האם הבריאה מוצדקת? | הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
ענינו של ראש השנה

קטגוריה משנית

ספריה
אור פני מלך

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

4 דק' קריאה

"ימים נוראים"
מכל חגי ישראל, מתבלטים הימים הנוראים בקושי שהם גורמים לכל המנסה להגיע לתפיסת מהותם. בעצם עניינם של ימים אלה, קיימת כביכול סתירה פנימית. מצד אחד הרי אלה ימי חג, ומצד שני מלווים הם בהרגשה של אימת דין, תשובה, ואף צום.

לאמיתו של דבר, כבר עצם הכינוי "ימים נוראים" מעורר את התמיהה וחוסר ההבנה של אופיים. ברור, כי למלה "נורא" (כמו במקרא וברוב שימושי הלשון העברית לדורותיה) אין כאן המשמעות של הטלת פחד ואימה, כי אם של מה שאנו מכנים כעת "נשגב". הימים הנוראים אינם ימים מפחידים או מלאי אימה, אלא ימים מלאי שגב, הוד. לאמור, במקום ההרגשה של קרבה שבשמחה המצויה בחגים אחרים, קיימת בימים הנוראים תחושת הפגישה עם הנאדר, הנשגב.

יום האדם
מעמדו של ראש השנה ויחודו, אינו מתחיל בתפיסת "יום הדין", אלא בהיות יום ראש השנה "יום הזיכרון". זיכרון זה, זוהה כבר בימי קדם, כפי המובע בקדומי הפיוטים בתפילת החג, עם "זיכרון ליום ראשון" 1 . יום ראשון זה איננו יום בריאת העולם, אלא היום הראשון לבריאתו של האדם. הבדל זה בוודאי אינו חשוב מבחינת התאריכים, אבל חשוב הוא מבחינת משמעותו של היום, כאשר ראש השנה נתפס כיום בריאת האדם דווקא, ומשום כך מועמד האדם במרכזו של יום זה. השנה החדשה אינה נקודת סיכום מסוימת בתוך מהלכו של הטבע, אלא במפורש תאריכו של האדם.

יום ראש השנה אינו קשור, לא במאורע מתוך ההיסטוריה היהודית, ולא בתאריכיה השונים של השנה החקלאית, אף לא באחד מן התאריכים הקובעים מבחינת זמני השנה (שוויון היום והלילה, וכדומה). מקומו כ"זיכרון ליום ראשון" מעמיד אותו כיומו של האדם.

האם צריך אדם בכלל?
מתוך תפיסה זו של "יום הזיכרון", מתפתחת התפיסה של "יום הדין". הנה עברה שנה, שוב חוזרים אל היום הראשון, יום הבריאה, ושוב חוזרת השאלה: האם יש צידוק לקיומו של האדם? והדין הכללי, לא רק לגבי אדם מסוים, הריהו תמיד: מה צידוק קיומו בעולם, האם הִצדיק במשך השנה, במשך הדורות, מיום בריאתו ועד עתה, את היותו? הדין אינו מתחיל ונגמר בחשבון מצוות ועבירות גרידא, אלא בהיקף הכולל של היותו ראוי להמשך הקיום בעולם, לגבי המין האנושי כולו.

חווית ה"זיכרון ליום ראשון" היא בראיית הדברים מנקודת המבט האנושית, בחזרתו של האדם לראות ולבחון את תחום ומערכי חייו, בין בפעלו הפרטי שלו, ובין בהיותו חלק מן הכלל, כלל האומה וכלל העולם.

ההיסטוריה חוזרת
אולם למהות הזיכרון, ול"זה היום תחילת מעשיך", אף מובן פנימי מזה. תפיסה פנימית יותר של ראש השנה (ואף של חגים וזמנים אחרים ביהדות), כרוכה בהבנת מושגי החג והזמן בכללם. רוב ימי החג והמועד בישראל הם ימי זיכרון, לאמור: מועדים הנקבעים לזכר מאורע מסוים שאירע בעבר. השבת היא בעיקרה "זכר למעשה בראשית", שלשת הרגלים הם ביסודם "זכר ליציאת מצרים", וכן שאר המועדים המאוחרים יותר.

ואולם תפקידם של הימים הללו כימי זיכרון, כמעוררים סובייקטיביים של מאורע אובייקטיבי שאירע בעבר, הוא חלקי בלבד. אפשר להראות אף במקרא כי החג אינו רק זיכרון, אלא הוא יותר מכך חזרה. החגים הם חזרות, הפעלות מחדש של מאורעות שאירעו כבר, ומאורעות אלה אכן באים ומתרחשים שנית, בדרך מסוימת (כמו מובן ה"חג" הסיבוב).

בתפיסתה של היהדות, העבר והאירועים שבו אינם בטלים לגמרי עם הזמן, אלא ממשיכים קיומם בתוך ההווה. היחס המיוחד כלפי ההיסטוריה, אינו של התייחסות אל מה שהיה פעם, כי אם תפיסת המאורעות בבחינת הוויות הפועלות ומוסיפות לפעול בכל הזמנים.

יברא או לא יברא
תפיסה זו, המתבטאת בצורות שונות כמעט בכל מקורות היהדות, הגיעה להעמקה ולפיתוח נוסף בכמה שיטות מאוחרות יותר, היונקות מתורת הסוד. לפי שיטות אלה (שראשיתן נעוצה בדורות קדומים), אין לראות את הזמן בכללו כרצף, אשר העבר נמצא בו אי שם מאחור, כי אם בצורה אטומיסטית כשורה ארוכה של קטעי זמן עצמאיים, אשר כל אחד מהם מהווה בריאה מחודשת עצמית. העבר משמש בבחינת תבנית יסוד שעל פיה נבנה מחדש, בכל רגע, ההווה.

על פי תפיסה זו השוללת, במובן מסוים, את הרציפות ההיסטורית כפשוטה ישנה מחזוריות של תופעות, כאשר העבר משמש תשתית להווה, וכאשר מאורעות שבעבר חוזרים ומתרחשים בשעתם ובזמנם. מהות החג לפי גישה זו, היא בחוויה מחודשת של המאורע שבו, כשהוא חוזר ופועל שנית.

ביתר שאת, חשובה דרך הבנה זו בתפיסת ראש השנה בבחינת מאורע החוזר בכל ראשית שנה בריאתו המחודשת של האדם. יום הדין הריהו, לפיכך, חזרה על אותו דיון אגדתי שמידיינים מלאכי השרת בינם לבין עצמם: "בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא..." 2 .

מה אנוש כי תזכרנו?
במובן מסוים, יום הדין הוא הארה מחדש של שאלת יסוד חשובה ביותר, שהיא מהשאלות הראשוניות של כל אמונה דתית: מה מצדיק ומסביר את היחס בין האלקות הנצחית, האינסופית, האימפרסונלית, ובין מציאותו הזמנית המוגבלת והפרטית מאד של האדם של הפרט או אף הכלל האנושי?

שאלה זו, הקשורה בבעיות אחרות של האמונה, כגון משמעותה של התפילה, טעמה של ההתגלות ועוד, אינה נשאלת פעמים רבות, אך בכל מקום שבו היא באה לידי ביטוי, היא נשאלת בכל חריפותה. אף כי היהדות, כאמונה, מצויה מעבר לשאלה זו, הרי עדיין היא מופיעה בקטעי עיון, כמו בקטע המדרש המצוי בהקדמת סדר התפילה: "מה נאמר לפניך ה'... הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל. כי כל מעשינו תוהו וימי חיינו הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל".

בראש השנה, שאלה זו חוזרת בהעלם אך בתוקף מדי שנה, כאשר מתעוררת מחדש שאלת מעמדו ותפקידו של האדם. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" 3 מה חשיבותו וערכו של תולע ארבע ממדי, אל מול האין סוף?

הצידוק לקיומו של האדם
התשובה לכך, באה ב"מלכויות, זכרונות ושופרות". עצם ההכרה האנושית במציאות ה', ורצונו של האדם להגיע לקשר יחס והזדהות עם האין סוף, היא הנותנת לאדם את מעמדו המיוחד ואת ערכו האנושי.

ההכרה במלכות שמים היא המעידה על השמים שבאדם, היא המוציאה את האדם מתחום כבילותו אל ממדיו החומריים, היא המעידה על נשמתו העליונה. משום כך, תשובתו של האדם היהודי לשאלת ערכו הריהי "מלכויות" ההכרה וההצהרה בדבר מלכות שמים.

וכעין תגובה למלכויות "זכרונות". הקדוש ברוך הוא נזכר, כביכול, כי במרחבי עולמותיו מצויים לא רק ברואים חמריים חסרי צידוק קיום, אלא ביניהם יש גם אחד האדם, הראוי שייברא העולם בשבילו, הראוי לפניה מלמעלה למטה. מעתה, יש זכות לעולם ולאדם להיזכר משום שהוא יכול להגיע אל מעבר לתחומו המוגבל החומרי של עצמו. זהו מעשה הצידוק לא מצידוק האל, כי אם צידוק האדם.

מסקנתו היא "שופרות", תיאורי ההתגלות האלוקית, ההתגלות של מתן התורה בקוטב אחד, ההתגלות של ימות המשיח ואחרית הימים בקוטב האחר. ההתיחסות, ההתקשרות.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.

^ 1. ראש השנה כז, א.
^ 2. בראשית רבה ח, ה.
^ 3. תהלים ח, ה.

אור פני מלך

ענינו של ראש השנה