ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פג ע"ב), "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" (תהלים קד, כ) – "זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה".
וְהָבֵן כַּמָּה נִפְלָא הַמַּאֲמָר הָאֲמִתִּי הַזֶּה לְמִי שֶׁמַּעֲמִיק לְהָבִין בּוֹ. כִּי הִנֵּה חֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה – שְׁנֵי מִינֵי טָעֻיּוֹת אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּגְרֹם לְעֵין הָאָדָם, אוֹ יְכַסֶּה אֶת הָעַיִן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה מַה שֶּׁלְּפָנָיו כְּלָל, אוֹ שֶׁיַּטְעֶה אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ עַמּוּד כְּאִלּוּ הוּא אָדָם וְאָדָם כְּאִלּוּ הוּא עַמּוּד. כֵּן חָמְרִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה הִנֵּה הוּא חֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה לְעֵין הַשֵּׂכֶל וְגוֹרֵם לוֹ שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת – אֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ שֶׁיִּרְאֶה הַמִּכְשׁוֹלוֹת שֶׁבְּדַרְכֵי הָעוֹלָם וְנִמְצָאִים הַפְּתָאִים הוֹלְכִים לָבֶטַח וְנוֹפְלִים וְאוֹבְדִים מִבְּלִי שֶׁהִגִּיעָם פַּחַד תְּחִלָּה, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ד, יט), "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", וְאָמַר (שם כב, ג), "עָרוּם* רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר* וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ", וְאוֹמֵר (שם יד, טז), "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ", כִּי לִבָּם בָּרִיא לָהֶם כָּאוּלָם* וְנוֹפְלִים טֶרֶם יֵדְעוּ מֵהַמִּכְשׁוֹל כְּלָל. וְהַטָּעוּת הַשֵּׁנִי, וְהוּא קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, הוּא, שֶׁמַּטְעֶה רְאִיָּתָם עַד שֶׁרוֹאִים הָרָע כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ טוֹב, וְהַטּוֹב כְּאִלּוּ הוּא רָע, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְחַזְּקִים וּמַחֲזִיקִים מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, כִּי אֵין דַּי שֶׁחֲסֵרָה מֵהֶם רְאִיַּת הָאֱמֶת לִרְאוֹת הָרָעָה אֲשֶׁר נֶגֶד פְּנֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם לִמְצֹא רְאָיוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִסְיוֹנוֹת מוֹכִיחִים לִסְבָרוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וּלְדֵעוֹתֵיהֶם הַכּוֹזְבוֹת, וְזֹאת הִיא הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַמְלַפַּפְתָּם* וּמְבִיאָתָם אֶל בְּאֵר שַׁחַת*.
משל "גן המבוכה"
וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה ו, י), "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן" וְגוֹ', וְכָל זֶה מִפְּנֵי הֱיוֹתָם תַּחַת הַחֹשֶׁךְ וּכְבוּשִׁים תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת יִצְרָם.
אַךְ אוֹתָם שֶׁכְּבָר יָצְאוּ מִן הַמַּאֲסָר הַזֶּה, הֵם רוֹאִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וִיכוֹלִים לְיָעֵץ שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם עָלָיו. הָא, לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְגַן-הַמְּבוּכָה,* הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָּׂרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים* וּמְעֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם,
וְאָמְנָם הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים* אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה, וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע הַדֶּרֶךְ בִּבְקִיאוּת וּטְבִיעוּת עַיִן שֶׁכְּבָר נִכְנָס בָּם וְהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא הָאַכְסַדְרָה. וְהִנֵּה הָעוֹמֵד כְּבָר עַל הָאַכְסַדְרָה הוּא רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִתִּיִּים וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר: "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ!" וְהִנֵּה מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲמִין לוֹ – יַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַמְּיֻעָד, וּמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהַאֲמִין וְיִרְצֶה לָלֶכֶת אַחַר עֵינָיו – וַדַּאי שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹבֵד וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה, שֶׁכְּבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים וְרוֹאִים כָּל הַדְּרָכִים לְעֵינֵיהֶם בְּבֵרוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיָעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין. וְאָמְנָם מַה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ, "בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן" – "בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם"! כִּי כְבָר הֵם נִסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא זוּלַת זֶה.
סיכום: ע"י התבוננות בקביעות, יקל לישר דרכיו
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לֵילֵךְ בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל* לִטָּהֵר מִכָּל רָע וּלְיַשֵּׁר כָּל דְּרָכָיו, וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי ד, כו), "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" וְאוֹמֵר (איכה ג, מ), "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'".
_____________________________________
עָרוּם – חכם ופיקח. וְנִסְתָּר – הסתתר ונמלט מפני הרעה. כָּאוּלָם – כמבנה גדול וחזק. הַמְלַפַּפְתָּם – הדבוקה בהם. בְּאֵר שַׁחַת – גיהנום. גן המבוכה – מבוך. נְבוּכִים – מפותלים ומבלבלים. מַשְׁגִּים – מטעים. נָקֵל – קל.
ביאורים
רבים מהמשחקים שאנו משחקים משקפים את רצונותינו הכמוסים. ילד שמשחק בשוטרים וגנבים רוצה להיות גיבור. ילדה שמשחקת בבובות רואה בהן את הבנות העתידיות שיהיו לה. הרמח"ל מציין כאן כמשל משחק מאוד מעניין, גן המבוכה. מהו גן המבוכה? זהו גן בצורת מבוך שמשמש לצחוק ולשעשוע אצל השרים ואנשי המעלה שמסתובבים במבוך ומנסים למצוא את הדרך לצאת ממנו. זהו משחק שמאפיין דווקא את אנשי השררה. לאנשי העם הפשוטים אין זמן לחשוב על כך. הם עסוקים במרדף אחרי פת לחם. אבל אנשי השררה, שעיתותיהם בידיהם, מבינים שהעולם הזה הוא באמת מבוך אחד גדול. לאן הולכים? מהי הדרך הישרה? מי יכול לומר איך מגיעים ומתרוממים אל המגדל? התשובות טמונות בתוך המשחק. למשחק יש כללים: השבילים נראים בדיוק אותו דבר, ומימין ומשמאל לשביל ישנן חומות מוריקות של עצי נוי גבוהים. כך גם בחיים, השבילים המובילים אל הנצח נראים בדיוק כמו השבילים שמובילים לריק. אנו חיים עם כיוון, עם דרך,-השאלה היא לאן הולכים. האם בסוף מגיעים למטרה, למגדל, או שממשיכים להתבלבל ולהתברבר עד סוף החיים? החשש הגדול שמקנן בלב הוא האם הדרך שבה אני הולך היא באמת הדרך הנכונה, האם בסוף אגיע אל הסולם העולה בית א-ל. הדרך לצאת מהמבוך ולהסתלק מהספקות היא עשה לך רב. בחר אדם שכבר עבר את המבוך ונמצא למעלה מעל המבוך, שיכול להנחות אותך בדרך התיקון. הוא יודע איזו פנייה מבלבלת ומטעה ואיזה שביל הוא הנכון.
לכל אחד יש מבוך משלו. לכל אחד ישנם השבילים שמבלבלים אותו. ייתכן שגם לאותו רב שנמצא במגדל מעל המבוך שלי יש מבוך משל עצמו, יש לו התמודדויות ולבטים משלו, אך את המבוך שלי הוא כבר עבר. אז עשה לך רב, הסתלק מן הספק, וצא מן המבוכה.
הרחבות
•מדוע הקב"ה מערים עלינו קשיים
הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָּׂרִים. בקראנו את משל 'גן המבוכה' עולה מיד השאלה הבאה – הרי כל קיומו של גן המבוכה הוא לצחוק ושעשוע בלבד. אם-כן, האם זו גם המטרה של הקב"ה בבריאת הגשמיות והיצר הרע? האם הקב"ה רוצה חס ושלום להשתעשע בנו ולשטות בנו?
ניתן להבין זאת על פי הסבר המהר"ל למאמר חז"ל במסכת אבות "לפום צערא אגרא" (לפי הצער כך השכר) [ה, כב]. לדבריו, אנו רואים במציאות כי ככל שאנו משקיעים זמן ומאמצים בדבר מסוים אנו מתקשרים אליו יותר. יְתֵרה מכך – ככל שניתקל ביותר קשיים ונצלח אותם, אנו נגלה בעצמנו כמה משמעותית מטרה זו בשבילנו, ונמצא שאהבתנו אליה גדולה הרבה יותר מכפי שחשבנו.
כאשר אדם מתקרב אל הקב"ה למרות כל הקשיים המוערמים עליו, הוא מגלה כי הקשר אליו הוא הרבה יותר חזק מכפי שהיה קודם, וממילא – הוא נדבק בו יותר ויותר. כיוון שהקב"ה הוא המקור של הטוב בעולם, ככל שהאדם מתקרב אליו הוא מקבל יותר טוב. על פי דברים אלו, מובן מדוע השכר אינו בא רק כתשלום על הצער, אלא הוא גם תוצאה ישירה שלו [דרך חיים ה, כב].
אם נחזור למשל 'גן המבוכה', נוכל להבין כי גן זה לא ניטע לשם צחוק ושעשוע בלבד. גן זה נועד לתת להולכים בו את ההזדמנות להתאמץ ולגלות בקרבם את השאיפה החזקה להגיע אל האכסדרה. ובנמשל – החושך והיצר הרע בעולם הזה נועדו לגלות בנו את הקשר החזק אל הקב"ה.
לעילוי נשמת יעקב בן זאב וולף ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.
