ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
אֲבָל בֵּאוּר חֶלְקֵי הַכְּנִיעָה הוּא, שֶׁהַכְּנִיעָה תֵחָלֵק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים.
דלות הנפש
אֶחָד מֵהֶם כּוֹלֵל אֶת הָאָדָם וְרַבִּים מִמִּינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים, וְהוּא דַלּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְסָבְלָהּ הַהֶזֵּק אֲשֶׁר הָיְתָה יְכוֹלָה לִדְחוֹתוֹ, מִפְּנֵי סִכְלוּתָהּ* בְּאָפְנֵי דְחִיָּתוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִן הַכְּסִילִים שֶׁבִּבְנֵי אָדָם וְעַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מִעוּט יְדִיעָתָם וַחֲלִישַׁת הַכָּרָתָם אֶת נַפְשׁוֹתָם וְעֶרְכֵיהֶם. וְזֶה נִקְרָא כְּנִיעָה מִדֶּרֶךְ הַהַסְכָּמָה* בִּלְבַד, אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הוּא דַלּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְעִוְרוֹנָהּ בְּסִכְלוּת הַגּוֹבֶרֶת עָלֶיהָ מֵרְאוֹת מַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ תַקָּנָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (אִיּוֹב יז, ד): "כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ* מִשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרוֹמֵם".
כניעה אחר רוממות הנפש
אֲבָל הַכְּנִיעָה הִיא אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַחַר רוֹמְמוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִתְנַשְּׂאָהּ מֵהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבְּהֵמוֹת בְּמִדּוֹתָן הַמְגֻנּוֹת, וְגַבְהוּתָהּ מֵהִדַּמּוֹת בְּמִדּוֹת פְּחוּתֵי בְנֵי אָדָם בְּיִתְרוֹן חָכְמָה וְיִקְרַת נֶפֶשׁ, וִידִיעָה בְּרוּרָה בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְהַמְגֻנּוֹת. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה סָמוּךְ לָזֶה* כְּנִיעַת הַנֶּפֶשׁ וְשִׁפְלוּתָהּ, אָז תִּהְיֶה מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, אֲבָל זוּלַת זֶה אֵינֶנָּהּ נִכְנֶסֶת בַּמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת וּמַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ, אַךְ בַּמְגֻנּוֹת שֶׁבָּהֶן, כִּי עִנְיָנָהּ בָּזֶה כְּעִנְיַן הַבְּהֵמוֹת.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
67 - הכניעה חלק א'
68 - הכניעה חלק ב'
69 - הכניעה חלק ג'
טען עוד
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, הַכְּנִיעָה לִבְנֵי אָדָם, אִם מִפְּנֵי מָשְׁלָם בּוֹ, כְּמוֹ הָאָסִיר בְּיַד אוֹיְבוֹ וְהָעֶבֶד בְּיַד אֲדוֹנָיו, אוֹ לְחֶסְרוֹנוֹ לָהֶם* וְגֹדֶל צָרְכּוֹ לְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם, כַּשָּׂכִיר לְשׂוֹכְרוֹ, וְהָרָשׁ לְתוֹמְכוֹ הֶעָשִׁיר, וְהַתַּלְמִיד לְרַבּוֹ, אוֹ לְחוֹב רָאוּי* שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לְפָרְעוֹ, וְהוּא חַיָּב לְהִכָּנַע וּלְהִשָּׁפֵל לִפְנֵי בְּעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כב, ז): "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה", אוֹ לְדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְקַצֵּר בְּעִנְיָנֵי מוּסְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְסִכְלוּתוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ נְבִיא דוֹרוֹ אוֹ מוֹרֵה צֶדֶק אוֹ קוֹרֵא אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, יִכָּנַע לוֹ וְיִשָּׁפֵל לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ז, ב): "גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מְלָכִים־ב ג, יא): "אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ", 'אֲשֶׁר לָמַד' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אֲשֶׁר יָצַק', מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ". וְאָמַר (שְׁמוֹת לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", וְאָמַר הֶחָכָם עַל כְּלַל עַם הָאָרֶץ (מִשְׁלֵי כב, ז): "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה", "וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב" (מִשְׁלֵי יא, כט).
הכניעה אינה תמידית
וְהַחֵלֶק הַזֶּה מֵחֶלְקֵי הַכְּנִיעָה, וְאִם הוּא* רָאוּי בַּטֶּבַע, אֵינֶנּוּ תָדִיר*, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כּוֹלֵל אֶת כָּל הַמְדַבְּרִים, וְלֹא רָאוּי בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, כִּי הָאָסִיר כְּשֶׁיֵּצֵא מִמַּאֲסָרוֹ, וְהָעֶבֶד כְּשֶׁיִּפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְהַלֹּוֶה כְּשֶׁיִּפְרַע אֶת חוֹבוֹ, וְהַתַּלְמִיד כְּשֶׁאֵינֶנּוּ עִם רַבּוֹ, וְהָרָשׁ כְּשֶׁאֵינֶנּוּ עִם עָשִׁיר, אֵינָם חַיָּבִים לְהִכָּנַע לָהֶם וּלְהִשָּׁפֵל וְלָשׁוּחַ לִפְנֵיהֶם.
הכניעה לבורא
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַכְּנִיעָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְחוֹבָתוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל הַמְדַבְּרִים, וְהֵם חַיָּבִים אֵלָיו בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, וְאֵלָיו הָיְתָה כַּוָּנָתֵנוּ בַּשַּׁעַר הַזֶּה. וְהַנִּכְנָע הוּא הַנִּקְרָא בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ: עָנָו, וְנִבְזֶה בְעֵינָיו, וְצָנוּעַ, וְדַכָּא, וּשְׁפַל רוּחַ, וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה, וְנִדְכֶּה, וְרַךְ לֵבָב, וּנְכֵה רוּחַ, וְלֵב נִשְׁבָּר, וְנֶפֶשׁ שַׁחָה. וּמַה שֶּׁנְּדַבֵּר בַּכְּנִיעָה סְתָם, אֵין כַּוָּנָתֵנוּ אֶלָּא הַחֵלֶק הַשְׁלִישִׁי הַזֶּה, אֲשֶׁר הִיא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּכְּנִיעָה. וּמִי שֶׁעָלְתָה בְיָדוֹ, אֵין רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ קִרְבַת אֱלֹהִים וְלַעֲמֹד לְפָנָיו, וְיִהְיֶה מְקֻבָּל וְרָצוּי אֵצֶל הַבּוֹרֵא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, יט): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
___________________________________
סִכְלוּתָהּ – חוסר דעת וחכמה איך לסלק את ההיזק. מִדֶּרֶךְ הַהַסְכָּמָה – הרגל לשון בני האדם לכנות הנהגה זו 'כניעה', אך זו לא המשמעות האמיתית של מידת 'הכניעה'. צָפַנְתָּ – העלמת, הסתרת. סָמוּךְ לָזֶה – מצטרף לזה. לְחֶסְרוֹנוֹ לָהֶם – כניעה תוך החיסרון שיש לאדם מול אחרים. רָאוּי – קיים אמיתי. וְאִם הוּא – אע"פ שהוא. תָדִיר – רגיל, מצוי.
ביאורים
אם נתור אחר סימני כניעה בקרב הנבראים, נראה שהם באים לידי ביטוי במספר אופנים. יש שנמצאם אצל עובד ה' הנכנע לקונו, יש ונזהה אותם בעני הנכנע לתומכו העשיר או בהתנהגות עבד כלפי אדוניו ויש והכניעה תשתקף בשוטים ובפשוטים מבני האדם הסובלים נזקים מבלי לדחותם. בכל המקומות הללו נזהה את סימני הכניעה. אמנם על אף הדמיון, יש לחלקם לשלושה סוגים:
הסוג הראשון: קבלת הנזק עקב סכלות וחסרון דעת, והיא כניעה מגונה.
הסוג השני: כניעת אדם לחברו שסדרי העולם הניחוהו בעמדת עליונות ביחס אליו, והיא כניעה אפשרית או כשרה.
הסוג השלישי: כניעה לקב"ה, היא הכניעה המחויבת בכל עת.
הסוג הראשון יופיע בסכלים מבני האדם. אנו נראה אותם סובלים את הנזקים הבאים עליהם, כגון תנודות הטבע: חום, קור, גשם ושמש קופחת, ללא ניסיון להימנע מכך. הסיבה שהם מקבלים זאת אינה משום שקנו את מעלת הכניעה, אלא מפני שאין להם את הדעת לשנות את המצב. האדם, נזר הבריאה, קיבל את מעלת השכל, וביכולתו לתקן ולשפר את מצבו. הסובל היזק באופן הזה, אין בו מעלה אלא חסרון רב.
סוג הכניעה השני, מעוגן בסדרים החברתיים בין בני האדם. תלמיד ורבו, עני ועשיר, אסיר וסוהר, הראשון נכנע תחת חברו, אם מפני תלותו בו, אם מפני שליטתו עליו או חובו כלפיו וכד'. הכניעה הנובעת מהימצאות במצבים כאלה, אינה המדרגה הגבוהה של הענווה, אינה כוללת את כל הנבראים וכמו כן תלויה מאוד בזמן ובמקום. אמנם רבנו בחיי כותב שהיא מידה נכונה ונאותה, וכפי שנראה בפרק הבא, בכוחה להוביל לכניעה האמיתית ע"י תחושת השִפלות וההכרות עם ארעיות העולם הזה, המביאה את האדם להכרה יסודית בערכו.
הסוג השלישי הינו הכניעה לקב"ה. חובת כניעה זו מקיפה היא את הכל. כל נברא ונברא חייב בה בכל רגע נתון ובכל מקום. לכניעה זו התכוון רבנו בחיי בשער זה. הכניעה לקב"ה כפי שנראה, באה לידי ביטוי גם ברובדי החול של החיים, כמשא ומתן בין בני האדם. אמנם שורש הכל, הוא תחושת הכניעה לבורא, המקנה לאדם את היחס הנכון והמאוזן כלפי עצמו ואת העמידה הנכונה מול בוראו, המביאה להיותו רצוי לפני ה'.
הרחבות
•ענווה ויראת ה'
וּמִי שֶׁעָלְתָה בְיָדוֹ, אֵין רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ קִרְבַת אֱלֹהִים. רבי פנחס בן יאיר במנותו את העליה ההדרגתית הנכונה בעבודת ה' אמר ש"ענווה מביאה לידי יראת חטא" [עבודה זרה כ:]. הירושלמי [שבת א, ג] מבסס זאת על הפסוק: "עקב ענווה יראת ה'" [משלי כב, ד] - בעקבות הענווה, באה יראת ה'. וכפי שמסביר המצודת דוד : "כי כשיכיר בשפלות עצמו, יגדיל רוממות המקום ותבוא בליבו יראת הרוממות" [שם].
בעל האורחות צדיקים מרחיב את הדברים עוד יותר: "הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקב"ה, שנאמר: "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו" [תהלים כה, ט]" [שער הענווה].
מדברי הרב קוק מתבאר שקיימים יחסי גומלין בין הענווה ליראת ה'- לא רק הענווה מביאה להתקרבות לה', אלא גם ההתקרבות לה' מביאה לידי ענווה שלמה- "הענווה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית: שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחומרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עיוורון השגתו את מיעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו. והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו הגדול להתקרב אל הטוב המוחלט" [מידות הראיה ענווה, ד]. ההתפתחות הרוחנית של האדם מפגישה אותו עם הצורך בתיקון ועילוי החיים מחד, ועם דלות כוחו ויכולתו העצמית לפעול מאידך, ומביאה אותו לידי ענווה.
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך ללמוד אמונה?
למה באנו לעולם הזה?
למה משווים את העצים לצדיקים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
פסח שני
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
