביטחונית ובעיקר במובן התורני והרוחני. ארץ ישראל עכשיו היא מרכז התורה בעולם, מאז שגלינו מארצנו התורה הייתה מפוזרת במקומות שונים, בתחילה בבבל "'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א), אחר כך בארצות אחרות שגם הן ארצות מחשכים, וכעת התורה חוזרת לאכסניה שלה, אל ארץ ישראל. בירושלים יש מרכז עצום של תורה וכל ארץ ישראל היא מרכז תורה - על זה אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם, על כל הטובה שהוא הטיב עמנו. כמו שאמרתי, השמחה ביום העצמאות היא בכלל לא סתירה עם המאבק שלנו נגד הפגיעה במצווה הזאת, לא רק שזו לא סתירה אלא זה נובע מזה. דווקא בגלל שאנו דבקים כל כך במצוות יישוב ארץ ישראל אנחנו מתאמצים לשמור על המצווה הזאת ולקיים אותה, שלא לצמצם את קיום המצווה הזאת בשום פנים ואופן.

מטרת המאבק כנגד הנסיגות
כמו בכל מצוות התורה, יש דיני מסירות נפש. כשבאים אל אדם ורוצים שהוא יבטל מצווה הוא צריך להילחם נגד זה, אם באים לבטל מאתנו מצוות שבת ח"ו אנחנו חייבים להיאבק, כך בתפילין וכך בכל מצווה אחרת. אנו צריכים לעשות את כל המאמצים האפשריים כדי למנוע ביטול מצווה ולתת ביטוי שאנו לא מוכנים לפגוע במצווה. גם אם לא מצליחים למנוע, יש בעצם הביטוי שאנו לא מסכימים לכך גדר של קידוש ד', משום שמי שמבטל מצווה מחלל שם שמים, ביטול של מצווה כללית הוא חילול ד' נורא. אם ח"ו הממשלה עושה מעשה כזה זה חילול ד' נורא שאין כדוגמתו, אם הממשלה של המדינה שמייצגת את הציבור הרחב מחליטה לבטל חלק ממצווה גדולה ומרכזית שאנו מצווים בה, זה חילול ד'. מה עושים כדי לתקן חילול ד' כזה - מראים שלא כולם מסכימים לזה, מראים שאנשי התורה והאמונה לא מסכימים, הם נלחמים ונאבקים בזה וזה צמצום של חילול ד', משהו של קידוש ד' שמבטל במידה מסוימת את החילול ד' הזה. יש בכך אמירה שאלו שעושים את העברה הזאת, מכיוון שהם רחוקים הם טועים, שוגגים, אנוסים, מבולבלים, וגם אלו שפועלים מתוך כוונה - בטלה דעתם. אנו מביעים במאבק שלנו שהדבר הזה לא מוסכם על ידי אנשי התורה, וככל שההבעה יותר עמוקה ויותר איתנה היא יותר מתקנת.

היחס למדינה והיחס לממשלה
הסיבה לכך שיש אנשים שחושבים שהמאבק הזה הוא סתירה ליום העצמאות היא מפני שבתפיסת העולם שלהם יום העצמאות הוא יום חג שבמרכזו הממשלה והטקסים, ועכשיו הם לא יכולים לחגוג עם הממשלה שפגעה ועוותה כל כך ולכן הם לא שותפים לחגיגות ולשמחה ביום העצמאות. אך אצלנו שמחת יום העצמאות היא שמחה של תורה, שמחה של בית המדרש, השמחה לא מתחילה מהטקסים החיצוניים, היא שמחה פנים פנימית של קיום המצווה וממילא היא לא משתנה ולא מתבטלת. כמו שלימד אותנו מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, אנחנו עושים חלוקה ברורה בין הממשלה והמדינה. כבר היו הרבה דורות שהיה מלך רע בישראל, אך גם אז עם ישראל נשאר בקדושתו. המדינה שייכת לעם ישראל לדורותיו וגם אם ברגע זה השלטון בידי אנשים שרחוקים מאמונה - זו לא המדינה.
יש כאלה שרואים את המדינה והממשלה כדבר אחד. ואומרים שמכיוון שמעשי הממשלה הם מעשי המדינה הם גם נגד המדינה, ויש ציבור חרדי גדול, של אנשי תורה ואמונה, שאומרים שכמו שהממשלה היא חול כך גם המדינה היא חול, לכן אין בה שום מעלה מכיוון שזה השלטון שיש בה, ולא זו בלבד, אלא מכיוון שהמדינה היא חול גם אין מצוות יישוב ארץ ישראל על ידי המדינה. המדינה לא מתכוונת לקיים את המצווה הזאת כי הממשלה לא רוצה לקיים אותה, ולכן אין כאן קיום של המצווה וממילא אם לוקחים חלקים מארץ ישראל זה לא גורע מהמצווה. ויש אנשים שחושבים להפך, מכיוון שהמדינה היא קודש, גם הממשלה היא קודש. גם אם רואים שכרגע במציאות זה לא כך, מכיוון שהמדינה היא קודש מוכרח להיות שגם הממשלה וראשיה הם קודש, נסתכל לעומק ובתוך הנשמה יש בהם קדושה.
שני המבטים האלה הם בעצם אותה השיטה ואותה ההסתכלות, לאחד בין שני דברים נפרדים. בזוהר מובא שלפעמים המנהיג הוא טוב והעם לא טוב, לפעמים המנהיג לא טוב והעם טוב, זה קורה משום שהעם והמנהיג הם לא דבר אחד, לפעמים בגלל המנהיג כל העם סובל ולפעמים להיפך. יכול להיות שגם אם העם לא טוב, בזכות המנהיג כולם ניצלים. מנהיגות לחוד והעם לחוד, לא תמיד יש הנהגה שהיא כמו העם. עם ישראל בכללותו הוא תמיד קדוש, יש פרטים שרחוקים מקדושה אך ככלל העם הוא תמיד קדוש. כמה וכמה פעמים לימד אותנו הרב צבי יהודה שממשלה לחוד ומדינה לחוד. לא צריך לטשטש את זה. גם אם המדינה מקיימת את הערך המרכזי של יישוב הארץ, קיבוץ הגלויות ועוד, לא בגלל זה הממשלה מתקדשת. מה שהיא עושה לטובת הערכים הללו זה מצוין, היא עושה גם מהלכים טובים כמו למשל נשיאה באחריות הביטחונית ועוד. אך מכיוון שהפעולות שהיא עשתה כעת מאוד חמורות אפשר להיות מסויג מהממשלה אך לא מהמדינה. המדינה כל הזמן ממשיכה ופועלת, היום יש ממשלה כזאת ומחר תהיה ממשלה אחרת.

האדם והתפקיד
צריכים לדעת את החלוקה הזאת בין הממשלה למדינה, חיבור של הדברים יוביל למסקנות לא נכונות. הרב צבי יהודה לא רק אמר את זה, הוא גם לימד אותנו לעשות את ההבחנה הזאת. לפני מלחמת ששת הימים היינו יוצאים בליל יום העצמאות לרחובות לרקוד. יצאנו אחרי המסיבה בשעת לילה מאוחרת וכבר כמעט ולא היו אנשים ברחוב, הרב צבי יהודה אמר שנלך לבית הנשיא. הגענו לבית הנשיא בסביבות השעה שתיים בלילה אך הנשיא כבר ישן, לא הערנו אותנו ורק ביקשנו מהשוטר שעמד בפתח שימסור שהיינו. שנה אחר כך הרב צבי יהודה אמר שוב שהולכים לבית הנשיא, אמרתי לו שכבר היינו שם שנה שעברה והוא ישן בשעה הזאת! ובכל זאת, הרצי"ה אמר שהולכים לשם. בדבריו הייתה משמעות, לא רוקדים אל הנשיא, רוקדים לבית הנשיא. לא אל האיש אלא אל הרעיון, אל מה שהוא מייצג. אפילו יותר טוב שהוא ישן כי הוא עצמו לא מייצג את מה שאנחנו רוצים. הרעיון שיש לנו מדינה, הרעיון שיש לנו שלטון הוא רעיון שראוי לכבוד, לא האישיות המסוימת. יכול להיות שהאיש שבתפקיד עכשיו בכלל לא מתאים. הרב צבי יהודה כמעט ולא היה מזכיר את ראשי הממשלות בשמותיהם, כאילו הם לא קיימים. האישיות הפרטית שלהם זה לא הנושא אלא העניין הציבורי. אחרי מלחמת ששת הימים כשהתחיל המאבק על ארץ ישראל זה קצת השתנה. אם יהיה ראש ממשלה שתהיה לו השקפת עולם של תורה של רוממות כפי שזכינו ללמוד בבית המדרש, ודאי שהוא מייצג את הרעיון האמתי של המדינה ואותו נכבד באמת ונשמח עמו.
גם עכשיו אנו לא צריכים לזלזל ובשום אופן לא לפגוע במסגרת של המדינה, אבל לפעמים צריך להתעלם, כשהדבר מורכב אפשר לא להתעסק בו. המדינה ממשיכה להיות כמו שהיא, שערי הארץ פתוחים וכל יהודי יכול לבוא לארץ ומשמעות הדבר היא שהארץ שייכת לכל העם היהודי, לא כל גוי יכול לבוא לארץ, זו מדינה של העם היהודי. זה לא שקשה ומורכב לנו לשמוח ובכל זאת צריך לשמוח אז שמחים, אלא אנחנו שמחים על הטוב ומודים על הטוב. זה לא שונה משאר החגים. את חנוכה חגגנו במשך אלפיים שנה בכל המצבים ולא אמרנו שאין שום מעלה במה שקרה בחנוכה, אפילו בזמן החשמונאים לא כל כך ברור איזה סוג שלטון תורני היה, הורדוס העבד, שהרג את כל חכמי ישראל השתלט על המלכות, שנים לא רבות אחרי מלחמות החשמונאים, ועדיין לא ביטלו את חנוכה. הרמב"ם אומר (הלכות חנוכה ג, א) שאחרי המלחמה עם היוונים חזר השלטון לישראל על הארץ כמאתיים שנה. היו דורות רחוקים ומקולקלים מאוד, ועדיין חגגנו את חנוכה בכל שנות הגלות ובמצבים הקשים ביותר, "בשעת הסכנה מדליק על שולחנו" (שבת כא, ב), אדם מפחד להדליק נרות בחלון כי בכך הוא יסתכן, למה להדליק נרות במצב כזה, על מה השמחה, אלא שגם אם עכשיו אנחנו בגלות אנו לא פטורים, היה לנו נס וריבונו של עולם נתן לנו חירות. אנו שמחים ומודים על כך לריבונו של עולם וכמו שהוא עשה לנו בימים ההם כך בעז"ה הוא יעשה לנו עוד ניסים בזמן הזה.
כך גם בנס שלנו שארע ביום העצמאות. אני לא בטוח שהנס שקרה בדור שלנו הוא פחות מנס החנוכה, אמנם בזמן החשמונאים מיד נכנסו לבית המקדש, הדליקו נרות והיה שלטון בידי אנשי קודש לתקופה מסוימת, אך מי יודע האם המהלך הגדול שמתרחש עכשיו שונה בהרבה ממה שהיה אז. אני לא רוצה להיכנס להשוואות, אנחנו מקווים שהתהליך המתרחש עכשיו יהיה שונה לטובה ושיהיה כמובן חלק מהגאולה השלמה, ואנחנו מאמינים שאנחנו בדרך הזאת. אני לא מדבר על החגים דאורייתא שאותם ודאי חגגו תמיד, בכל המצבים חגגו את ליל הסדר וגם במצבים של הקשיים העצומים שכאילו לא היה שום זכר ליציאת מצרים, תמיד חגגנו את פסח כי בפסח יצאנו לחירות עולם. המבט הזה הוא מבט גדול והוא צריך ללוות אותנו בכל עבודת ד' שלנו. אינו דומה מי שלומד תורה בהסתכלות פרטית למי שלומד תורה מתוך מבט כללי, מתוך שייכות לעם ולמהלך הגדול שהקב"ה מוביל אותנו עכשיו, מתוך מבט שכל פעולה שאנו עושים היא חלק מתהליך הגאולה. שנזכה ובחודש אייר הקדוש ברוך הוא יוביל אותנו שוב למהלכים טובים ונשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il