ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פג ע"ב), "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" (תהלים קד, כ) – "זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה".
וְהָבֵן כַּמָּה נִפְלָא הַמַּאֲמָר הָאֲמִתִּי הַזֶּה לְמִי שֶׁמַּעֲמִיק לְהָבִין בּוֹ. כִּי הִנֵּה חֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה – שְׁנֵי מִינֵי טָעֻיּוֹת אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּגְרֹם לְעֵין הָאָדָם, אוֹ יְכַסֶּה אֶת הָעַיִן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה מַה שֶּׁלְּפָנָיו כְּלָל, אוֹ שֶׁיַּטְעֶה אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ עַמּוּד כְּאִלּוּ הוּא אָדָם וְאָדָם כְּאִלּוּ הוּא עַמּוּד. כֵּן חָמְרִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה הִנֵּה הוּא חֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה לְעֵין הַשֵּׂכֶל וְגוֹרֵם לוֹ שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת – אֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ שֶׁיִּרְאֶה הַמִּכְשׁוֹלוֹת שֶׁבְּדַרְכֵי הָעוֹלָם וְנִמְצָאִים הַפְּתָאִים הוֹלְכִים לָבֶטַח וְנוֹפְלִים וְאוֹבְדִים מִבְּלִי שֶׁהִגִּיעָם פַּחַד תְּחִלָּה, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ד, יט), "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", וְאָמַר (שם כב, ג), "עָרוּם* רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר* וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ", וְאוֹמֵר (שם יד, טז), "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ", כִּי לִבָּם בָּרִיא לָהֶם כָּאוּלָם* וְנוֹפְלִים טֶרֶם יֵדְעוּ מֵהַמִּכְשׁוֹל כְּלָל. וְהַטָּעוּת הַשֵּׁנִי, וְהוּא קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן, הוּא, שֶׁמַּטְעֶה רְאִיָּתָם עַד שֶׁרוֹאִים הָרָע כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ טוֹב, וְהַטּוֹב כְּאִלּוּ הוּא רָע, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְחַזְּקִים וּמַחֲזִיקִים מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, כִּי אֵין דַּי שֶׁחֲסֵרָה מֵהֶם רְאִיַּת הָאֱמֶת לִרְאוֹת הָרָעָה אֲשֶׁר נֶגֶד פְּנֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם לִמְצֹא רְאָיוֹת גְּדוֹלוֹת וְנִסְיוֹנוֹת מוֹכִיחִים לִסְבָרוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וּלְדֵעוֹתֵיהֶם הַכּוֹזְבוֹת, וְזֹאת הִיא הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַמְלַפַּפְתָּם* וּמְבִיאָתָם אֶל בְּאֵר שַׁחַת*.
משל "גן המבוכה"
וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה ו, י), "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן" וְגוֹ', וְכָל זֶה מִפְּנֵי הֱיוֹתָם תַּחַת הַחֹשֶׁךְ וּכְבוּשִׁים תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת יִצְרָם.
אַךְ אוֹתָם שֶׁכְּבָר יָצְאוּ מִן הַמַּאֲסָר הַזֶּה, הֵם רוֹאִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וִיכוֹלִים לְיָעֵץ שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם עָלָיו. הָא, לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְגַן-הַמְּבוּכָה,* הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָּׂרִים, שֶׁהַנְּטִיעוֹת עֲשׂוּיוֹת כְּתָלִים כְּתָלִים, וּבֵינֵיהֶם שְׁבִילִים רַבִּים נְבוּכִים* וּמְעֹרָבִים – כֻּלָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וְהַתַּכְלִית בָּם הוּא לְהַגִּיעַ אֶל אַכְסַדְרָה אֶחָד שֶׁבְּאֶמְצָעָם,
וְאָמְנָם הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה מֵהֶם יְשָׁרִים וּמַגִּיעִים בֶּאֱמֶת אֶל הָאַכְסַדְרָה, וּמֵהֶם מַשְׁגִּים* אֶת הָאָדָם וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה, וְאָמְנָם הַהוֹלֵךְ בֵּין הַשְּׁבִילִים, הוּא לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וְלָדַעַת כְּלָל אִם הוּא בַּשְּׁבִיל הָאֲמִתִּי אוֹ בַּכּוֹזֵב, כִּי כֻלָּם שָׁוִים וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעֵין הָרוֹאֶה אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע הַדֶּרֶךְ בִּבְקִיאוּת וּטְבִיעוּת עַיִן שֶׁכְּבָר נִכְנָס בָּם וְהִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא הָאַכְסַדְרָה. וְהִנֵּה הָעוֹמֵד כְּבָר עַל הָאַכְסַדְרָה הוּא רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִתִּיִּים וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר: "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ!" וְהִנֵּה מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲמִין לוֹ – יַגִּיעַ לַמָּקוֹם הַמְּיֻעָד, וּמִי שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהַאֲמִין וְיִרְצֶה לָלֶכֶת אַחַר עֵינָיו – וַדַּאי שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹבֵד וְלֹא יַגִּיעַ אֵלָיו. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מִי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָשַׁל בְּיִצְרוֹ, הוּא בְּתוֹךְ הַשְּׁבִילִים – לֹא יוּכַל לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אַךְ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ אֶל הָאַכְסַדְרָה, שֶׁכְּבָר יָצְאוּ מִן הַשְּׁבִילִים וְרוֹאִים כָּל הַדְּרָכִים לְעֵינֵיהֶם בְּבֵרוּר, הֵם יְכוֹלִים לְיָעֵץ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ, וַאֲלֵיהֶם צְרִיכִים אָנוּ לְהַאֲמִין. וְאָמְנָם מַה הִיא הָעֵצָה שֶׁהֵם נוֹתְנִים לָנוּ, "בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן" – "בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם"! כִּי כְבָר הֵם נִסּוּ וְרָאוּ וְיָדְעוּ שֶׁזֶּה לְבַדּוֹ הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְהַגִּיעַ הָאָדָם אֶל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא זוּלַת זֶה.
סיכום: ע"י התבוננות בקביעות, יקל לישר דרכיו
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ תָּמִיד בְּכָל זְמַן, וּבִזְמַן קָבוּעַ לוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוֹ – מַה הוּא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי לְפִי חֹק הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לֵילֵךְ בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא לְהִתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו אִם הֵם עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אִם לֹא, כִּי עַל יְדֵי זֶה וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ נָקֵל* לִטָּהֵר מִכָּל רָע וּלְיַשֵּׁר כָּל דְּרָכָיו, וּכְמוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי ד, כו), "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" וְאוֹמֵר (איכה ג, מ), "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'".
_____________________________________
עָרוּם – חכם ופיקח. וְנִסְתָּר – הסתתר ונמלט מפני הרעה. כָּאוּלָם – כמבנה גדול וחזק. הַמְלַפַּפְתָּם – הדבוקה בהם. בְּאֵר שַׁחַת – גיהנום. גן המבוכה – מבוך. נְבוּכִים – מפותלים ומבלבלים. מַשְׁגִּים – מטעים. נָקֵל – קל.
ביאורים
רבים מהמשחקים שאנו משחקים משקפים את רצונותינו הכמוסים. ילד שמשחק בשוטרים וגנבים רוצה להיות גיבור. ילדה שמשחקת בבובות רואה בהן את הבנות העתידיות שיהיו לה. הרמח"ל מציין כאן כמשל משחק מאוד מעניין, גן המבוכה. מהו גן המבוכה? זהו גן בצורת מבוך שמשמש לצחוק ולשעשוע אצל השרים ואנשי המעלה שמסתובבים במבוך ומנסים למצוא את הדרך לצאת ממנו. זהו משחק שמאפיין דווקא את אנשי השררה. לאנשי העם הפשוטים אין זמן לחשוב על כך. הם עסוקים במרדף אחרי פת לחם. אבל אנשי השררה, שעיתותיהם בידיהם, מבינים שהעולם הזה הוא באמת מבוך אחד גדול. לאן הולכים? מהי הדרך הישרה? מי יכול לומר איך מגיעים ומתרוממים אל המגדל? התשובות טמונות בתוך המשחק. למשחק יש כללים: השבילים נראים בדיוק אותו דבר, ומימין ומשמאל לשביל ישנן חומות מוריקות של עצי נוי גבוהים. כך גם בחיים, השבילים המובילים אל הנצח נראים בדיוק כמו השבילים שמובילים לריק. אנו חיים עם כיוון, עם דרך,-השאלה היא לאן הולכים. האם בסוף מגיעים למטרה, למגדל, או שממשיכים להתבלבל ולהתברבר עד סוף החיים? החשש הגדול שמקנן בלב הוא האם הדרך שבה אני הולך היא באמת הדרך הנכונה, האם בסוף אגיע אל הסולם העולה בית א-ל. הדרך לצאת מהמבוך ולהסתלק מהספקות היא עשה לך רב. בחר אדם שכבר עבר את המבוך ונמצא למעלה מעל המבוך, שיכול להנחות אותך בדרך התיקון. הוא יודע איזו פנייה מבלבלת ומטעה ואיזה שביל הוא הנכון.
לכל אחד יש מבוך משלו. לכל אחד ישנם השבילים שמבלבלים אותו. ייתכן שגם לאותו רב שנמצא במגדל מעל המבוך שלי יש מבוך משל עצמו, יש לו התמודדויות ולבטים משלו, אך את המבוך שלי הוא כבר עבר. אז עשה לך רב, הסתלק מן הספק, וצא מן המבוכה.
הרחבות
•מדוע הקב"ה מערים עלינו קשיים
הוּא הַגָּן הַנָּטוּעַ לִצְחוֹק הַיָּדוּעַ אֵצֶל הַשָּׂרִים. בקראנו את משל 'גן המבוכה' עולה מיד השאלה הבאה – הרי כל קיומו של גן המבוכה הוא לצחוק ושעשוע בלבד. אם-כן, האם זו גם המטרה של הקב"ה בבריאת הגשמיות והיצר הרע? האם הקב"ה רוצה חס ושלום להשתעשע בנו ולשטות בנו?
ניתן להבין זאת על פי הסבר המהר"ל למאמר חז"ל במסכת אבות "לפום צערא אגרא" (לפי הצער כך השכר) [ה, כב]. לדבריו, אנו רואים במציאות כי ככל שאנו משקיעים זמן ומאמצים בדבר מסוים אנו מתקשרים אליו יותר. יְתֵרה מכך – ככל שניתקל ביותר קשיים ונצלח אותם, אנו נגלה בעצמנו כמה משמעותית מטרה זו בשבילנו, ונמצא שאהבתנו אליה גדולה הרבה יותר מכפי שחשבנו.
כאשר אדם מתקרב אל הקב"ה למרות כל הקשיים המוערמים עליו, הוא מגלה כי הקשר אליו הוא הרבה יותר חזק מכפי שהיה קודם, וממילא – הוא נדבק בו יותר ויותר. כיוון שהקב"ה הוא המקור של הטוב בעולם, ככל שהאדם מתקרב אליו הוא מקבל יותר טוב. על פי דברים אלו, מובן מדוע השכר אינו בא רק כתשלום על הצער, אלא הוא גם תוצאה ישירה שלו [דרך חיים ה, כב].
אם נחזור למשל 'גן המבוכה', נוכל להבין כי גן זה לא ניטע לשם צחוק ושעשוע בלבד. גן זה נועד לתת להולכים בו את ההזדמנות להתאמץ ולגלות בקרבם את השאיפה החזקה להגיע אל האכסדרה. ובנמשל – החושך והיצר הרע בעולם הזה נועדו לגלות בנו את הקשר החזק אל הקב"ה.
לעילוי נשמת יעקב בן זאב וולף ז"ל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך עושים קידוש?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הקשבה בזמן של פילוג
איך לקשור את הסכך?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה המשמעות הנחת תפילין?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.
אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.
נדרים התרת חכם והפרת בעל
השיעור עוסק בהבדל היסודי בהלכות נדרים בין התרת חכם, שעוקר את הנדר מעיקרו (למפרע), לבין הפרת בעל, שחותכת ומבטלת אותו מכאן ולהבא. דרך ניתוח שיטת הרמב"ם, התוספות ומפרשים נוספים, השיעור מנתח את ההשלכות המעשיות של הבדל זה, כגון שאלת החיוב במלקות או הבאת קורבן חטאת.
לנתיבות ישראל התחלת הגאולה בעיני גדולי ישראל
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
הרב מביא את עמדותיהם של רבנים בולטים, כדוגמת הרב קלישר, הרב גוטמכר והגאון מווילנא, ביחס למצוות יישוב ארץ ישראל והשאלה האם חזרת העם לארצו מהווה את "אתחלתא דגאולה". בנוסף, נידונות ההשקפות השונות סביב היחס לתנועה הציונית, והמעבר מציפייה פסיבית לעשייה מעשית הכוללת קניית אדמות ובניין הארץ.
מידות הראי"ה זיכוך האמונה ושבירת הקליפות
אמונה י"ג - י"ז
השיעור עוסק בכך שהאמונה האמיתית חייבת להתפתח בהתמדה ולהשתחרר מתפיסות ילדותיות, דמיוניות ושגויות המכונות "קליפות". תהליך הזיכוך הזה מתרחש לעיתים דווקא באמצעות תופעת הכפירה, שתפקידה ההכרחי הוא לנפץ את האמונות המעוותות הללו ולאפשר לאור האלוהי הטהור והבוגר להתגלות מחדש.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת מטות מסעי
וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (לג לח) פרש"י – מְלַמֵּד שֶׁמֵּת בִּנְשִׁיקָה. מהי מיתת נשיקה, ומדוע מדמה אותה לנשיקה שהיא בפה | איך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה, ואמרו רז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה | כיון שהיה עתיד להיאמר מצות שמירת שבת בעשרת הדברות במעמד הנכבד, למה הקדימו השם יתברך ונתנו לישראל במרה | אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. (לא ד) פרש"י - לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי. אם כן למה לא אמר בקרא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.
האור החיים הקדוש מלחמת מדין- סוד טהרת הכוונה
הרב מסביר את מלחמת מדין בפרשת מטות ומסביר כיצד הניצחון בה התבסס לחלוטין על טהרה אישית וכוונת הלב לשם שמיים, כפי שבא לידי ביטוי בציץ הקדוש שלקחו הלוחמים למערכה. מתוך סיפור המלחמה ובחירת השבטים היוצאים לקרב, אנו לומדים מסר עמוק לחיים על החשיבות העצומה של עשיית מצוות ומעשים מתוך כוונה טהורה ומסירות נפש.
מטות פרשת מטות – נקמה ותקומה
נקמה בישראל אינה עניין של שנאה ומשטמה ו"נחזיר להם" אלא דבר קדוש ונעלה של תיקון עולם רפואת האומה והנפגעים המושפלים
יסודות הש"ס פשט ודרש בפרשת נדרים
ביאור פרשת נדרים על דרך הפשט, וביאור הפרשה על דרך הדרש ואיך הוא מתבקש.
אורות התשובה - הרב הראל כהן יראת חטא- חזרה אל הטבע
אורות התשובה פרק ו פסקה ג'
הרב מסביר שיראת החטא היא טבעית לכל אדם בעולם כלפי המוסר הכללי, ואצל ישראל זה גם כלפי התורה והמצוות, וכדי שזה יחזור להופיע באומה צריך לחזק את הקביעת עיתים לתורה אצל ההמון ולימוד במרה גבוה אצל התלמידי חכמים שיחזירו את הטבע הרוחני לאומה.
אחדות ומחלוקות אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה
האם המחלוקות הן תוצאה של לימוד מרושל או אבן יסוד בבניין העולם? עיון בתורתם של רבים מגדולי ישראל מלמד אותנו על הדרך שבה עלינו להתייחס לדעות מנוגדות לשלנו
רביבים לייקר את ערכם של המורים והמורות
עלינו לייקר את מעמדם של המורים והמורות בישראל, שכן החינוך הוא הבסיס לכל הדברים הטובים | מלמדי התינוקות הם השומרים על ערי ישראל, שבזכות תורתם ולימודם ישראל מתקיימים על אדמתם | גם אם פרנסתם אינה מרווחת לכאורה כמו מקצועות אחרים, תנאיהם נוחים יחסית, קביעותם מובטחת, והם זוכים לסיפוק במעשיהם ובזמן להשקיע במשפחתם
אור החיים על הפרשה תשובת משה לטענות בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
הסיבה שבני גד ובני ראובן הזכירו את שמות הערים בבקשה שלהם. בקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ותשובת משה.
כשרות מעמדו ההלכתי של בשר מתורבת
הרב בוחן את כשרותו של בשר מתורבת המופק מתאים מן החי, תוך השוואה לסוגיות תלמודיות ממסכת נדרים העוסקות ביחס שבין "עיקר איסור" ל"תוספת", ובשאלת ביטול איסור על ידי גידולי היתר. דרך ניתוח שיטות הראשונים (כגון הרא"ש, הר"ן והרמב"ם) בדיני גידולי איסור, מציג הרב כיוונים הלכתיים אפשריים להיתר, כדוגמת הסתמכות על התפתחות רב-שלבית ("גידולי גידולים") המבטלת לחלוטין את התא המקורי.
אור החיים על הפרשה בקשת בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
טעם הזכרת הכתוב בנוסף למשה גם את אלעזר הכהן ונישאי העדה כשבני גד ובני ראובן באו לבקש לנחול בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן הזכירו את המקומות בתור סתירות לטענות שאפשר לטעון נגד בקשתם.
