ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים קול צופייך

פרק 430

מַה נֶּהְדָּר כּהֵן גָּדול בְּצֵאתו בְשָׁלום מִן הַקּדֶשׁ

לחץ להקדשת שיעור זה
עיקרו של יום הכיפורים
קול צופייך (712)
הרב שמואל אליהו
429 - וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ
430 - מַה נֶּהְדָּר כּהֵן גָּדול בְּצֵאתו בְשָׁלום מִן הַקּדֶשׁ
431 - להתחיל מבראשית
טען עוד
כיפור על חטא העגל
כאשר ישראל שמעו לראשונה את עשרת הדיברות, הם זכו לראות את כבוד ה'. כך הם מעידים: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה כא).
על הלוחות כתובים אותם עשרת הדיברות, על כן הם היו צריכים לזכות לראות את כבוד ה' כיום שבו שמעו את עשרת הדיברות. לצערנו לא זכינו ובאותו יום עשו ישראל את העגל. ואולם ביום נתינת הלוחות השניים, ביום הכיפורים, זכו ישראל שוב לראות את כבוד ה'.

וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'
יום הכיפורים, שנצטווינו עליו בפרשת "אחרי מות", הוא תיקון לאי קבלת הלוחות הראשונים וגם תיקון לקלקול שהיה ביום השמיני של חנוכת המשכן. שם זכו ישראל לראות את כבוד ה': "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט). אבל באותה שעה שורפת אש את נדב ואביהו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
הפרשה שעוסקת בסדר כניסת כוהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים מתחילה בהזכרת שני בני אהרון שמתו בכניסתם אל קודש הקדשים באופן לא נכון. ללמדנו כי הדרך הנכונה לראות את כבוד ה' היא על-ידי ענן הקטורת שמקטיר הכוהן הגדול בקודש הקדשים. "כי בענן אראה על הכפורת".
וזאת לדעת, כי ראיית כבוד ה' איננה ראיית ה'. שהרי "לא יראני האדם וחי". ראיית כבוד ה' היא פגישה עם השכינה שהייתה במעמד הר סיני, דכתיב: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ", והייתה אחר כך במשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (רבי חיים ויטאל, "עץ הדעת טוב", פקודי).

זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים עִם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק
על ראיית כבוד ה' ביום הכיפורים אנו לומדים מכמה וכמה כוהנים גדולים. אחד מהם הוא שמעון הצדיק, שעליו מספרת הגמרא (מנחות קט ע"ב): "תַּנְיָא, אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם, שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶן, כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים נִזְדַּמֵּן לִי (בקודש הקודשים) זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, וְנִתְעַטֵּף לְבָנִים, וְנִכְנָס עִמִּי, וְיֹצֵא עִמִי. שָׁנָה זוּ נִזְדַּמֶּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֶּף שְׁחוֹרִים, וְנִכְנַס עִמִּי, וְלֹא יָצָא עִמִּי. לְאַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וּמֵת. וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם".
ובירושלמי (יומא כז ע"א) הקשו לפני רַבִּי אַבָּהוּ: איך ראה שמעון הצדיק מישהו בקודש הקדשים? "וְהָכְתִיב (ויקרא טז) 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד בְּבוֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹדֶשׁ עַד צֵאתוֹ'?". שמא תאמר שלא היה בן-אדם אלא מלאך. והרי כתוב שגם למלאכים אסור להיכנס לקודש הקדשים בשעה שנכנס לשם הכוהן הגדול. "אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם לֹא יִהְיֶה בְאֹהֶל מוֹעֵד'" (יחזקאל א).
"אָמַר לוֹן: מַן אָמַר לִי דְּהֲוָה בַר נָשׁ? אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה". ענה להם רבי אבהו: מי אומר לי שהדמות שראה שמעון הצדיק הייתה של מלאך? "אֲנִי אוֹמֵר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה".

אַכַּתְרִיאֵל עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע
על ראיית כבוד ה' ביום הכיפורים אנו לומדים גם מרבי ישמעאל בן אלישע, שהיה כוהן גדול לקראת חורבן הבית השני. מספרת עליו הגמרא (ברכות ז): "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָ-הּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא, וְאָמַר לִי, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ".
רבי ישמעאל בן אלישע היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. אם הוא, בשעה כל כך קרובה לחורבן, רואה את כבוד ה', אפשר לשער איזה כבוד ראו הכוהנים הגדולים בשעת מלכות דוד ושלמה. אפשר לשער מה יראו הכוהנים הגדולים בקודש הקדשים בבית השלישי.

אור בקצה המחילה
סליחה בדרך לגילוי כבוד ה'
כל ראיית כבוד ה' מביאה סליחה גדולה. כך היה בשעת קבלת הלוחות השניים, שבכדי לקבלם ולראות את כבוד ה' היו צריכים ישראל מחילה קודם לכן. שבתחילה ה' סילק את שכינתו מישראל בעקבות חטא העגל. "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שמות לג). משה מתפלל על החזרת השכינה – "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות לג טו) – והקב"ה מוחל ומחזיר שכינתו לתוכנו. מאז נקבע יום זה גם לסליחה וגם לגילוי כבוד ה' בתוכנו.

מגלגלין סליחה ליום סליחה
הסליחה ההיא מגלגלת סליחה לדורי דורות. מגלגלים סליחה ליום סליחה. על כן נאמר בפרשת "אחרי מות" על יום הכיפורים: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וכן בהמשך: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה" (ויקרא טז).

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
עוד צריך לדעת כי כל קרבה לאלוקים מביאה טהרה גדולה. בחינת מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כך היה אור ה' במעמד הר סיני, הוא ניקה וטיהר את ישראל מהזוהמה והארס של הנחש הקדמוני שדבק בבני-האדם אחרי חטא אדם הראשון. "ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (שבת קמו ע"א). טהרה שנובעת מקרבה לה'.
כפייה מרצון
כך גם כתבה התורה על אכילת מעשר שני בירושלים: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). עצם השהות בירושלים הקדושה מביאה יראת ה'. כל שכן השהות במקדש.
כך היה מסביר הרב זצ"ל איך היו כופים על מקריב קרבן על חטא להביא את הקרבן בעל כורחו, ולבסוף נאמר עליו "לרצונו לפני ה'". והיה מסביר הרב שבתחילה היו האנשים מאלצים את החוטא להביא קרבן, וכשהיה מגיע לירושלים, בראותו את השכינה השורה על בית המקדש, היה מתמלא ביראת ה'. היה מתאווה בכל לבו להתנקות מהחטא והיה רוצה בכל כוחו שיקבלו את קרבנו ויתכפר לו.

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'
כך בגמרא (יומא פה ע"ב): "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'. וְאוֹמֵר (ירמיה יז) 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'', מַה הַמִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל". מדברים מפורשים אלו למדנו שהפגישה עם ה' יתברך מביאה טהרה ותשובה גדולה.

כפרה על עם ישראל
זה בדיוק מה שקורה ביום הכיפורים. עיקרו של יום הוא ההתגלות של כבוד ה' לכוהן הגדול בקודש הקדשים. וכיוון שהכוהן הוא שליח של כל ישראל, בגדיו נקנו מכספי מחצית השקל של ישראל. הקטורת שבידו נקנתה אף היא ממחצית השקל של כלל ישראל. הוא נושא את שמות בני-ישראל על לבו כל הזמן. כביכול הוא נכנס אִתם לקודש הקדשים. וכשהוא יוצא, על פניו ניכרת השכינה שנפגש אתה בקודש הקדשים. "אמת. מה נהדר מראה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש".
כְּבוֹד ה' נראה לכוהן הגדול, ובאמצעותו לכל העם. הגילוי הגדול הזה ממלא את ישראל יראה, תשובה גדולה, וכמובן גם כפרה גדולה. על כן נאמר ביום זה "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז). "לפני ה'" דווקא, כי דווקא הקרבה לה' מביאה את הטהרה.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – קדושת האכילה, המשפחה והדיבור

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
כפי שהוזכר לעיל, פרשת "אחרי מות" נאמרה אחרי הקלקול שהיה בחודש ניסן בבית המקדש, שמוזכר בפרשת "שמיני". התיקון לקלקול הזה היה ביום הכיפורים. בין האירועים האלה מפרידים כמה חודשים ושתי פרשות וחצי בתורה.
מיד אחרי פרשת "שמיני", שמדברת על מיתת בני אהרון, היה ראוי שתבוא פרשת "אחרי מות שני בני אהרון", שלומדת ממיתת בני אהרון כיצד צריך להיכנס נכון אל הקודש. למה התורה הכניסה באמצע הסיפור הזה את פרשיות "תזריע" ו"מצורע"? למה חצי מפרשת "שמיני" שאחרי מיתת בני אהרון עוסקת במאכלות אסורות?
התשובה מצויה בכלל הגדול, שבית המקדש לא נועד להשכין שכינה רק בבית המקדש. הוא נועד להשכין שכינה בכל בית ובית בישראל. כך אומרת התורה על המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וכן הוא אומר: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים" (שמות כט).
לכן מיד אחרי מיתת בני אהרון בחנוכת המשכן, מתברר הצורך הדחוף בתיקון הבתים של עם ישראל. זו הסיבה שבגללה מיד אחרי מיתת שני בני אהרון ה' מצווה אותנו להתאבל על מיתתם. "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". לא רק כהשתתפות בצער אחרים, אלא בגלל השייכות שלנו לתקלה שהייתה במשכן.

קדושת האכילה
התיקון הראשון שכתוב בתורה אחרי מיתת בני אהרון הוא תיקון האכילה. קדושת השולחן שבכל בית ובית. לכן מיד אחרי התקלה שמתרחשת בחנוכת המשכן מצטווים בני-ישראל על מאכלות אסורות. בסיומם נאמר: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא).
הציווי על מאכלות אסורות נאמר לאלעזר ולאיתמר בני אהרן (רש"י). כל זאת בגלל שהם נצטוו לחנך את ישראל במצווה זו. קידוש בתי בני-ישראל הוא חלק מעבודת הקודש של הכוהנים. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". באופן זה יוכלו בני-ישראל לקיים מה שנאמר "ושכנתי בתוכם". רק אחר כך יוכלו הכוהנים להיכנס את קודש הקדשים שנית בלי להיפגע.

קדושת המשפחה
התיקון השני שכתוב בתורה אחרי מיתת בני אהרון עוסק בקדושת המשפחה. פרשיות "תזריע" ו"מצורע" מתחילות ומסיימות בקדושה שבין איש לאשתו. בסוף פרשת העריות שבפרשת "מצורע" נאמר במפורש כי טומאה בבית פרטי גוררת טומאה למשכן. "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו לא).
על מצווה זו ועל המצווה להימנע ממאכלות אסורות נאמר בסוף פרשת "קדושים" שהן מביאות קדושה. "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ כו).
קדושת הדיבור
התיקון השלישי שכתוב בתורה אחרי מיתת בני אהרון עוסק בקדושת הדיבור. פרשיות "תזריע" ו"מצורע" עוסקות שתיהן בצרעת. מהסיפור של מרים אנו יודעים שצרעת באה בעקבות לשון הרע. הגמרא במסכת ערכין (טו ע"א) אומרת: "תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת; עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִילוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים". שלוש העבירות שעליהן נאמר כי הן מסלקות שכינה מישראל (מהר"ל נתיבות עולם ב - נתיב הלשון - פרק ו).
רק אחרי אמירת שלוש הפרשיות הללו מתקנים ישראל את שלושת החטאים הנזכרים. רק אז יכולה התורה ללמד את בני אהרון את הדרך שבה הכוהן יכול להיכנס לקודש הקדשים ולכפר על כלל ישראל כשהוא נושא את שמותם של כל כלל ישראל על לבו תמיד.

יום הכיפורים מתקן
חמש פעמים ציוותה התורה על עינוי ביום הכיפורים. מכאן לומדת המשנה במסכת יומא (ח א) שיום הכיפורים אסור בחמישה מינים של עינוי. חלק מהדברים האסורים הם אֲכִילָה ושְׁתִיָּה ותַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. לסייע לנו בקדושת האכילה ובקדושת המשפחה. את שני הנושאים הללו אנו צריכים לתקן בתוכנו במקביל לכניסת הכוהן לקודש הקדשים ביום הכיפורים.
את התיקון של לשון הרע אנו מתקנים ביום כיפורים על-ידי חמש תפילות שממלאות את היום מתחילתו ועד סופו ומתקנות את קלקולי הדיבור שמפריע להשראת שכינה בישראל.

עינוי לטובה
כיוון שהזכרנו מה שנאמר בתורה "ועינתם את נפשתכם", חייבים להדגיש שאין זה עינוי של נקמה, חלילה, אלא עינוי של חינוך. כמו שהיה לישראל במדבר ארבעים שנה "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח). לכן יש מצווה לאכול ביום התשיעי, ערב יום הכיפורים, כדי שלא נגיע מורעבים ליום הזה.
העינוי שממנו סבלו ישראל במדבר היה העינוי של אכילת המן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". אוכל רוחני, שיכול להיות עינוי קשה למי שמתעקש להידבק בגשמיות ולא מוכן לעזוב את ההרגלים שרכש במצרים. למי שלא מוכן להתעלות לרוחניות של המן.
העינוי הזה כלל גם את עניין הלבוש וההנעלה, שבמדבר היו על גבול הרוחניות. "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". המדרש (רבה שיה"ש ד) מדייק מהמילה "מֵעָלֶיךָ" כי הענן היה מכבס את הבגדים על גופם של ישראל.
אם הבגדים היו על גופם, איך היו מתרחצים? בילקוט שמעוני (תהלים כג תרצא) נשאל: "אמר ליה: ולא היו מסריחין מריח הזיעה שאינן מחליפין את לבושיהן? אמר ליה: הבאר היה מעלה להם מיני דשאים ומיני בשמים והיו מנענעין בהן. שנאמר 'בנאות דשא ירביצני'. והיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו, בא שלמה ופירש 'וריח שלמותיך כריח לבנון'. ואומר: 'נרד וכרכום קנה וקנמון'. כל אלו מהיכן? 'מעין גנים באר מים חיים'".
אנו מזכירים את כל זה, כיוון שמלבד איסור אכילה ושתייה ותשמיש המיטה נאסרו ביום הכיפורים גם רְחִיצָה וסִיכָה ונְעִילַת הַסַּנְדָּל. וכיוון שאנו יודעים כי עינויי יום הכיפורים הם לטובתנו, אפשר שגם הם נועדו לאפשר לנו את המדרגה הרוחנית הגבוהה שליוותה אותנו בעבר. לזכות בלבוש, במנעל וברחיצה בדרגה של מלאכים.
מהלכות אכילה המותרת ביום הכיפורים

לילה כיום יאיר
לילו ויומו של יום הכיפורים שווים, ואין הבדל בחומרת האיסור בין הלילה לבין היום. הדברים האסורים הם מלאכה, אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל (שו"ע תריא סע' א. עיין כה"ח שם ס"ק ה). וכולם אסורים מהתורה ביום הכיפורים (שו"ע תריא סע' א. רמב"ם, ספר המצוות מ"ע קסד. עיין כה"ח שם ס"ק ה ומשנ"ב ס"ק ב ג). נזכיר מעט מהלכות אלו.
מעוברת
מעוברת תתענה את כל הצום כמו כל אדם, בין אם היא בתחילת ההיריון ובין אם לקראת סופו, אלא אם כן יש חשש קל של סכנה לה או לעובר.
מעוברת שהריחה מאכל ומתאווה לו, הרי היא והילד עלולים להיות בסכנה, לכן אם אמרה "צריכה אני לאכול" לוחשין לה באזנה "היום יום כיפור" ולפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם אפשר יוסיפו ויאמרו לה, כי אם תתיישב בדעתה יהיה לה ילד "ירא שמים" ואם חוששים שתחמיר על עצמה ותבוא לידי סכנה – לא יאמרו לה (שו"ע תריז סע' ב. כה"ח תריח ס"ק ט ומשנ"ב ס"ק ד).
אם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה לאט לאט; מתחילה נותנים לה לטעום מעט רוטב וכדומה, כי לפעמים בטיפה אחת מתיישבת דעתה. ואם לאו, נותנין לה לאכול "לשיעורים". ואם עדיין לא נתיישבה דעתה, נותנין לה לאכול כרגיל (שו"ע תריז סע' ב. תריח סע' ז ואחרונים עליו). ובהמשך יתבאר מהם "שיעורים".

יולדת
יולדת שיושבת על המשבר ביום הכיפורים ועדיין לא ילדה – אינה מתענה (עיין כה"ח שם ס"ק חי ומשנ"ב ס"ק ט י).
יולדת שילדה בליל ח' בתשרי לא תצום ביום הכיפורים, כיוון שזה נקרא תוך ג' ימים ללידתה. ודבר זה אינו נתון לשיקול דעת, אלא כל יולדת שילדה אחרי ליל ח' לא תצום ביום הכיפורים. תאכל פחות מהשיעור, ואם קשה לה – תאכל כרגיל (שו"ע שם סע' ד. כה"ח שם ס"ק יט).
יולדת שילדה בין ד' תשרי לז' בתשרי אחרי הצהריים – צריכה לצום. ואם היא מרגישה צורך לאכול ואמרה "צריכה אני" – צריכה לאכול, אפילו רופא אומר שאינה צריכה. ואוכלת "לשיעורים", אלא אם כן אמרה שהיא חלשה ואינה יכולה לאכול כך – שתאכל רגיל (שו"ע שם. כה"ח ס"ק כ ומשנ"ב ס"ק יג יד).
מפלת – אם ההפלה הייתה אחרי ארבעים יום מיום העיבור, דינה כיולדת.

מניקה
מניקה שהתינוק אינו רוצה לינוק כי אם ממנה, ואם תתענה תהיה סכנה לוולד, לא תתענה, אך תאכל רק בשעה שהיא מרגישה שאין לה יותר חלב להניק, וגם אז תאכל "לשיעורים". (עיין ברכי יוסף סי' תקנד ס"ק ה לעניין תשעה באב).

חולה
חולה שיש בו חשש סכנה, או שהצום עלול להביא אותו לחשש סכנה, מאכילים אותו אם אמר "צריך אני", ואומרים לו "יום כיפורים היום". אם אמר "אף על פי כן" מאכילים אותו עד שיאמר "די". ויש אומרים להתחיל להאכילו "לשיעורים", וכדאי לעשות כן אם אין כלל חשש לסכנה (עיין שו"ע תריח סע' א. כה"ח שם ס"ק י ומשנ"ב ס"ק ד ה).
אם החולה אומר שהוא צריך לאכול כיוון שהוא מרגיש "מסוכן" או "חשש מסוכן" – מאכילים אותו, אפילו אם מאה רופאים אומרים שאינו צריך או אפילו שהמאכל מזיק לו, כיוון ש"לב יודע מרת נפשו" (שו"ע שם. כה"ח שם ס"ק א, יא). אמנם אם החולה רוצה תרופה והרופא אומר שהתרופה הזאת מזיקה לחולה – שומעים לרופא (שו"ת רדב"ז ד, סי' סו וכה"ח ס"ק יא).

מדידת אוכל לשיעורים
האוכל ביום הכיפורים כשיעור "כותבת הגסה", שהיא כתמר גדול – חייב כרת (עיין סוכה ו א, שזוהי "הלכה למשה מסיני"). ושיערו חכמים, שבאכילה שכזאת מתיישבת דעתו של אדם רעב, בין אם הוא ילד קטן או איש גדול (ב"י תריב ס"ק א). כמה היא "כותבת הגסה"? פחות מ"כביצה" ללא קליפה (35 גרם). וכיוון שיש מחמירים, אומרים לחולה שצריך לאכול ביום הכיפורים שיאכל פחות מ"כזית" (27 גרם), כדי שלא יתחייב בנטילה ובברכת המזון. ואם צריך יותר – מקלים לו שיאכל עד 30 גרם. ואם גם זה לא מספיק לו – שיאכל 35 גרם (עיין כה"ח קנח ס"ק ח. תריח ס"ק לז).
האוכל כל מיני מאכלים בכמות של "כותבת הגסה" – חייב, ובלבד שאכלם "כדרך אכילה" ולא בהפסקות ארוכות מדי. ומהו זמן אכילה סביר? "כדי אכילת פרס" (ב"י תריב ס"ק ג, ד ושו"ע סע' ז משנ"ב שם ס"ק יז יח יט). נחלקו אחרונים מהו שיעור הזמן של "אכילת פרס". זמן זה הוא לא יותר מתשע דקות ואין הוא פחות מארבע דקות. אשר על כן חולה שצריך לאכול ביום הכיפורים, מאכילים אותו "לשיעורים", דהיינו נותנים לו לאכול פחות מ"כזית" אוכל, כל עשר דקות (יותר מכדי "אכילת פרס"). ובלבד שאכילה ב"שיעורים" אינה מסכנת אותו (שו"ע תריב סע' ד. כה"ח שם ס"ק טוב). אם לא יועיל לו - לתת לו בהפרש של יותר מארבע דקות.
מי שחושש או יודע שיצטרך בשביל עצמו או בשביל אחרים לאכול "לשיעורים", ישקול ויכין אוכל או משקה כ"שיעור" בערב כיפור. ואם לא הכין, יכול לשער כי שיעור אכילה המותר לחולה הוא כפרוסת לחם, בדומה לפרוסה שמצויה בלחם אחיד שנמכר פרוס, וחמישית כוס מים. ואם צריכים לשקול ושכחו לשקול מערב כיפור, יכולים לשקול במשקל ידני ביום הכיפורים עצמו, כיוון שזה צורך מצווה (כה"ח תריח ס"ק מ ועיין למשנ"ב ס"ק כד).
מי שנראה כי מחלתו קשה או שחולשתו גדולה ונראה שאין אכילה "לשיעורים" מספיקה לו, ואפילו יש ספק בדבר – יאכל כרגיל. וכן אם החולה מרגיש שאכילה "לשיעורים" לא מספיקה לו – רשאי לאכול כהרגלו (ועיין שו"ע שם סע' ח).

נטילת ידיים, קידוש ו"יעלה ויבוא"
גם מי שאוכל ביום הכיפורים לא יעשה קידוש, אפילו אם חל בשבת (עיין כה"ח תריח ס"ק ס). האוכל ביום הכיפורים צריך לברך כדרכו, ללא שום קשר לכמות האכילה. אם אוכל פחות מ-54 גרם לחם, נוטל ידיו ולא מברך "על נטילת ידיים". אם אוכל לחם יותר מ"כביצה" שהיא 54 גרם לחם, צריך ליטול ידיו ולברך "על נטילת ידיים". וכשהוא נוטל ידיים, לא נוטלן עד פרק ידיו, כמו שעושים בכל יום, אלא רק עד סוף פרקי אצבעותיו, בדומה לנטילה של בוקר של יום הכיפורים או לנטילה שנוטל אחרי שנפנה לשירותים.
אם אכל יותר מ"כזית" – מברך ברכת המזון (עיין שו"ע תריח סע' ו). ויאמר "יעלה ויבוא" ויזכיר את "יום הכיפורים הזה". ואם חל בשבת יאמר גם "רצה". אם שכח לומר "רצה" או "יעלה ויבוא" אינו צריך לחזור ולברך, שאין חיוב לאכול פת ביום כיפור (שו"ע שם סע' י. כה"ח שם ס"ק סב משנ"ב ס"ק כט).

המשך צום למי שאכל
חולה שהותר לו לאכול, יאכל מאכלים טובים ומזינים, שהרי יום הכיפורים הוא יום טוב. אחרי שאכל כפי צורכו, צריך להמשיך ולצום כמו כולם (כה"ח תריז ס"ק טו). חולה שאוכל, עדיין אסור ברחיצה ובנעילת הסנדל, אם אינו צריך להם לרפואתו.
ויהי רצון שתתקיים בנו נבואת הנביא יחזקאל (לו): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". אכי"ר.


ויכפר על בני ישראל
כעלות השחר בערב יום הכיפורים בשנים האחרונות, והרב זצ"ל יצא באמצע הסליחות לערוך את סדר הכפרות. עשה הרב לעצמו את סדר הכפרות, שחט, כיסה את הדם ושם פעמיו לחזור לסליחות בבית הכנסת. בא אדם וביקש מהרב שיעשה גם לו את הכפרות עם התרנגול. הרב לא משיבו ריקם, ועוד אדם אחריו ועוד ועוד. מדובר במאמץ פיזי גדול, והרב כבר מתקרב לגבורות. הרב רוצה לחזור לאמירת הסליחות, אבל הוא מסבב ומסבב ומכפר על בני ישראל.

בנעילת הסנדל
סיפר הרב זצ"ל, שפעם איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים היה פרוץ בהרבה מקומות, והיה הרב בבית כנסת אחד והחזן עצמו נעל נעלי עור. כשהגיע החזן בתפילת מוסף לקטע "יום שאסור באכילה ושתייה וכו'" סימן לו הרב: נוּ, אֶה, אֶה. החזן נעצר ולא הבין. אמר לו הרב: איך תאמר שקר "אסור בנעילת הסנדל" ואתה עם נעלי עור? עכשיו תוריד את הנעליים! והזכיר הרב לטובה את העשיר אדון פוליטי ע"ה, שבעצת הרב קנה סלסלה מלאה נעלי-בית ליום הכיפורים והניחה בפתח בית הכנסת לזיכוי הרבים.


כל קרבה לאלוקים מביאה טהרה גדולה. כך היה אור ה' במעמד הר סיני, הוא ניקה וטיהר את ישראל מהזוהמה שאחרי חטא אדם הראשון

עיקרו של יום הכיפורים הוא ההתגלות של כבוד ה' לכוהן הגדול בקודש הקדשים, ובאמצעותו לכל העם. הגילוי הגדול הזה ממלא את ישראל יראה, תשובה גדולה, וכמובן גם כפרה גדולה

תשובה כהלכה
סליחות של ערב כיפור . מישהו עשה לי עוול גדול ואני מרגיש שקשה לי מאוד לסלוח לו. מה גם שהוא לא ביקש סליחה. מצד שני, קשה לי להיכנס כך ליום הכיפורים. מה אפשר לעשות?
מהדין, אתה לא צריך לסלוח לו אם הוא לא ביקש סליחה ולא תיקן את דרכיו. אמנם לפעמים אדם רוצה לבקש סליחה ומתבייש. אולי זה המקרה. אם כן – כדאי לסלוח. אפשר גם להתפלל עליו שיבקש סליחה. אפשר גם להתפלל שהקב"ה ייתן לנו כוח לסלוח. כי כשמצליחים לעלות רוחנית, יותר קל לסלוח באמת.

אור בקצה המחילה . נאמר שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. אם אני סולח למישהו אף שלא ביקש סליחה זה תופס מבחינתו?
אם הוא תיקן את דרכיו ולא ביקש סליחה, זה מועיל. כך מובא ב"בן איש חי", שראוי לאבא לסלוח לבניו אף אם הם לא ביקשו סליחה. פשוט לסלוח מרוב אהבה.

תיכף אשוב . אני מתוודה בתפילה על חטא לשון הרע, וברור לי שאחזור לחטוא בזה שוב. מה התועלת?
אנו מתוודים כי עכשיו אנחנו לא רוצים ליפול בלשון הרע. הווידוי הוא הצהרה שלנו שאיננו רוצים לרכל ולדבר רע על אחרים. כשמצהירים כך, מספר הרכילויות שלנו ילך ויצטמצם. אמנם אם אנו אומרים וידוי ובשאט נפש מתכוונים להמשיך ולחטוא, אין בווידוי כל תועלת.
עוד בנושא קול צופייך

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il