ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- בראשית
- משפחה חברה ומדינה
- נישואין וזוגיות
- חופה, חתונה ושבע ברכות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ציפורה בת דוד
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: ירמיהו ל"ג קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות".
אנו מוצאים שחכמינו היו יוצאים מגדרם בשמחת החתונה, עד שפעמים היה חשש שיעברו את הגבול המותר. מובא בגמ' (ברכות דף ל עמוד ב):
"מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! - אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן! אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? - אמר להו: הי תורה והי מצווה דמגנו עלן?".
למרות שרבינא ורב אשי ניסו למתן את השמחה שלא תחרוג מגבול המותר, אנו רואים שרבנן התבדחו ושמחו שמחה יתרה בחתונה. אנו מוצאים שחכמים עשו בחתונה מעשי קונדס, עשו עצמם כשוטים כדי לשמח חתן וכלה. כגון ר' יהודה בר' אילעי שהיה מרקד עם ענפים של הדס, והגמ' משבחת אותו על כך, (הגמ' אומרת שם שאהני ליה שטותיה).
חסידים מספרים על הסבא משפולא שהיה יודע לרקוד ריקוד מיוחד לשמח את הכלה, ואמר שלמד זאת מאליהו הנביא זכור לטוב. וכן רבי משה ליב מסאסוב שהיה מקפיד לשמח חתן וכלה בריקוד ושירה, ובקש שביום הסתלקותו ינגנו את הניגון הידוע שלו, וכך עשו.
על פי זה נראה להסביר את רש"י על הגמ' הבאה (שבת ל':) "ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצווה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצווה". ופרש"י שם "שמחה של מצווה - כגון הכנסת כלה". מדוע רש"י לא בחר בדוגמא אחרת? כיון שבשמחה של מצווה מובהקת כמו שמחת תורה אין כל ספק שיש לשבח אותה שמחה, ולכן בחר לפרש בהכנסת כלה שהיא שמחה שנראת כשמחת חולין, ובפרט ששמחים בה שמחה יתרה שמא זו שמחה אסורה, קמ"ל שהיא שמחה של מצווה. ועומק הדבר, שהשמחה הזאת של הנשואין מביא להשראת השכינה ולכן זו מצווה, וכן כתב רש"י שם "קחו לי מנגן - מצווה היא להשרות עליו שכינה".
נראה שבמהות השמחה בזמן החתונה חלקו רבי ובר קפרא (נדרים נ'), מובא שם:
"רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי, כתב על בית גננא: עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא 1 , אמר ליה: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! אזמניה, אמר: לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעוה"ב עאכ"ו".
המפרש שם (רש"י) מסביר מדוע לא רצה רבי להזמינו לחתונה, מפני שפחד שיבדח יותר מדאי, כפי שמובא בגמ' שם:
"יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא", משום שרבי קבל יסורים על דורו, ובזכות זה העולם היה ניצול מפרענות. וכך אמר רבי בפירוש לבר קפרא שם "לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא. שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך. אחוך רבי, א"ל: לאו אזהרתך דלא תבדחן? א"ל: חיטי דרשינא קא נסיבנא".
צריך להבין את יסוד הויכוח בין רבי ובר קפרא? וכן מדוע כתב בר קפרא על רבי שהוא "עוברי רצונו"? האם רק בגלל שלא הזמינו לסעודה? (עיין במפרש שם). נראה שבר קפרא סבר שכן יש לבדח את החתן והכלה, ואם לא עושים כך הרי זה נגד רצונו יתברך.
נראה להסביר את הצורך השמחה ביסוד הקושי שבזיווגים. נאמר בתורה "אעשה לו עזר כנגדו", ודרשו חז"ל (רש"י בראשית פרק ב פסוק יח) "עזר כנגדו - זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם". דרשת חז"ל מחודשת זו, לפרש "עזר" לחוד ו"כנגדו" לחוד, באופן ניגודי הוא לכאורה נגד הפשט. והואיל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, נראה לפרש על פי הפשט "עזר כנגדו", כדבר אחד, ולחבר בין הפירושים, היינו שהעזר יהיה לו מהיות האשה כנגדו. היינו, שאם זכה האשה היא ממש עזר עבורו, ואם לא זכה, אז מזה שהאשה היא כנגדו יהיה לו עזר.
דוגמא קיצונית לכך מגמ' יבמות ס"ג:
"מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: קהלת ז' ומוצא אני מר ממות את האשה, א"ל: כגון מאן? כגון אמך. והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: משלי ה' יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, וא"ל: כגון מאן? כגון אמך! מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה".
הרי לנו שדוקא מאותה אשה שהייתה לו מרה ממות, בה מצא קורת רוח מיוחדת.
וביאור הדבר, בהבנת השניות שבבריאת האדם, שנברא אחד, ואח"כ הקב"ה ברא ממנו אשה, מובא בגמ' (ברכות ס"א):
"דרבי אבהו רמי: כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב (בראשית ט') כי בצלם אלהים עשה את האדם! הא כיצד - בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד".
כיצד יש להבין זאת, שהקב"ה שינה את מה שעלה במחשבתו? ביאר רבי צדוק במקום אחר, ע"פ חז"ל (רש"י בראשית פרק א פסוק א):
"ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".
וכך אפשר להסביר גם כאן, שהאידיאל הוא מה שעלה במחשבה לבראותם שנים שיתחברו להיות אחד, אלא שזה קשה בתחילה, ולכן עזר להם בזה שבראם אחד, אולם האדם עצמו לא הרגיש טוב עם זה, נאמר: (בראשית פרק ב) "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".
אפשר לומר, שהמצב הראשוני שהאדם נברא אחד, מזכיר את הזיווג משמים, שעליו אמרו "בת קול מכרזת ארבעים יום קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני", והמצב השני שהם שנים שצריכים להתחבר בבחירה, זהו הזיווג שלפי מעשיו. זכה והוא כמלאך יהיה לו טוב בזיווג ראשון, ונעשת לו עזר כשהם אחור באחור (כפי שהיה קודם "הנסירה"), אבל במצב האנושי הטבעי ימצא נחת דוקא בהתמודדות הזאת להתאים את עצמם אחד לשני כשהם "כנגדו" - פנים כנגד פנים 2 .
עתה נחזור לראשונות, לעניין השמחה בחתונה. השמחה היא הדבר הגורם לחתן ולכלה להתחבר ביניהם להיות אחד. כך כותב רש"י (כתובות ח.)
"ובאחרונה (משמח החתן עם הכלה), שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה".
היינו, שע"י השמחה מביאים לדיבוק חתן וכלה.
והנה כדי לזכות לראות את יד ה' שזיווגה את הזיווג הזה, די בשמחה שיש בה הכנעה, כמו השמחה שהייתה בסיני שקבלנו את התורה ונקרא יום חתונתו - זה סיני. אולם אם רוצים לזכות לזיווג שהוא בזכות מעשיו, צריך פתיחות יתר, שאפשר להשיגה על ידי שמחה יתרה ואף בדחנות, כעין מה שעשה רבה לפני הלמוד שאמר מילתא דבדיחותא כדי לפתוח את לבם ללמוד ואח"כ התחיל ללמוד. ובזה חלקו רבי ובר קפרא, רבי ידוע כרבינו הקדוש בגודל הכנעתו, והוא מסמל את סיני, (המהר"ל אומר שרבי כתב את המשנה ובזה הוא דומה למשה שכתב תורה שבכתב). ולכן רבי נזהר שלא לפגום בכובד הראש תוך שמחת החתונה. אולם בר קפרא שהיה ידוע כעוקר הרים, הרגיש שצריך את הפתיחות של שמחה ללא גבול כדי להשיג תורה שבע"פ, וכן לחבר בין השנים חתן וכלה.
לפי זה יובן מה שהקב"ה נעשה כשושבין לאדם וחוה לשמחם, כדי לעזור להם להתחבר כאחד. מובא ברש"י (כתובות ח.) בביאור ברכת "שהכל ברא לכבודו". וז"ל:
"אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון, שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא, וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך, אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו".
לכאורה הברכה היא לכבוד המקום, ומצד שני אומר רש"י שהברכה היא לכבוד אסיפת העם הנקבצים שם, אלא שהצבור הנאסף לשמח חתן וכלה ומצליח להביא לאחוד החתן והכלה מגלים בזה את מה שעלה במחשבה תחילה, ובזה מתגלה כבוד ה'.
^ 1 דוגמא אחרת של אי הזמנה לחתונה בגמ' בבא בתרא צ"א. "אמר רב: אבצן זה בעז. מאי קמ"ל? כי אידך דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: שופטים י"ב ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים, ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנא: וכולן מתו בחייו", נראה שבעז חשש לבייש את מנוח, ואם יזמינו לא יוכל להחזיר לו, ויהיה למנוח צער מזה, ואעפ"כ נענש על כך.
^ 2 לפי זה אפשר להסביר את האמור בגמ' ברכות ח. "במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב משלי י"ח מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: קהלת ז' ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". ולכאורה קשה מה באו לשאול את החתן בעניין אישי שלו? נראה שבאו להדריכו, שאם הוא מבקש למצוא את זיווגו משמים בחינת "מצא" אזי זכה למצוא טוב, אולם אם לא זכה והוא רוצה התאמה אישית, יהיה לו קשה ואף מר ממות, אבל אם יצליח להתמודד אם זה ימצא גם בזה קורת רוח.
^ 2 לפי זה אפשר להסביר את האמור בגמ' ברכות ח. "במערבא, כי נסיב אינש אתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב משלי י"ח מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב: קהלת ז' ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'". ולכאורה קשה מה באו לשאול את החתן בעניין אישי שלו? נראה שבאו להדריכו, שאם הוא מבקש למצוא את זיווגו משמים בחינת "מצא" אזי זכה למצוא טוב, אולם אם לא זכה והוא רוצה התאמה אישית, יהיה לו קשה ואף מר ממות, אבל אם יצליח להתמודד אם זה ימצא גם בזה קורת רוח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
