ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
אֲבָל בֵּאוּר חֶלְקֵי הַכְּנִיעָה הוּא, שֶׁהַכְּנִיעָה תֵחָלֵק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים.
דלות הנפש
אֶחָד מֵהֶם כּוֹלֵל אֶת הָאָדָם וְרַבִּים מִמִּינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים, וְהוּא דַלּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְסָבְלָהּ הַהֶזֵּק אֲשֶׁר הָיְתָה יְכוֹלָה לִדְחוֹתוֹ, מִפְּנֵי סִכְלוּתָהּ* בְּאָפְנֵי דְחִיָּתוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִן הַכְּסִילִים שֶׁבִּבְנֵי אָדָם וְעַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מִעוּט יְדִיעָתָם וַחֲלִישַׁת הַכָּרָתָם אֶת נַפְשׁוֹתָם וְעֶרְכֵיהֶם. וְזֶה נִקְרָא כְּנִיעָה מִדֶּרֶךְ הַהַסְכָּמָה* בִּלְבַד, אֲבָל עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הוּא דַלּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְעִוְרוֹנָהּ בְּסִכְלוּת הַגּוֹבֶרֶת עָלֶיהָ מֵרְאוֹת מַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ תַקָּנָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (אִיּוֹב יז, ד): "כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ* מִשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרוֹמֵם".
כניעה אחר רוממות הנפש
אֲבָל הַכְּנִיעָה הִיא אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַחַר רוֹמְמוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִתְנַשְּׂאָהּ מֵהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבְּהֵמוֹת בְּמִדּוֹתָן הַמְגֻנּוֹת, וְגַבְהוּתָהּ מֵהִדַּמּוֹת בְּמִדּוֹת פְּחוּתֵי בְנֵי אָדָם בְּיִתְרוֹן חָכְמָה וְיִקְרַת נֶפֶשׁ, וִידִיעָה בְּרוּרָה בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְהַמְגֻנּוֹת. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה סָמוּךְ לָזֶה* כְּנִיעַת הַנֶּפֶשׁ וְשִׁפְלוּתָהּ, אָז תִּהְיֶה מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, אֲבָל זוּלַת זֶה אֵינֶנָּהּ נִכְנֶסֶת בַּמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת וּמַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ, אַךְ בַּמְגֻנּוֹת שֶׁבָּהֶן, כִּי עִנְיָנָהּ בָּזֶה כְּעִנְיַן הַבְּהֵמוֹת.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
67 - הכניעה חלק א'
68 - הכניעה חלק ב'
69 - הכניעה חלק ג'
טען עוד
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, הַכְּנִיעָה לִבְנֵי אָדָם, אִם מִפְּנֵי מָשְׁלָם בּוֹ, כְּמוֹ הָאָסִיר בְּיַד אוֹיְבוֹ וְהָעֶבֶד בְּיַד אֲדוֹנָיו, אוֹ לְחֶסְרוֹנוֹ לָהֶם* וְגֹדֶל צָרְכּוֹ לְמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלָם, כַּשָּׂכִיר לְשׂוֹכְרוֹ, וְהָרָשׁ לְתוֹמְכוֹ הֶעָשִׁיר, וְהַתַּלְמִיד לְרַבּוֹ, אוֹ לְחוֹב רָאוּי* שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לְפָרְעוֹ, וְהוּא חַיָּב לְהִכָּנַע וּלְהִשָּׁפֵל לִפְנֵי בְּעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כב, ז): "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה", אוֹ לְדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְקַצֵּר בְּעִנְיָנֵי מוּסְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְסִכְלוּתוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ נְבִיא דוֹרוֹ אוֹ מוֹרֵה צֶדֶק אוֹ קוֹרֵא אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, יִכָּנַע לוֹ וְיִשָּׁפֵל לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ז, ב): "גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מְלָכִים־ב ג, יא): "אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ", 'אֲשֶׁר לָמַד' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אֲשֶׁר יָצַק', מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ". וְאָמַר (שְׁמוֹת לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", וְאָמַר הֶחָכָם עַל כְּלַל עַם הָאָרֶץ (מִשְׁלֵי כב, ז): "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה", "וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב" (מִשְׁלֵי יא, כט).
הכניעה אינה תמידית
וְהַחֵלֶק הַזֶּה מֵחֶלְקֵי הַכְּנִיעָה, וְאִם הוּא* רָאוּי בַּטֶּבַע, אֵינֶנּוּ תָדִיר*, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ כּוֹלֵל אֶת כָּל הַמְדַבְּרִים, וְלֹא רָאוּי בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, כִּי הָאָסִיר כְּשֶׁיֵּצֵא מִמַּאֲסָרוֹ, וְהָעֶבֶד כְּשֶׁיִּפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְהַלֹּוֶה כְּשֶׁיִּפְרַע אֶת חוֹבוֹ, וְהַתַּלְמִיד כְּשֶׁאֵינֶנּוּ עִם רַבּוֹ, וְהָרָשׁ כְּשֶׁאֵינֶנּוּ עִם עָשִׁיר, אֵינָם חַיָּבִים לְהִכָּנַע לָהֶם וּלְהִשָּׁפֵל וְלָשׁוּחַ לִפְנֵיהֶם.
הכניעה לבורא
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַכְּנִיעָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְחוֹבָתוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל הַמְדַבְּרִים, וְהֵם חַיָּבִים אֵלָיו בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, וְאֵלָיו הָיְתָה כַּוָּנָתֵנוּ בַּשַּׁעַר הַזֶּה. וְהַנִּכְנָע הוּא הַנִּקְרָא בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ: עָנָו, וְנִבְזֶה בְעֵינָיו, וְצָנוּעַ, וְדַכָּא, וּשְׁפַל רוּחַ, וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה, וְנִדְכֶּה, וְרַךְ לֵבָב, וּנְכֵה רוּחַ, וְלֵב נִשְׁבָּר, וְנֶפֶשׁ שַׁחָה. וּמַה שֶּׁנְּדַבֵּר בַּכְּנִיעָה סְתָם, אֵין כַּוָּנָתֵנוּ אֶלָּא הַחֵלֶק הַשְׁלִישִׁי הַזֶּה, אֲשֶׁר הִיא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּכְּנִיעָה. וּמִי שֶׁעָלְתָה בְיָדוֹ, אֵין רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ קִרְבַת אֱלֹהִים וְלַעֲמֹד לְפָנָיו, וְיִהְיֶה מְקֻבָּל וְרָצוּי אֵצֶל הַבּוֹרֵא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, יט): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".
___________________________________
סִכְלוּתָהּ – חוסר דעת וחכמה איך לסלק את ההיזק. מִדֶּרֶךְ הַהַסְכָּמָה – הרגל לשון בני האדם לכנות הנהגה זו 'כניעה', אך זו לא המשמעות האמיתית של מידת 'הכניעה'. צָפַנְתָּ – העלמת, הסתרת. סָמוּךְ לָזֶה – מצטרף לזה. לְחֶסְרוֹנוֹ לָהֶם – כניעה תוך החיסרון שיש לאדם מול אחרים. רָאוּי – קיים אמיתי. וְאִם הוּא – אע"פ שהוא. תָדִיר – רגיל, מצוי.
ביאורים
אם נתור אחר סימני כניעה בקרב הנבראים, נראה שהם באים לידי ביטוי במספר אופנים. יש שנמצאם אצל עובד ה' הנכנע לקונו, יש ונזהה אותם בעני הנכנע לתומכו העשיר או בהתנהגות עבד כלפי אדוניו ויש והכניעה תשתקף בשוטים ובפשוטים מבני האדם הסובלים נזקים מבלי לדחותם. בכל המקומות הללו נזהה את סימני הכניעה. אמנם על אף הדמיון, יש לחלקם לשלושה סוגים:
הסוג הראשון: קבלת הנזק עקב סכלות וחסרון דעת, והיא כניעה מגונה.
הסוג השני: כניעת אדם לחברו שסדרי העולם הניחוהו בעמדת עליונות ביחס אליו, והיא כניעה אפשרית או כשרה.
הסוג השלישי: כניעה לקב"ה, היא הכניעה המחויבת בכל עת.
הסוג הראשון יופיע בסכלים מבני האדם. אנו נראה אותם סובלים את הנזקים הבאים עליהם, כגון תנודות הטבע: חום, קור, גשם ושמש קופחת, ללא ניסיון להימנע מכך. הסיבה שהם מקבלים זאת אינה משום שקנו את מעלת הכניעה, אלא מפני שאין להם את הדעת לשנות את המצב. האדם, נזר הבריאה, קיבל את מעלת השכל, וביכולתו לתקן ולשפר את מצבו. הסובל היזק באופן הזה, אין בו מעלה אלא חסרון רב.
סוג הכניעה השני, מעוגן בסדרים החברתיים בין בני האדם. תלמיד ורבו, עני ועשיר, אסיר וסוהר, הראשון נכנע תחת חברו, אם מפני תלותו בו, אם מפני שליטתו עליו או חובו כלפיו וכד'. הכניעה הנובעת מהימצאות במצבים כאלה, אינה המדרגה הגבוהה של הענווה, אינה כוללת את כל הנבראים וכמו כן תלויה מאוד בזמן ובמקום. אמנם רבנו בחיי כותב שהיא מידה נכונה ונאותה, וכפי שנראה בפרק הבא, בכוחה להוביל לכניעה האמיתית ע"י תחושת השִפלות וההכרות עם ארעיות העולם הזה, המביאה את האדם להכרה יסודית בערכו.
הסוג השלישי הינו הכניעה לקב"ה. חובת כניעה זו מקיפה היא את הכל. כל נברא ונברא חייב בה בכל רגע נתון ובכל מקום. לכניעה זו התכוון רבנו בחיי בשער זה. הכניעה לקב"ה כפי שנראה, באה לידי ביטוי גם ברובדי החול של החיים, כמשא ומתן בין בני האדם. אמנם שורש הכל, הוא תחושת הכניעה לבורא, המקנה לאדם את היחס הנכון והמאוזן כלפי עצמו ואת העמידה הנכונה מול בוראו, המביאה להיותו רצוי לפני ה'.
הרחבות
•ענווה ויראת ה'
וּמִי שֶׁעָלְתָה בְיָדוֹ, אֵין רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ קִרְבַת אֱלֹהִים. רבי פנחס בן יאיר במנותו את העליה ההדרגתית הנכונה בעבודת ה' אמר ש"ענווה מביאה לידי יראת חטא" [עבודה זרה כ:]. הירושלמי [שבת א, ג] מבסס זאת על הפסוק: "עקב ענווה יראת ה'" [משלי כב, ד] - בעקבות הענווה, באה יראת ה'. וכפי שמסביר המצודת דוד : "כי כשיכיר בשפלות עצמו, יגדיל רוממות המקום ותבוא בליבו יראת הרוממות" [שם].
בעל האורחות צדיקים מרחיב את הדברים עוד יותר: "הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקב"ה, שנאמר: "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו" [תהלים כה, ט]" [שער הענווה].
מדברי הרב קוק מתבאר שקיימים יחסי גומלין בין הענווה ליראת ה'- לא רק הענווה מביאה להתקרבות לה', אלא גם ההתקרבות לה' מביאה לידי ענווה שלמה- "הענווה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית: שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחומרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עיוורון השגתו את מיעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו. והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו הגדול להתקרב אל הטוב המוחלט" [מידות הראיה ענווה, ד]. ההתפתחות הרוחנית של האדם מפגישה אותו עם הצורך בתיקון ועילוי החיים מחד, ועם דלות כוחו ויכולתו העצמית לפעול מאידך, ומביאה אותו לידי ענווה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
