פרק ד' חלק ד'

שיתוף רחמים בדין

וְזֶה דָבָר פָּשׁוּט וּמְבֹרָר, כִּי הִנֵּה אֵל אֱמֶת ה', וְהוּא מַהשֶּׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (דברים לב, ד), "הַצּוּרתָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל"וְגוֹ', כִּי כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁפָּט הִנֵּהכָּךְ הוּא עֲבֹר* עַל הַמִּשְׁפָּט הַעֲלִים אֶת הָעַיִן מִן הַזְּכוּת כְּמוֹמִן הַחוֹבָה, עַל כֵּן אִם מִשְׁפָּט הוּא רוֹצֶה, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְכָלאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו בְּתַכְלִית הַדִּקְדּוּק בֵּין לְטוֹבבֵּין לְמוּטָב, וְהַיְנוּ, "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁרהוּא", שֶׁפֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית יא, א),"לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים", כִּי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה, וְעַלהַכֹּל הוּא דָן וְעַל כָּל חֵטְא הוּא מַעֲנִישׁ וְאֵין לְהִמָּלֵט.

מה מקום מידת הרחמים עם הנהגת המשפט?!

וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן מִדַּת הָרַחֲמִים לְמַה הִיא עוֹמֶדֶת, כֵּיוָןשֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּדִּין עַל כָּל דָּבָר? הַתְּשׁוּבָה:וַדַּאי מִדַּת הָרַחֲמִים הִיא קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה עוֹמֵדזוּלָתוֹ כְּלָל, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מִדַּת הַדִּין לוֹקָה*, וְזֶה – כִּי לְפִישׁוּרַת הַדִּין מַמָּשׁ הָיָה רָאוּי שֶׁהַחוֹטֵא יֵעָנֵשׁ מִיָּד תֵּכֶףלְחֶטְאוֹ בְּלִי הַמְתָּנָה כְּלָל, וְגַם שֶׁהָעֹנֶשׁ עַצְמוֹ יִהְיֶהבַּחֲרוֹן-אַף כָּרָאוּי לְמִי שֶׁמַּמְרֶה פִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ,וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה תִּקּוּן לַחֵטְא כְּלָל, כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת אֵיךְ יְתַקֵּןהָאָדָם אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת וְהַחֵטְא כְּבָר נַעֲשָׂה? הֲרֵי שֶׁרָצַח הָאָדָם אֶתחֲבֵרוֹ, הֲרֵי שֶׁנָּאַף, אֵיךְ יוּכַל לְתַקֵּן הַדָּבָר הַזֶּה? הֲיוּכַללְהָסִיר הַמַּעֲשֶׂה הֶעָשׂוּי מִן הַמְּצִיאוּת?

אָמְנָם, מִדַּת הָרַחֲמִים הִיא הַנּוֹתֶנֶת הֵפֶךְ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִיםשֶׁזָּכַרְנוּ, דְּהַיְנוּ, שֶׁיֻּתַּן זְמַן לַחוֹטֵא וְלֹא יִכָּחֵד מִן הָאָרֶץמִיָּד כְּשֶׁחָטָא, וְשֶׁהָעֹנֶשׁ עַצְמוֹ לֹא יִהְיֶה עַד לְכַלֵּה*,וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּנָּתֵן לַחוֹטְאִים בְּחֶסֶד גָּמוּר, שֶׁתֵּחָשֵׁב עֲקִירַתהָרָצוֹן כַּעֲקִירַת הַמַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, שֶׁבִּהְיוֹת הַשָּׁב מַכִּיר אֶתחֶטְאוֹ וּמוֹדֶה בּוֹ, וּמִתְבּוֹנֵן עַל רָעָתוֹ וְשָׁב וּמִתְחָרֵט עָלָיוחֲרָטָה גְמוּרָה דְּמֵעִקָּרָא* כַּחֲרָטַת הַנֵּדֶר מַמָּשׁ, שֶׁהוּא מִתְנַחֵםלְגַמְרֵי וְהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה הַדָּבָרהַהוּא וּמִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ צַעַר חָזָק עַל שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַדָּבָר,וְעוֹזֵב אוֹתוֹ לְהַבָּא וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, הִנֵּה עֲקִירַת הַדָּבָרמֵרְצוֹנוֹ יֵחָשֵׁב לוֹ כַּעֲקִירַת הַנֵּדֶר וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְהוּא מַהשֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה ו, ז), "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָתְּכֻפָּר", שֶׁהֶעָוֹן סָר מַמָּשׁ מֵהַמְּצִיאוּת וְנֶעֱקָר בְּמַהשֶּׁעַכְשָׁו מִצְטַעֵר וּמִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁהָיָה לְמַפְרֵעַ.

וְזֶה חֶסֶד וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּרַת הַדִּין, אַךְ עַל כָּל פָּנִיםהִנֵּה הוּא חֶסֶד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ הַדִּין לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ צַדלִתְלוֹת בּוֹ, שֶׁתַּחַת הָרָצוֹן שֶׁנִּתְרַצָּה בַּחֵטְא וְהַהֲנָאָהשֶׁנֶּהֱנָה מִמֶּנּוּ, בָּא עַתָּה הַנֶּחָמָה* וְהַצַּעַר. וְכֵן אֲרִיכוּתהַזְּמַן אֵינֶנּוּ וִתָּרוֹן עַל הַחֵטְא, אֶלָּא סַבְלָנוּת קְצָת לִפְתֹּחַ לוֹפֶּתַח תִּקּוּן, וְכֵן כָּל שְׁאָר דַּרְכֵי חֶסֶד, כְּעִנְיַן (סנהדרין קדע"א), "בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא", אוֹ, "מִקְצָת נֶפֶשׁ כְּכָלהַנֶּפֶשׁ" (קהלת רבה ז, כז), הַמֻּזְכָּרִים בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים,דַּרְכֵי חֶסֶד הֵם לְקַבֵּל אֶת הַמּוּעָט כַּמְרֻבֶּה, אַךְ לֹא מִתְנַגְּדִיםוּמַכְחִישִׁים מַמָּשׁ מִדַּת הַדִּין, כִּי כְּבָר יֵשׁ בָּהֶם טַעַם הָגוּןלְהַחְשִׁיב אוֹתָם. אַךְ שֶׁיִּוָּתְרוּ עֲבֵרוֹת בְּלֹא כְלוּם אוֹ שֶׁלֹּאיֻשְׁגַּח עֲלֵיהֶם, זֶה הָיָה נֶגֶד הַדִּין לְגַמְרֵי, כִּי כְבָר לֹא הָיָהמִשְׁפָּט וָדִין אֲמִתִּי בַּדְּבָרִים, עַל כֵּן זֶה אִי אֶפְשָׁר לִמָּצֵאכְּלָל. וְאִם אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁזָּכַרְנוּ לֹא יִמָּצֵא לַחוֹטֵא לִמָּלֵט,וַדַּאי שֶׁמִּדַּת הַדִּין לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם, וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָםלִבְרָכָה (בראשית רבה סז, ד), "מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ וְגָבִי דִּילֵיהּ*"נִמְצָא שֶׁאֵין לָאָדָם הָרוֹצֶה לִפְקֹחַ עֵינָיו פִּתּוּי שֶׁיוּכַללְהִתְפַּתּוֹת בּוֹ לְבִלְתִּי הִזָּהֵר בְּמַעֲשָׂיו תַּכְלִית הַזְּהִירוּתוְדַקְדֵּק בָּם תַּכְלִית הַדִּקְדּוּק.

הֵן כָּל אֵלֶּה הַשְׁקָפוֹת שֶׁיַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶן הָאָדָם וְיִקְנֶה בָּםמִדַּת הַזְּהִירוּת וַדַּאי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא.

_____________________________________

כָּךְ הוּא עֲבֹר וכו' – לחרוג ממשפט אמת בין לחובהובין לזכות. לוֹקָה - נפגעת. עַד לְכַלֵּה – כליון. דְּמֵעִקָּרָא– מעיקרו, מכל העניין. הַנֶּחָמָה – החרטה. מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ וְגָבִידִּילֵיהּ - מאריך פניו, נותן זמן וממתין ובסוף גובה את שלו.

ביאורים

המפגשעם עומק דקדוק הדין, וההקפדה על קלות וחמורות יכולות להביא אותנו לייאוש עמוק. אנומכירים את חטאינו, ויודעים עד כמה רחוקים אנו משלמותם של האבות הקדושים. אם עליהםהייתה הקפדה כזו, עלינו על אחת כמה וכמה...

הקב"הלא ברא את האדם כדי שירד לבאר שחת חס ושלום. האדם נברא כדי שירומם את נפשו ומתוךזה העולם כולו יתרומם ויהיה טוב יותר. לכן שיתף הקב"ה את מידת הרחמים בהנהגתהעולם, שמשמעותה היא שה' מוכן להמתין בסבלנות עד שהאדם ישוב בתשובה. ויותר מכך –ה' נותן חיים לעולם בכל רגע ורגע. אילו היה בורא עולם מפסיק לרגע לתת לנו חיים, לאהיינו קיימים. מידת הרחמים גדולה כל כך שאפילו בזמן שאדם מורד באדוניו ומוסיף רועושפלות בעולם הקב"ה ממשיך לתת לו חיים ומקיים את האדם, כיוון שהוא מחכה שהאדםיתקן את מעשיו וישוב בתשובה.

החזרהבתשובה היא חידוש, הנהגה שלא כדרך הטבע. לתשובה יש יכולת לבטל כליל את השפעתוהשלילית של החטא. לעוקרו מראשיתו כאילו כלל לא נעשה. כיצד פועלת התשובה? לפניהתשובה החטא היה דבוק באדם והפך לחלק מאישיותו. רצונותיו היו נמוכים ושפלים. כשאדםשב בתשובה הוא מרומם את רצונו ואישיותו כבר אינה רודפת אחרי החטא. רצונו גבוהיותר, החטא כבר לא שייך לאישיותו – הוא אדם אחר וההנהגה האלוהית עמו תהיה שונה.

בכלמצב שאדם נמצא, אין טעם להגיע לייאוש. הייאוש עוצר אותנו במקום, לכן הוא החטאהגדול ביותר. הוא מבטא חוסר אמונה בכוחות שה' נתן בנו. אדם צריך לומר לעצמו"גם אני יכול לשוב בתשובה ולתקן את חטאיי! גם אני יכול להיות צדיק!".

הרחבות

•החסדשבתשובה

וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּנָּתֵןלַחוֹטְאִים בְּחֶסֶד גָּמוּר. הרמח"ל מבאר שהחסד שבתשובה הואבעצם פעולת התשובה – שעל ידי עקירת הרצון נעקר גם המעשה. החפץ חיים הסבירשהרמח"ל מתכוון לתשובה מיראה, אולם השב מאהבה, הרי הוא 'כתוהה על הראשונות'ועוקר את חטאיו מצד הדין (לא בחסד!). כפי שמצאנו [קדושין מ:]שאדם שהיה צדיקכל ימיו ולבסוף שב 'ותהה על הראשונות' (התחרט), נעקרו כל מעשיו הטובים כאילו לאעשאם [קובץ הערות, ביאורי אגדות על דרך הפשט ג].

בתשובה ישנה קומה נוספת של חסד; הנביאהושע אומר לישראל: "ארפא משובתם אוהבם נדבה" [יד, ד], מסביר רבי יוסףאלבו: "שלפי שהיו אנשי דורו מספקין עליו ואומרים איך אפשר שתועיל התשובהלבעל התשובה להשיג שום שכר או נעימות, והלא די שתספיק למרק העוונות אבל ישארוכנעדרי עבירות וזכויות ובמה יזכו לשום נועם אלוהי או לאהבת ה' יתברך?... ולזה השיבהנביא בשם ה' יתברך ואמר... שמצד החסד האלוהי ודרך נדבה תגיע אהבת ה' יתברך אליועל ידי התשובה... ומדרך החסד הנמשך מה' יתברך להשפיע על כל איש ואיש כשיעור מהשיכין עצמו לקבל מן החסד האלהי...ולזה השב בתשובה מחמת יראה הנה הוא שב להיותו ירא שישיגנו עונשמחמת העבירות שעשה וה' יתברך בשכר תשובה זו ממשיך אליו חסד כפי מה שישאל ומגיןעליו מן העונש... אבלהשב מאהבה... ואינו שב אלא מאהבת ה' יתברך בלבד... הנה הוא מגיע בתשובה זאת אלהתכלית המכוון מצד התורה שהיא אהבת ה' יתברך ולזה הוא ראוי שיאהבנו ה' יתברך"[ספר העיקרים ד, כה].