ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
וּמֵהֶן, שֶׁהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים יְבִיאֵהוּ בִּטְחוֹנוֹ לְפַנּוֹת אֶת לִבּוֹ מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וּלְיַחֵד לְבָבוֹ לְעִנְיְנֵי הָעֲבוֹדָה, וְיִהְיֶה דוֹמֶה בִּמְנוּחַת נַפְשׁוֹ וְרֹחַב לִבּוֹ וּמִעוּט דַּאֲגָתוֹ לְעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ לְבַעַל הָאַלְכִּימִיָּה*, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ לַהֲפֹךְ הַכֶּסֶף לְזָהָב וְהַנְּחשֶׁת וְהַבְּדִיל לְכֶסֶף עַל יְדֵי חָכְמָה וּמַעֲשֶׂה. וְעוֹד, כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים, יֵשׁ לוֹ עָלָיו יִתְרוֹן בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים.
הצורך לדברים מיוחדים
תְּחִלָּתָם, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה צָרִיךְ לִדְבָרִים מְיֻחָדִים לַמְּלָאכָה*, לֹא יֻגְמַר לוֹ דָבָר זוּלָתָם*, וְלֹא יִמְצָאֵם בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם. וְהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים טַרְפּוֹ* מֻבְטָח לוֹ מִכָּל סִבָּה* מִסִּבּוֹת הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דְּבָרִים ח, ג): "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְיָ יִחְיֶה הָאָדָם", כִּי הַסִּבּוֹת אֵינָן נִבְצָרוֹת* מִמֶּנּוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם, כַּאֲשֶׁר יָדַעְתָּ מִדְּבַר אֵלִיָּהוּ עִם הָעוֹרְבִים, וְעִם הָאִשָּׁה הָאַלְמָנָה וְעֻגַּת רְצָפִים וְצַפַּחַת הַמָּיִם, וּדְבַר עוֹבַדְיָהוּ עִם הַנְּבִיאִים, שֶׁאָמַר (מְלָכִים־א יח, יג): "וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְיָ מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם", וְאָמַר (תְּהִלִּים לד, יא): "כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב", וְאָמַר (תְּהִלִּים לד, י): "יְראוּ אֶת יְיָ קְדשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו".
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
60 - הביטחון חלק א'
61 - הביטחון חלק ב'
62 - הביטחון חלק ג'
טען עוד
וְהַשֵּׁנִי, כִּי בַּעַל הַכִּימִיָּה צָרִיךְ לְמַעֲשִׂים וְלִמְלָאכוֹת, לֹא יִשְׁלַם לוֹ חֶפְצוֹ זוּלָתָם, וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּמִיתוּהוּ רֵיחָם וַעֲשָׁנָם, עִם הַתְמָדַת הָעֲבוֹדָה וְאֹרֶךְ הַיְגִיעָה בָהֶם לַיְלָה וְיוֹמָם. וְהַבּוֹטֵחַ בָּאֵל בְּבִטְחָה מֵהַפְּגָעִים, וְלִבּוֹ בָּטוּחַ מִמְּצֹא הָרָעוֹת, וְכָל אֲשֶׁר יְבוֹאֶנּוּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים יִהְיֶה לוֹ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וְטַרְפּוֹ בָא אֵלָיו בִּמְנוּחָה וְהַשְׁקֵט וְשַׁלְוָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כג, ב): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי".
בעל האלכימיה אינו יכול לסמוך על אחרים
וְהַשְּׁלִישִׁי, כִּי בַּעַל הַכִּימִיָּה אֵינוֹ מַאֲמִין עַל סוֹדוֹ זוּלָתוֹ*, מִיִּרְאָתוֹ עַל נַפְשׁוֹ. וְהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים אֵינֶנּוּ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם בְּבִטְחוֹנוֹ, אֲבָל הוּא מִתְפָּאֵר בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים נו, יב): "בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי".
דאגת בעל האלכימיה מכמות המלאכה
וְהָרְבִיעִי, כִּי בַּעַל הַכִּימִיָּה אֵינוֹ נִמְלָט* מֵהַזְמִין מֵהַזָּהָב וְהַכֶּסֶף הַרְבֵּה לְעֵת צָרְכּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא יַזְמִין מֵהֶם כְּלוּם, אֶלָּא כְּפִי שֶׁיַּסְפִּיק לִזְמַן מֻעָט. וְאִם יַזְמִין מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, יִהְיֶה כָּל יָמָיו מְפַחֵד עַל נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יֹאבַד מִמֶּנּוּ בְּמִינֵי סִבּוֹת הָאֲבֵדָה, וְלֹא יִשְׁקֹט לִבּוֹ וְלֹא תָנוּחַ נַפְשׁוֹ מִפַּחְדּוֹ עָלָיו מֵהַמֶּלֶךְ וְהָעָם. וְאִם לֹא יַזְמִין מֵהֶם אֶלָּא לְמַלְּאֹת מַחְסוֹרוֹ זְמַן מֻעָט, אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּצֵר* מִמֶּנּוּ הַמַּעֲשֶׂה בְּעֵת הַצֹּרֶךְ הַגָּדוֹל אֵלָיו, מִפְּנֵי הִמָּנַע סִבָּה מִסִּבּוֹתָיו מִמֶּנּוּ. וְהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בִּטְחוֹנוֹ חָזָק בֵּאלֹהִים שֶׁיַּטְרִיף אוֹתוֹ כִּרְצוֹנוֹ בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה וּבְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, כַּאֲשֶׁר יַטְרִיף הָעֻבָּר בְּרֶחֶם אִמּוֹ וְהָאֶפְרוֹחַ בְּתוֹךְ הַבֵּיצָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מָקוֹם מְפֻלָּשׁ* לְהִכָּנֵס אֵלָיו מִמֶּנּוּ דָבָר מִחוּצָה, וְהָעוֹף בָּאֲוִיר, וְהַדָּגִים בַּמַּיִם, וְהַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה עִם חֲלִישׁוּתָה, וְיִבָּצֵר הַטֶּרֶף מֵהָאֲרִי עִם תָּקְפּוֹ בִּקְצָת הַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לד, יא): "כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב", וְאָמַר (מִשְׁלֵי י, ג): "לֹא יַרְעִיב יְיָ נֶפֶשׁ צַדִּיק", וְאָמַר (תְּהִלִּים לז, כה): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם".
___________________________________
לְבַעַל הָאַלְכִּימִיָּה - הכימאי. לִדְבָרִים מְיֻחָדִים לַמְּלָאכָה - חומרים ומכשירים מיוחדים. לֹא יֻגְמַר לוֹ דָבָר זוּלָתָם - לא יגמור שום דבר בלעדיהם. טַרְפּוֹ - מזונו, פרנסתו. מִכָּל סִבָּה - כל דבר יכול להיות אמצעי לפרנסתו. נִבְצָרוֹת - נמנעות. אֵינוֹ מַאֲמִין עַל סוֹדוֹ זוּלָתוֹ - מגלה לאחרים את סודות מלאכתו. אֵינוֹ נִמְלָט – אין אצלו דרך אחרת אלא. שֶׁיִּבָּצֵר - ימנע. מְפֻלָּשׁ - פתוח לחוץ.
ביאורים
כל אדם שואף להתגבר על מוגבלותו של העולם. בעולם הזה יכולותיו וכוחותיו של האדם מוגבלים, הוא אינו יכול לצפות את העתיד, ואינו יכול לספק לעצמו רשת ביטחון שתבטיח לו אריכות ימים, הצלחה כלכלית, רוגע ושלווה. כל רגע הוא עלול למצוא את עצמו במצב של נפילה או סבל. מצב זה אינו קל עבור בני האדם שבקרבם טבוע הרצון לחיי רוגע ושלווה, לעמידה על קרקע מוצקה, ולסיפוק רצונותיהם ותקוותיהם ולכן לעיתים רבות הם מנסים להתגבר על מוגבלויות אלו.
ניסיון שכזה, לייצר חיים בטוחים ורגועים יותר, ניסו אנשי ה'אלכימיה'. הם ביקשו לפתח שיטה שתוכל להתגבר על המוות ולהפוך את האדם החומרי לבלתי כלה, וכמו כן, לספק את מאוויו ורצונותיו של האדם באמצעות הפיכת מתכות פשוטות לזהב. בדורו של רבנו בחיי, התיאוריות של אנשי ה'אלכימיה' טרם הופרכו, ואותם אנשים, במקרים רבים, זכו לממון ולכבוד רב. בהמשך לדבריו על התועלת הנגרמת לבוטח בה', עוסק רבנו בחיי ביחס לאותם אנשים, שמבטאים, לשיטתם, את שיא היכולת האנושית 'לשלוט' בעולם הזה ולהתגבר על מגבלותיו. ממילא ההשוואה בין חיי ה'בוטח' לבין חייהם, הופכת משמעותית ומעניינת, מכיוון שהיא מבליטה את הפער המהותי בין ההשענות על יכולותיו של האדם, לבין השענות על השלטון האלוהי בעולם.
אף על גב שלכאורה בעל ה'אלכימיה' מצליח להתרומם מעל מוגבלויות העולם, הוא שרוי בפחד, בשיתוק ואין ביכולתו להצליח באופן קבוע. בינו לבין הבוטח בה' מספר הבדלים: א. הוא זקוק לצורך הצלחתו לאמצעים הכרחיים שאינם תמיד בנמצא. ב. עבודתו חושפת אותו לסיכונים בריאותיים. ג. הוא חושש מבני אדם שיגלו את סודו ומתרחק מהם. ד. הוא זקוק לצורך עבודתו לזהב וכסף מרובים והוא מפחד מאד לאבדם.
הביטחון בהקב"ה מקנה לאדם שלווה מיוחדת. הוא חי בתוך עולם יציב ובטוח שבו הכל נתון בידיו הנאמנות של הבורא. גם דבר המהווה חסרון בעיני בשר ודם, אינו משעבד את הבוטח בה'. חייו הם חיים אידיאליים שאינם כפופים לאיש ומכיוון שכך הוא אינו חושש לעשות את המוטל עליו, לעשות את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם.
הרחבות
•מה לא שייך לביטחון?
הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים אֵינֶנּוּ יָרֵא מִשּׁוּם אָדָם בְּבִטְחוֹנוֹ, אֲבָל הוּא מִתְפָּאֵר בּוֹ. פעמים רבות נקרים לפתחנו מצבים לא פשוטים בהם אנו נדרשים להחליט אם לקום ולעשות מעשה מסוים או 'לסמוך' ולבטוח בה' שיפעל לטובה עבורנו. על פי זה כתב בעל ספר ' שומר אמונים ' כי אין לך כמעט דבר שאינו תלוי במדת הביטחון [ביטחון והתחזקות, ז]. הביטחון נוגע ממש לכל פעולה שלנו, ר' נחוניא בן הקנה אומר כי "התורה קדמה להיות ראש לעולם" [ספר הבהיר ח], היינו שכל העולם תלוי בה, כל הדברים בעולם נובעים מכוחה של תורה. רעיון זה מבוטא בכך שהגימטריא העולה מהפסוק "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'" [תהלים לא, כה] העוסק בביטחון היא תורה .
המהר"ל מדגיש את חשיבות העשיה בעולם כביטוי לביטחון. לפי דבריו אנו למדים כי ככל שהאדם פועל יותר כך הוא גם מבטא יותר ביטחון באדון כל המעשים: "בספר משלי 'בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען' [ג, ה]. שלמה המלך עליו השלום רצה לומר... כי אף שצריך לעשות כל מעשיו בחכמה ואין סומכין על הנס, מכל מקום אל ישען על תבונתו בלבד לומר כי חכמתו יגרום לעשות מה שירצה, רק יבטח בהשם שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפעל... (ולהיפך) כי כאשר יחרד מורה כי אין לו ביטחון כלל" [נתיב הביטחון א].
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה המשמעות הנחת תפילין?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו קודש למענך
איך מותר להכין קפה בשבת?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
