ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכניעה חלק ט"ו

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה חובת הלבבות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ז אלול תשע"ד

הכניעה חלק ט"ו

כ"ז אלול תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל

פֶּרֶק עֲשִׂירִי
שש תועלות הכניעה
אֲבָל תּוֹעֶלֶת הַכְּנִיעָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא הֵם שִׁשָּׁה דְבָרִים. שְׁלשָׁה מֵהֶם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וּשְׁלשָׁה מֵהֶם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.
השמחה בחלקו
וַאֲשֶׁר בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶחָד מֵהֶם, שֶׁיִּשְׂמַח בְּחֶלְקוֹ, כִּי מִי שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ הַגַּאֲוָה וְהַגְּדֻלָּה, אֵין הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְכַלְכָּלָתוֹ*, לְגֹבַהּ לִבּוֹ וּבְזוֹתוֹ* מַה שֶּׁהִגִּיעַ לְחֶלְקוֹ מִמֶּנּוּ. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה נִכְנָע , אֵין לְנַפְשׁוֹ אֶצְלוֹ שׁוּם מַעֲלָה, וּמַה שֶּׁמִּזְדַּמֵּן לוֹ מִן הָעוֹלָם הוּא מִסְתַּפֵּק בּוֹ לִמְזוֹנוֹתָיו וּלְסִפְקוֹ*. וְזֶה יְבִיאֵהוּ לִמְנוּחַת נַפְשׁוֹ וּמִעוּט פַּחְדּוֹ, יֹאכַל מַה שֶּׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ, וְיִלְבַּשׁ מַה שֶּׁיִּמְצָא, וְיִישַׁן בַּאֲשֶׁר יִמְצָא, וְהַמְעַט מִן הָעוֹלָם מַסְפִּיק לוֹ עִם כְּנִיעָתוֹ. וְהַגֵּאֶה , כֻּלּוֹ לֹא יְמַלֵּא מַחְסוֹרוֹ עִם גֹּבַהּ לִבּוֹ וְגַאֲוָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי יג, כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר".
כוח הסבל של הנכנע גבוה
וְהַשֵּׁנִי, כִּי הַנִּכְנָע סוֹבֵל* בְּעֵת בִּיאַת הַפְּגָעִים אֵלָיו, וְהִתְהַפְּכוּת הָעִנְיָנִים* עָלָיו, בַּעֲבוּר שִׁפְלוּתוֹ וּנְמִיכוּת רוּחוֹ. וְהַגֵּאֶה , פַּחְדּוֹ גָדוֹל וְסִבְלוֹ מְעַט* בְּעֵת בִּיאַת הַפְּגָּעִים עָלָיו, מִפְּנֵי גֹבַהּ נַפְשׁוֹ וְרוּם לְבָבוֹ וּמִעוּט רְצוֹנוֹ בְּעִנְיָנָיו*, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִי שֶׁהָיָה עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה* (יְשַׁעְיָה יד, יב): "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם".
וְהַשְּׁלִישִׁי, כִּי הַנִּכְנָע יִהְיֶה מוֹצֵא חֵן יוֹתֵר בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם, וְאָהוּב לָהֶם, וְקָרוֹב לְדַעְתָּם, וּלְהִתְנַהֵג בְּמִנְהָגָם.
מציאת החן
וּכְבָר נֶאֱמַר עַל אַחַד הַמְּלָכִים, שֶׁהָיָה מְמַהֵר בַּהֲלִיכָתוֹ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ עַל עִלַּת* הַדָּבָר, וְאָמַר: לְפִי שֶׁהוּא יוֹתֵר רָחוֹק מִדֶּרֶךְ הַגַּאֲוָה, וְיוֹתֵר מְמַהֵר לְהַשְׁלָמַת הַחֵפֶץ*.
ראיית מעלה יתרה בכל אדם
וְשָׁאֲלוּ אֶחָד מִן הַחֲכָמִים: בַּמֶּה הָיִיתָ אָדוֹן לְכָל בְּנֵי דוֹרֶךָ? אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא פָּגַעְתִּי* אַחַד מֵהֶם שֶׁלֹּא רָאִיתִי לוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה עָלַי. כִּי אִם הָיָה יוֹתֵר חָכָם מִמֶּנִּי הָיִיתִי אוֹמֵר: הוּא יְרֵא אֱלֹהִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי, לְיִתְרוֹן חָכְמָתוֹ עַל חָכְמָתִי. וְאִם קָטֹן מִמֶּנִּי בְחָכְמָה, אֹמַר, כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ יִהְיֶה קַל מֵחֶשְׁבּוֹנִי בְּיוֹם הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי עוֹבֵר בְּמֵזִיד וְהוּא עוֹבֵר בְּשׁוֹגֵג*. וְאִם יִהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנִּי בְיָמִים, אֹמַר, כִּי זְכֻיּוֹתָיו רַבּוֹת מִזְכֻיּוֹתַי, מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמַנִי בָעוֹלָם. וְאִם יִהְיֶה קָטֹן מִמֶּנִּי, אֹמַר, כִּי עֲוֹנוֹתָיו מְעַטִּים מֵעֲוֹנוֹתַי. וְאִם יִהְיֶה כָמוֹנִי בְיָמִים וּבְחָכְמָה, אֹמַר, אוּלַי לִבּוֹ לֵאלֹהִים טוֹב מִלִּבִּי, לְפִי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּמַה שֶׁקָּדַם לִי* מִן הָעֲוֹנוֹת, וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהָיָה מִמֶּנּוּ. וְאִם יִהְיֶה יוֹתֵר עָשִׁיר מִמֶּנִּי, אֹמַר, כִּי מָצְאָה יָדוֹ בְעָשְׁרוֹ לַעֲבֹד הַבּוֹרֵא, וְלַעֲשׂוֹת צְדָקוֹת, וּלְהַעֲנִיק לָעֲנִיִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וְאִם יִהְיֶה דַל יוֹתֵר מִמֶּנִּי, אֹמַר, כִּי הוּא דַכָּא וּשְׁפַל רוּחַ יוֹתֵר מִמֶּנִי, בַּעֲבוּר דַּלּוּתוֹ, וְהוּא טוֹב מִמֶּנִּי. וְלֹא זַזְתִּי לְכַבְּדָם כֻּלָּם וּלְהִכָּנַע לָהֶם.
וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת א, ו): "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת", (אָבוֹת א, טו): "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת", וְאָמְרוּ (אָבוֹת ד, ד): "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", וְאָמְרוּ (תַּעֲנִית כ, ב): "לְעוֹלָם יְהֵי אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְלֹא יְהִי קָשֶׁה כָאֶרֶז", לְפִיכָךְ זָכָה קָנֶה לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ קֻלְמוֹס לִכְתֹּב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת.
___________________________________
לְכַלְכָּלָתוֹ – לפרנסתו. וּבְזוֹתוֹ – הוא מזלזל במה שיש לו. וּלְסִפְקוֹ – שאר צרכיו. סוֹבֵל – מצליח לסבול. וְהִתְהַפְּכוּת הָעִנְיָנִים – מצבו מתהפך. וְסִבְלוֹ מְעַט – יכולת הסבל שלו קטנה. וּמִעוּט רְצוֹנוֹ בְּעִנְיָנָיו – אינו מרוצה ממצבו. עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה – במידת הגאווה. עִלַּת – סיבת. לְהַשְׁלָמַת הַחֵפֶץ – לעשיית הדבר שחפץ לעשותו. פָּגַעְתִּי – פגשתי. בְּשׁוֹגֵג – למיעוט חכמתו. שֶׁקָּדַם לִי – עשיתי בעבר.

ביאורים
אחר העבודה הקשה הכנוע קוצר את פירות עמלו. רבנו בחיי מונה כאן שש תועלות המגיעות ממידת הכניעה. שלוש תועלות הקשורות להתנהלות העניינים הגשמיים בעולם הזה, ושלוש הקשורות לחיי הרוח, ולעולם הבא.
בעולם הזה:
א. השמחה בחלקו: בעל הגאווה אינו חי בשמחה. הוא מחשיב עצמו כבעל מעלה, וככזה הוא מצפה שמבחינה חומרית יהיה מצבו טוב, ותמיד שואף להשיג עוד. חלקו הקטן אינו מספיק לו מכיוון ששאיפותיו החומריות גבוהות. לכן, כאשר חלקו לא עונה על שאיפותיו, הוא עצב שאינו מצליח למלא את כל מאוויו. הנכנע מסתפק במועט, מכיוון שאין לו דרישות רבות בעניינים הגשמיים. הוא אינו חי בדרישה כלפי הבורא וכלפי העולם, ולכן שמח ומוקיר טובה על כל דבר שמקבל מהבורא, וחייו זרועים תדיר שמחה ושלווה.
ב. קבלת הצרות בשלווה: בעל הגאווה מזדעזע מכל מאורע הבא עליו. הוא בטוח בשליטה בחייו, ופגע לא צפוי מזעזע אותו ומורה לו שאינו השליט האמיתי על מצבו. הנכנע מכיר שהכל מהבורא, ולכן כאשר מגיעה לו צרה, מקבל אותה בשלווה ומצפה עת ישוב חסדו של הבורא ויזרח עליו.
ג. מציאת החן בעיני הסובבים אותו: מידת הגאווה מלווה דרך כלל בהתנשאות על הזולת. כאשר בצד אחד של המשוואה נמצאת חשיבותו בעיני עצמו, הרי שבצד השני נמצאת פחיתותו של האחר. גם תחושת ה'מגיע לי' שמשדר הגאוותן, מרחיקה את רעיו וידידיו. הנכנע אהוב לבריות. הוא אינו מתנשא על הבריות, אלא מסתובב ביניהם כאחד מהם. הוא מכיר בערכו, ועם זאת מכיר גם בערכם, ויודע שמכל אחד מהם יכול הוא ללמוד ולקבל.
רבנו בחיי מביא את דרך הנהגתו של אחד החכמים שכל אחד היה גדול ממנו בעיניו. אם פגש עשיר ממנו, ייחס לו זכויות רבות. ואם פגש עני, ראה בו אדם שכניעתו רבה לאלוהים וכן על זו הדרך. ייתכן שכוונת רבנו בחיי, אינה שאכן כך יש לתפוס כל אדם שפוגשים ולהאמין שזו המציאות. אלא כוונתו היא שעל האדם המחנך עצמו בכניעה, להכיר שיתכנו מעלות לאחר על פניו. גם אם אין זה נכון, העשיר אינו עושה צדקה בכספו, והעני אינו נכנע בפני הבורא. היכולת לנכס לאחרים מעלות ובו זמנית למצוא בעצמך מקום אליו יש להתקדם, היא המחנכת לכניעה, ומאפשרת את היחס הטוב לבריות.

הרחבות
•החבר תמיד צדיק יותר
בַּמֶּה הָיִיתָ אָדוֹן לְכָל בְּנֵי דוֹרֶךָ. גם הרמב"ן כותב דברים מעין אלו: "על כן אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך , ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך ובכל עת, חשוב בלבך כאלו אתה עומד לפני הקב"ה, ושכינתו עליך. כי כבודו מלא העולם, ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד העומד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו" [אגרת הרמב"ן]. על מנת להגיע ליחס חיובי שכזה כלפי חברינו עלינו להתמקד ולהביט אל פנימיותו ולא רק להתנהגותו באופן חיצוני. באמצעות הסתכלות זו נוכל לחשוף את נקודות הגודל שבו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il