בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת חיי שרה

מידתו של יצחק

* שתי קדושות בישראל: קדושה מתוך כלל- כתרומה, וקדושה עצמית כהקדש. כמו כן, גם בא"י: קדושה עצמית וקדושה המתגלה ע"ע המצוות. * אברהם אבינו- צדיק פועל לעומת יצחק אבינו- צדיק נפעל, נסתר אף דווקא ע"י כף משפיע. * דוקא יצחק אבינו שמידתו היא מידת הדין, מגלה את הסגולה הפנימית של ישראל. * התפקיד שלנו בדור הזה הוא לגלות את הסגולה הפנימית העמוקה ולהוציאה מן הכח אל הפועל.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ב חשון התשע"ה
11 דק' קריאה 41 דק' צפיה
קדושת יחידית וקדושה מתוך הכלל
קראנו השבת את פרשת חיי שרה. השבוע קיבלתי את הספר 'שמועות ראי"ה', שיצא מחדש על ידי הרב הדרי. הספר הזה על חומש בראשית כבר ישן מאוד - קיבלתי אותו לבר מצווה שלי. הרב פרנקל כתב אותו, על שיחות של הרב זצ"ל בסעודה שלישית. הרב בעצמו לא כתב, הוא אמר שהדברים כל כך גבוהים ורמים, שייכים לשבת קודש והם לא עניין לכתיבה. ברוך ה' היה מי שכתב את השיחות הללו, ונשאר לנו מהם רמזים, כמובן כאשר הרב אמר את הדברים הם היו ברמה עליונה מאוד מאוד, מספרים שאמרו לרב שידבר דברים יותר פשוטים כדי שכל הציבור יוכל להבין ולא רק תלמידי החכמים שישבו שם, והרב השיב שהוא מדבר אל הנשמות, הנשמות מבינות.
אומר הרב שם על הפרשה שלנו (עמוד 88): "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם" (תהילים לז, יח), הדברים אמורים על שרה אמנו שאמרה: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, י. מקור הדברים בבראשית רבה נח, א). לשרה היה כושר אבחנה, היא ידעה להבחין במעלתו של יצחק ושישמעאל לא יכול להיות בכפיפה אחת אתו. הרב אומר ששרה הבחינה בקדושת ישראל, ובקדושת ישראל יש שתי בחינות של קדושה - יש קדושה של תרומה, ויש קדושה של הקדש. תרומה צריכה להניח שיירים, אדם לא יכול לתרום את כל הפירות, אלא הוא צריך להשאיר שיירים ולתרום רק חלק מתוך כל הפירות, שיהיה לפחות חלק אחד שהוא לא קדוש. לעומת זאת, בהקדש אדם יכול לקחת חפץ או הרבה חפצים, להקדיש את כולם וכולם יהיו ההקדש, בלי שיירים. יש כאן שתי בחינות.
אותן שתי הבחינות יש גם בישראל: בישראל יש צד המעלה, בחינה של כהנים, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), הם חלק מכל האנושות כולה, החלק הסגולי והמקודש, הלב שבאומות, אבל יש גם שאר האומות ועניינם של ישראל להיות הלב. יש צד מיוחד נוסף בישראל, שהוא לא ביחס לשאר העמים אלא משהו עצמי ומיוחד, כעין מדרגת ההקדש - ההקדש הוא מושלם, הוא לא חלק ממשהו אחר. בכל אדם מישראל יש שתי הבחינות הללו, וכך גם בנוגע לארץ ישראל - יש בארץ ישראל בחינה של קדושה עולמית שעלתה מאז בריאת העולם ונמשכת לאורך כל הדורות, קדושה שבכוח, ויש גם קדושה שבפועל, קדושה שמתגלה על ידי המצוות התלויות בארץ ישראל. כל עוד ישראל לא נכנסו לארץ ישראל לא היה מקום לקדושת המצוות, ומאז שישראל בארץ, הארץ התקדשה בקדושה נוספת, קדושה שבפועל, והקדושה שבפועל מתבטאת בשמירת המצוות התלויות בארץ, הפרשת תרומות ומעשרות, שמיטה וכן הלאה. יש מצוות שעל מנת לקיימם נדרש שכל ישראל יהיו בארץ, כשכל אחד נמצא במקומו מופיעה הקדושה.
הרב תמיד לימד אותנו שקדושת הארץ לא נובעת מהמצוות, לא המצוות יוצרות את הקדושה, אלא בגלל שהארץ מקודשת יש בה מצוות מיוחדות. כמו שלכוהנים יש מצוות מיוחדות, וגם בדין נזיר יש חקירה האם אדם שמקבל נזירות מתחייב במצוות המיוחדות לנזיר בגלל שחל עליו שם נזיר, או שהמצוות שהוא מצווה בהן יוצרות את המיוחדות שבו - הוא נאסר בכך וכך דברים וממילא מתקדש. בארץ ישראל הקדושה לא נוצרת על ידי המצוות אלא מתגלה על ידיהן, המצוות מגלות את קדושת הארץ. כשעם ישראל כולו יושב במקומו, מתגלה קדושת הארץ בשלמותה ואז יש מקום לכל המצוות. עם זאת, גם כשעם ישראל לא בארץ ישראל יש בה קדושה, גם בזמן האבות הארץ הייתה קדושה והאבות ביקשו להיקבר בארץ ישראל (בראשית מט, כח), הקדושה הייתה קיימת מאז ומעולם. לפי הכוזרי הביטוי לקדושה לא התחיל אצל האבות, אלא גם קין והבל התווכחו ורבו עליה, כל המאבקים בין יצחק וישמעאל ויעקב ועשיו היו בעצם על הארץ, כי היה ברור להם שמי ששולט בארץ ישראל הוא הבחירי העיקרי בעולם (מאמר שני, אות יד). גם היום אותו הדבר, המאבק על ארץ ישראל, על ירושלים ועל הר הבית הוא בעצם מאבק מי נושא את דגל הסגולה בעולם. הדבר כמובן כבר הוכרע, אבל כדי להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל צריך לעבור התמודדויות. אם כן, גם בארץ ישראל יש הסגולה ויש גם הצד המתגלה בפועל. בפרשה שלנו אנחנו פוגשים את חברון, את מערת המכפלה, ובה מופיעה הקדושה שבכוח, הקדושה התמידית שלא תלויה במעשים. מקום הקבורה של האבות, מקום תמידי. הרב אומר שהבכוח מופיע גם על ידי דוד. לפני שדוד מגיע לירושלים הוא נמצא שבע שנים בחברון, מצב שבו עדיין לא מופיעה המלכות השלמה של דוד, קודם התקופה של הבכוח, ורק אחר כך מופיעה המלכות בפועל. זה עניינו של ארץ ישראל.

שני סוגים של השפעה
אני ממשיך בפרשה. בפרשה הזאת אנחנו נפרדים משרה אמנו ואחר כך גם מאברהם אבינו. האבות הראשונים של האומה הישראלית, ומופיע העיסוק בעניינו של יצחק. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה תמיד חוזר ומשנן את המיוחד בכל אחד מהאבות: אברהם אבינו הוא אקטיבי, פעיל ויוזם לפי ציווי ה', "לֶךְ לְךָ" (בראשית יב, א), "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (שם כב, ב). הוא הולך וקורא בשם ה', משפיע על ציבור גדול, בחינה של עם שלם, "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהילים מז, י). בתחילת הלכות עבודה זרה הרמב"ם מרחיב מאוד בסקירת ההשתלשלות של העבודה זרה, ותוך כדי כך הוא מדבר על אברהם אבינו שקרא בשם ה' ועל העם הגדול שהלך אתו. יצחק שונה ממנו, קדושתו של יצחק היא פנימית ונסתרת, והוא לא יוזם אלא נפעל: מסדרים לו שידוך, הוא לא מתעסק בזה, רבקה מסדרת שהוא יברך את יעקב ולא את עשיו, כאילו הוא מופעל. במבט הראשון זאת נראית חולשה, אבל במבט יותר עמוק יש בזה צד פנימי מיוחד במינו ולא חיצוני.
יש צדיק גלוי ויש צדיק נסתר, והצדיקים הנסתרים הם לאו דווקא פחות משפיעים מהצדיקים הגלויים שמשפיעים ועוסקים בתיקונו של עולם בצורה גלויה. יש סוג של צדיקים נסתרים שהפעולה שלהם היא פנימית, אבל לא פחותה. זה היה יצחק, עבודתו של יצחק הייתה פנימית, הוא לא יוצא החוצה וכל ההתנהלות שלו פנימית. הוא ממשיך את הדרך הגדולה שאברהם אבינו התחיל. בפרשה הבאה נראה שסותמים את הבארות שאברהם חפר ויצחק צריך לחפור אותם מחדש, התורה לא מספרת לנו את הסיפורים האלה כדי שנדע שליצחק היו מים, אלא בשביל לומר שהייתה התנגדות ליצחק, כי גם יצחק הולך בדרך מיוחדת. כמו שהיה ביחס לאברהם אבינו, יצחק משדר כיוון חדש בעולם וכל עובדי האלילים מזדעזעים מהדרך שבאה לסתור ולבטל את דרכם, הם נאבקים בו ונלחמים כי הוא בא עם מסר הנוגד את השקפת העולם שלהם. הוא הורס להם את הדרך האמונית שלהם, הוא אמנם עובד עבודה פנימית, אך הוא הולך וגדל "עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג), יצחק מצליח מאוד מאוד וזה מושך אחרים להיות מושפעים ממנו. סוג מיוחד של עבודת ה', ויש מקום לעבודת ה' כזאת.

לימוד הזכות של יצחק
הרב צבי יהודה היה מזכיר הרבה, בעיקר בימים שמסביב לראש השנה, אבל גם בפרשיות הללו, את המדרש במסכת שבת. הגמרא בדף פט ע"ב אומרת:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז), לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו, אמר ליה: בניך חטאו! אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך.
אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה,
אברהם הוא הסבא ויעקב הוא הנכד, לסבא כנראה כבר אין חושים ואין רגשות והוא לא מלמד זכות, הנכד הילד גם הוא לא מלמד זכות כי הוא קיצוני, נלך ליצחק.
אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם "בני בכורי", עכשיו בני ולא בניך? ועוד: כמה חטאו – כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה: דל עשרין דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשין, דל עשרין וחמשה דלילותא פשו להו עשרין וחמשה, דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא.
אדם חי בממוצע שבעים שנה, עד גיל עשרים לא מענישים בדיני שמים כך שנשארו חמישים שנה, מתוכם עשרים וחמש שנה הם לילה, שתים עשרה וחצי של הזמן מקדישים לצרכים שונים של הגוף - ואם כן כמה נשאר לאדם שהוא יכול לחטוא? שתים עשרה וחצי שנים מתוך כל חייו של האדם, זה זמן מצומצם ביחס לזמן הכללי.
אם אתה סובל את כולם, מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך!
כך אומר יצחק לריבונו של עולם. או הכל עליך, או נתחלק חצי חצי, ואם אתה רוצה שאני אקח עלי את כל החטאים גם זה מקובל, אני הקרבתי את נפשי לפניך ואני לוקח את הכול עלי.
פתחו ואמרו: כי אתה אבינו.
עם ישראל פתח ואמר ליצחק - רק אתה אבינו, רק אתה מתנהג כמו אבא שלנו, לא אברהם ולא יעקב!
אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
כעת הפסוק מבואר, בהתחלה הפסוק מדבר על יצחק ואומר: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ", הפסוק ממש מדבר על הדיבור של עם ישראל ליצחק, ויצחק אומר להם שלא יפנו אליו אלא אל ריבונו של עולם, וזה המשך הפסוק: "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ".
המדרש הזה צריך הסבר, הוא מאוד קשה. היה מתאים שדווקא אברהם אבינו, שמידתו מידת החסד, הוא זה שילמד זכות על ישראל. יעקב הוא מידת הרחמים, חסד ודין מעורבים זה בזה וגם בו יש מידת החסד, גם אם לא במדרגתו של אברהם. אם כן, הקב"ה פונה אל אברהם אבינו ומבקש ממנו שילמד זכות על בניו, אברהם שומע על כך ומזדעזע, זה איום ונורא לחטוא לריבונו של עולם, כנראה מדובר על חטאים שהם באמת בלתי נסבלים. אם כן, במקום שאברהם אבינו ילמד זכות הוא אומר: 'ימחו על קדושת שמך'. צריך להבין את זה. הרי אברהם לימד זכות על כל העולם, מה קרה, למה פה הוא לא מלמד זכות?! מידת החסד היא מידה של חסד בלי גבול, אברהם אבינו ישב וחיכה לאורחים גם כשלא באו אליו. תכונתו של אברהם אבינו היא לעזור לאחרים, הוא תמיד מחפש איפה הוא יכול להוציא את התכונה הזאת אל הפועל, ופתאום כשצריך ללמד זכות על ישראל, הוא לא עושה את זה.
מידתו של יעקב היא מידת הרחמים, כשרואים מישהו סובל אי אפשר להעלים את העין ומרגישים צורך לעזור, הלב לא נותן להתעלם מהקשיים. והנה, כשהקב"ה פונה ליעקב ואומר לו 'בניך חטאו', היה מתאים שיעקב יחלץ לעזרה וילמד זכות - ולא כך. באופן מיוחד הפנייה ליעקב אבינו, משום שלאברהם היו עוד בנים ואז לכאורה גם אם ישראל לא ראויים יש בנים אחרים, "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית יז, יח). ליעקב לעומת זאת אין בנים אחרים, אם עם ישראל ימחה אין לו המשך. לכן אומר המדרש שליעקב היה צער גידול בנים, מדובר כאן על כל ההמשך שלו - ובכל זאת כבוד שמים גורם שהוא אומר 'ימחו על קדושת שמך'. זה קידוש ה', להעניש אותם.
מחוסר ברירה ריבונו של עולם פונה ליצחק, אף על פי שנראה שאין סיכוי שהוא ילמד זכות אחרי שאברהם ויעקב לא לימדו זכות כי מידתו של יצחק היא מידת הדין! והנה דווקא יצחק מלמד זכות, וגם עושה משא ומתן עם ריבונו של עולם. יצחק הוא עורך דין, מידתו מידת הדין ולכן הוא בא ומחשב חישובים. ראשית כל, עם ישראל הם בניו של הקב"ה, בהר סיני לא קראת להם 'בני בכורי ישראל'? אז מה קרה פתאום? ממילא, אתה צריך לחוס עליהם, כרחם אב על בנים. ועוד, אפשר לרחם מפני שבאמת כמה זמן נשאר לבני ישראל לחטוא ולהתדרדר: ימי שנותיו של האדם מוגבלים, בסך הכול נותרו שתים עשרה וחצי שנים שניתן לחטוא בהן, זה זמן כל כך מצומצם ואפשר לוותר על זה. יצחק ממשיך ואומר, שאם ריבונו של עולם לא מסכים למחול לישראל על כל החטאים - נעשה פשרה נתחלק חצי חצי, חצי עלי וחצי עליך, ואם לא מקובל - אני לוקח הכול עלי.
יש כאן לימוד מאוד עמוק, ועסקו בזה גם חכמי הפנימיות. הרב מדבר על זה בעין איה כאן, המהר"ל מדבר על זה דברים מאוד עמוקים. דווקא מידת הדין בכל עומקה יודעת לראות את הסגולה הפנים פנימית שקיימת לפני ולפנים, יותר מאשר מידת החסד ומידת הרחמים. אולי אם נשתמש בדוגמא קצת יותר פשוטה נוכל להבין. יש מורים טובי לב שאם מפריעים להם בכיתה הם לא מגיבים, אבל כשעוברים את הגבול הם מתפרצים בצורה קיצונית מאוד. בהתחלה הם מוותרים, אבל כשהתלמידים ממשיכים הם צורחים עליהם, מגרשים אותם מהכיתה ושולחים אותם הביתה. מורה חזק לא נותן לאף אחד להפריע, הוא מפסיק כל תלמיד שרק מתחיל להפריע. אף פעם לא מגיע מצב שהוא צריך לזרוק ילדים הביתה, הוא לא צריך לצעוק בקול רם, הוא מקפיד בהתחלה, שומר על הסדר, אף אחד לא עובר את הגבול וממילא לא צריכים לתת עונשים חמורים. דווקא הרחמנים הם אלה שנותנים בסוף את העונשים הגדולים. ככה גם מדינת ישראל נוהגת, מוותרת עוד ועוד - ובסוף יוצאת למבצע חזק ופתאומי. ככה היה לפני ששת הימים וכך גם לפני קום המדינה. לפעמים אנחנו לא מבינים למה הממשלה כל כך מכילה וסולחת, ובאמת זה מהשמים כדי שהמכה תהיה משמעותית וחזקה יותר.
בחזרה לעניין, החסד יכול להיות גדול מאוד - אבל כשהחטא איום ונורא מידת החסד לא יכולה להכיל את זה. מידת הדין היא מידה עמוקה מאוד, לעומתה מידת החסד חיצונית, ומה שיצחק אומר לריבונו של עולם, 'אני מסרתי נפשי על קדושת ה'', זה מגלה את הסגולה הישראלית. אנחנו שלך, ריבונו של עולם, לא יכול להיות שאנחנו חוטאים, החטאים חיצוניים ולא אמיתיים, מסירות הנפש שלי גילתה את המהות הפנימית של עם ישראל. יצחק לא אומר שיש לו זכויות ולכן ריבונו של עולם צריך לוותר, הוא אומר מגיע לי כי אני מסרתי נפשי על קידוש ה'. אמנם ככה זה משתמע במדרש - אבל בעומק העניין יצחק אומר שקידוש ה' שלו ביטא את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם, מוכנים להימסר לחלוטין לריבונו של עולם. זה מה שאני עשיתי, וזה אומר שגם אם ישראל חוטאים החטא שלהם הוא חיצוני ולא מהותי, לכן, ריבונו של עולם, תסלח להם.

התגברות הבחירה החופשית
חשבתי בליבי שאולי אפשר לפרש את המדרש בדרך ווספת. זה תהליך במשך הדורות כי כמו שהמדרש אומר, הסיפור הזה יקרה לעתיד לבוא. זה משהו שקשור עם העתיד, יש ירידת הדורות, מגיעים ימים שהירידה מאוד גדולה. הרב מדבר בספר אורות על זה שבדורות הראשונים הדבקות בריבונו של עולם הייתה דבקות טבעית, חשו את מציאות ה', האבות חיו אמונה, זה היה פשוט ולא היה אפשר לחשוב אחרת. ברור היה מכל מה שקורה בעולם שיש ריבונו של עולם, והתחושה הזאת נמשכה הרבה דורות. היו גם גויים שהרגישו שצריך אמונה, אבל הם פירשו את התחושה הזאת בצורה מגושמת לפי נמיכות הקומה שלהם, והתחילו לעבוד אלילים. כל העולם האמין שיש כח עליון ושיש בורא לעולם. יש שלקחו את האמונה הזאת לכיוונים מאוד שליליים, אבל היסוד, גם של הכיוונים האלו, היה מתוך תפיסה שיש בורא לעולם. ממילא יוצא שהבחירה לא הייתה בחירה חופשית ממש כי הטבע היה טבע של אמונה. כדי שהבחירה תהיה יותר חופשית צריך להחליש את הטבע הזה, להעמיד כנגדו כוחות אחרים ורק כך האמונה תבוא מתוך בחירה. מה לא טוב בטבע הזה - שאין כאן דבקות אמיתית, זאת דבקות מוכרחת וכפויה, אין כאן בחירה - דבקות מושלמת היא דבקות שבאה מבחירה.
הרב ממשיל את הרעיון הזה לאדם הראשון. בהתחלה חוה הייתה דבוקה בו ממש, הייתה צלע ממנו. חיבור מלא, אחדות מוחלטת, הכול מצוין ולמה להפריד. והנה הקב"ה מפריד אותם, וההפרדה הזאת גורמת שאדם וחווה יכולים להתלבט האם הם רוצים להיות ביחד או שהם לא רוצים. כל עוד הם היו מחוברים לא הייתה שום התלבטות, זאת מציאות אחת בצורה שלמה, וכשהם נפרדים יש בחירה ויש האפשרות שלא לרצות. אך מצד שני, כשהם נפרדים ובכל זאת יש חיבור, החיבור הוא מתוך הסכמה ורצון, יש גם אפשרות של ההפריה ושל המשכיות מתוך החיבור של שניים, דבר שלא היה אפשרי כשהייתה רק מציאות אחת ללא התפתחות. כך גם מבחינה רוחנית - ככל שריבונו של עולם נסתר יותר ופחות גלוי, כך הבחירה של האדם מתגלה יותר. מצד אחד יכולות להיות לכך תוצאות איומות ונוראות. בדורות הראשונים תחושת האמונה של האדם הייתה חזקה מאוד, והנה הקב"ה נותן בידי האדם יכולת לפתח כוחות נוספים עוד ועוד, ואז האדם חושב שהוא יכול להסתדר לבד גם בלי האלוקים, יש לו חופש הבחירה, יש בזה סיכון איום ונורא אבל יש בזה גם סיכוי גדול ועצום. זה התפקיד של הדורות האחרונים, להגיע למצב שיש בחירה חופשית ובוחרים בטוב. כך גדולתה של האמונה מופיעה בשיאה, זה התפקיד של הלעתיד לבוא, המשימה של הדורות האחרונים שאנחנו נמצאים בהם. הקב"ה מאתגר אותנו, כאילו מסתתר, באים כל מיני גירויים והפרעות שמחייבים ליצור כוחות חדשים של אמונה, שלא היו בעבר, ולהביא את האמונה לשיאה.
חשבתי לעצמי שגם במדרש שראינו אפשר לראות רמז לזה, בהתחלה יצחק מבקש את כל העזרה, תסלח לנו, אחר כך הוא מבקש שריבונו של עולם יסלח על חלק, שהם יתחלקו חצי חצי, עד שבסופו של דבר יצחק אומר שאם לא כך - הכל עלי, אני אגלה את הסגולה. מוטל על עם ישראל להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל לא על ידי סייעתא דשמיא, כביכול, אלא אנחנו נגלה את הגדולה האלוקית בעצמנו. כמובן שהדברים לא כפשוטם, הכול מתוך עזרתו של ריבונו של עולם כי מה אנו כשלעצמנו. אבל זה התפקיד של הדורות האחרונים, לגלות את הסגולה הפנים פנימית שקיימת בישראל. הסגולה השורשית שהיא חזקה ועצומה. כדי לגלות אותה בצורה הגדולה ביותר צריך לאתגר אותה, להביא עליה את כל הקשיים שיכולים להיות, ואז הסגולה חייבת להתמודד ולצאת מן הכוח אל הפועל, כי בלעדיה אי אפשר להתגבר על כל הפיתויים וההסתרות. זה עניינו של הדור שלנו, להוציא את כוח הסגולה מן הכוח אל הפועל, הכוח הפנים פנים פנימי שלנו. ריבונו של עולם דורש מאיתנו לגלות כוחות עצומים, כי בלעדיהם אי אפשר להתמודד עם הרוחות המנשבות בעולם, גם רוחות הכפירה וגם רוחות התאוות וכדומה. אי אפשר להתמודד בלי לחשוף את הסגולה הפנימית - זו הסגולה שיצחק מכיר. מידת הדין יודעת לחדור לפני ולפנים ולראות את הפנים פנימיות, יצחק אומר שאין דבר כזה 'ימחו על קדושת שמך', לפני ולפנים ישראל טהורים וקדושים.
כך יש מקום להסביר את המדרש הזה. זה האתגר, ובעזרת ה' חזק ונתחזק, נמשיך את המגמה האלוקית הפנימית שאנחנו רואים אצל האבות, מעשי אבות סימן לבנים, כל אחד חייב להגיד 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב'.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il