ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גילוי הכוחות הפנימיים - מיסודות החינוך ואחד מסודות הבריאה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות ויקהל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ה

גילוי הכוחות הפנימיים - מיסודות החינוך ואחד מסודות הבריאה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ינון דוד בן טובה גיטל

בצלאל מתמלא רוח אלקים
אחת הדמויות הבולטות ביותר בפרשה היא דמותו של בצלאל, וכך נאמר 1 :
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת".
בצלאל הוא זה שנבחר לייצר את כלי הקודש של המשכן. ישנו ביטוי מיוחד שחוזר על עצמו פעמיים בנוגע לבצלאל, והוא: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים". הביטוי הזה מופיע כאן ומופיע גם קודם לכן בפרשת כי תשא, שם נאמר 2 :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה".

מראשית הבריאה יועד בצלאל לבניית המשכן
הפסוקים בפרשת כי תשא מאוד דומים לפסוקים שבפרשתנו. הרמב"ן בפרשת כי תשא מבאר שהכישרון המיוחד שבו ניחן בצלאל איננו מקרי, בצלאל היה מוכן מעצם ברייתו לבניית כלי המשכן, שאם לא כן כיצד יכול היה לעשות את המעבר החד כל כך בין עבודת הפרך הגסה של מצרים לעבודת הקודש העדינה והמיומנת שנדרשה לשם הכנת כלי המשכן, וזו לשונו 3 :
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור - אמר השם למשה: 'ראה קראתי בשם', ומשה אמר לישראל: 'ראו קרא ה' בשם' (שמות לה, ל). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומנויות כולם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו".
במשך שנות השעבוד במצרים לא ראו ישראל כסף, הם ראו רק בוץ, רפש וטיט. כשאדם פוגש מראות נעימים ועדינים, אז יש לו נפש עדינה, אבל כשהוא רואה רק חומר ולבנים ובזה הידיים שלו עסוקות, אז גם הנפש שלו הופכת להיות נפש של 'חומר ולבנים'.
מלאכת הצורפות דורשת מיומנות רבה, כדי לייצר כלי מכסף או מזהב צריך להיות בעל מוטוריקה מאוד מאוד עדינה.
יתרה מזאת, למצוא אדם שהוא גם רוקם וגם עוסק בזהב וגם ביהלומים, זה דבר נדיר, בדרך כלל אדם מגלה מומחיות בתחום מסוים ובו הוא מגלה את כוחו.
ועוד: בצלאל לא התמחה רק בצדדים הפרקטיים, הוא גם היה נתון בגבהים רוחניים אדירים, הוא עסק במלאכה עם כל הכוונות הרוחניות הראויות לה, וידע לכוון בכל כלי וכלי אל סודו ותכלית עשייתו.
"ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא 'קורא הדורות מראש' (ישעיה מא, ד), כדרך 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך' (ירמיה א, ה)".
כלומר מראשית הבריאה היתה נשמתו הגדולה של בצלאל מוכנה ומזומנת לרגע שבו יבוא הציווי האלקי על בנין המשכן.

בצלאל בחיר ה'

עניין הכוונה המיוחדת שנדרשת בשעת עשיית כלי המשכן מוזכר גם בדברי הספורנו 4 שכתב:
"ראה קראתי בשם - ראה והבן, כי לא אל חינם קראתיו, כי דבר עיקרי הוא במלאכת הקדש, שתהיה נעשית על ידי בחיר ה' המכוון בפעולתו שיושג תכלית המצוה".
חז"ל אומרים 5 על בצלאל, שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, וידע לכוון לתוכנו, למקומו ולמשמעותו של כל אחד ואחד מן הכלים שבמשכן.

מיהם חכמי הלב?
את תכונות היסוד בהן ניחן בצלאל, אנו מוצאים במידה מסוימת גם אצל שאר עושי המלאכה, וכך כותב הרמב"ן בפרשתנו 6 על הפסוק "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ":
"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו - על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות.
וטעם 'אשר נשאו לבו', לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
כלומר משה רבנו קורא לכל חכמי הלב, ואז מגיעים לפניו יהודים מלאי כוחות ובעלי רצון עז להיות שותפים במלאכה, על אף שלמעשה מעולם לא התנסו בתחום הזה, והם מציעים את עצמם, הם מוכנים ומזומנים לאתגר.
מדובר באנשים שהם 'חכמי לב', אנשים שמזהים שיש להם נטייה ומסוגלות להיות שותפים במלאכה. כדי להגיע למקום הנפשי הזה, שבו אדם מנדב את עצמו למלאכה שמעולם הוא לא התנסה בה, יש צורך במדרגה של 'רוח אלקים'.

כל אחד יכול להיות בצלאל
החת"ם סופר 7 , רבי משה סופר 8 , מחדד יותר את הדברים, ומבאר מדוע משה נצטווה לפנות לכל חכמי הלב ולא לבצלאל לבדו, וזו לשונו:
"'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה', ירצה כמו שכתב 'חובות הלבבות' בהקדמה, שבליבות האנשים חכמה נטועה, אם יבוא מי שיעוררם על זה, יוציא המטמון ההוא ויגלה לעין כל, ואם לאו יהיה נעלם כגרגיר הזרוע, שאם יעדור ויחרוש - יצמח, ואם לאו - ירקב".
זה אחד מיסודות החינוך, לאדם יש פוטנציאל פנימי עמוק שהקב"ה חנן אותו בו, לאדם יש כוחות נפש אדירים שלא תמיד הוא מודע אליהם, צריך מישהו שיעורר אותו לזה. הכישרון טבוע באדם, אבל אם אף אחד לא יספר לו על הכישרון שבו הוא ניחן, הכישרון הזה עלול להישאר מוטמן 'כגרגיר הזרוע'. גרגיר זרע שלא מקבל את הדשן והמים שלהם הוא זקוק, הוא נרקב.
יש אדם שיש לו ידיים כישרוניות, הוא מסוגל להיות סופר סת"ם נפלא, לכתוב אותיות של קודש לשם קדושת ספר תורה, וליצור במיומנות מיוחדת אותיות מחכימות ומאירות עיניים, אבל אם אין מישהו שמנתב את הכישרון הנפלא הזה לקודש, אז זה יכול להתפרץ בצורה גסה בכתובות גרפיטי ברחבי העיר.
ממשיך החת"ם סופר:
"והכי נמי אמר ה' יתברך למשה רבנו עליו השלום להיות כי הוא יתברך מלא אותם חכמת לב, וצריכים למי שיעורר אותם ויודיעם זה כדי להוציא חכמתם התקוע בכח אל הפועל, לזה אמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב', ומה תדבר אליהם? 'אשר מלאתיו רוח חכמה', זה בעצמו הוא הדיבור אשר תדבר ותודיעם, שהם מלאים רוח חכמה, ועל ידי זה, בזאת ההודעה, 'ועשו את בגדי אהרן', כי יעוררו להוציאם אל הפועל".
מחנך שמספר לחניך שלו על העוצמות והיכולות שחבויות בו, על ידי כך הוא מגלה את אותם כוחות חבויים ועוזר לחניך להביא אותם לידי ביטוי, לכן משה רבנו מצוּוה לספר לכל חכמי הלב שהם מלאים ברוח של חכמה, וכך כל מי שדבריו של משה יחלחלו לליבו יציע את עצמו ומתוך כך יגלה את אותם כישרונות מיוחדים שחבויים בו.
בכך קורא משה רבנו לכל אחד ואחד מישראל להיות בצלאל. אמנם בצלאל נולד לכך מראשית הבריאה, אבל כל אחד יכול להתקרב למדרגה הזו ולהיות שותף מרכזי בבנין הקודש.
קריאתו של משה גוררת תנועה של אנשים ש'נשאם ליבם', וכולם חשים איזה דחף פנימי שמבקש להביא לידי ביטוי את תכונות הקודש הפנימיות שחבויות בתוכם.

משה ממלא את בצלאל ברוח חכמה
על גבי זה בונה רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 9 , בעל ה"כלי יקר" 10 , קומה נוספת. לדבריו, משה רבנו איננו רק הדמות שעוזרת לחכמי הלב להוציא את כישרונותיהם מן הכוח אל הפועל, משה רבנו בגדלות אישיותו גם מאציל מרוחו על חכמי הלב, וזו לשונו:
"ואתה תדבר אל כל חכמי לב - הזכיר גם כאן שני נוכחיות 'ואתה תדבר', לפי שכל חכמי לב קיבלו האצילות מן משה, כמו שנאמר: 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם' (במדבר יא, יז), וכן כל עושי המלאכה אשר היו בצל אל קיבלו שפע החכמה באמצעות משה, וכמו שנאמר: 'ואתה תחזה מכל העם' (שמות יח, כא), היינו ברוח הקודש שעליך, ורצה לומר, שתשפיע על דייני ישראל מן רוח הקודש שעליך, כך 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב', כדי שיקבלו אצילות אור השכל ממך, לכך נאמר בסוף כל מעשה המשכן: 'ויכל משה את המלאכה' (שמות מ, לג), וכי משה כלה המלאכה, והלא כל חכמי לב עשו בה? אלא לפי שמשה האציל עליהם מן אור שכלו, דומה כאילו עשה הוא את כל המלאכה.
לכך נאמר 'ואתה' - ממהות עצמותך ותוספת חכמה שבך תדבר אל כל חכמי לב להשפיע עליהם, ומדאמר: 'חכמי לב' - לשון רבים, הוה ליה לומר 'אשר מלאתים רוח חכמה', נוכל לומר ש'מלאתיו' חוזר כלפי משה, כי לפי שמלאתיו רוח חכמה, על כן הוא יאציל מחכמתו על כל חכמי לב".
זה נפלא ביותר! כשמשה רבנו עומד מול בצלאל ואומר לו שהקב"ה מילא אותו ברוח חכמה, הוא בעצם מאציל עליו מרוחו ומעולמו הפנימי. כשרב פונה לתלמידיו ומעצים אותם הוא מעניק להם מכוחו, אם זה מן השפה ולחוץ אז התלמיד מרגיש את זה ולא יכול להתמלא מזה, אבל אם הרב ניגש לתלמיד עם כל העולם הפנימי שלו והוא מדבר אתו מלב אל לב על הכוחות שיש בו ועל העוצמות הפנימיות שחבויות בו, אם התלמיד רואה את מסירות הנפש של הרב כלפיו, אז התלמיד לא יכול להישאר אדיש לדבר הזה. תלמיד שמרגיש שבאמת מזיעים למענו, הוא מתמלא בתשעה קבין של טהרה ומשנה את כל עולמו.

יהב חכמתא לחכימין
חז"ל אומרים 11 :
"אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה' (דניאל ב, כא).
שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו. אמר ליה: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב: 'ובלב כל חכם לב נתתי חכמה'".
דברי חז"ל כאן הם קשים, זה נראה לא אמיתי ולא צודק, הרבה יותר הגיוני לתת חכמה לטיפשים מלתת חכמה לחכמים, לכן בעקבות דברי חז"ל אלה כותב רבי שמשון בן רפאל הירש 12 , הרש"ר הירש 13 , את הדברים הבאים:
"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה - מכאן למדו חכמינו (ברכות נה ע"א) את דבר האמת: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה' (דניאל ב, כא). הווה אומר: אין הקדוש ברוך הוא משרה את חכמתו אלא על מי שיש בו כבר כישרון של חכמה טבעית אנושית, וכבר פיתח בעצמו את הכישרון הזה.
חכמת ישראל האמיתית אין בה מקום לאותו מופת אלקי, כביכול, ההופך את הפתי של אתמול לאיש האלקים של היום, מלא החכמה וההתלהבות".
כלומר לימוד תורה דורש עמל והתמדה אינסופיים, לא מספיק לחלום חלום בלילה או ללבוש איזו גלימה ולהיהפך לאדמו"ר, כמאמר הפתגם: הכובע לא קובע והמעיל לא מועיל, וזקן יש גם לתיש! אבל כשאדם מחליט בנפש שהוא חכם, אז הקב"ה נותן לו חכמה.

חכמות נשים בנתה ביתה
את היסוד החינוכי החשוב הזה אנו פוגשים גם בדברי חז"ל 14 אודות דבורה הנביאה, וזו לשונם:
"'ודבורה אשה נביאה' וגו' (שופטים ד, ד), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שופטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד?".
כיצד קרה שדבורה הנביאה נתמנתה לשופטת על ישראל, בשעה שפינחס בן אלעזר עוד היה בחיים, הרי על פינחס נאמר: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו" 15 , כלומר ישנה הבטחה אלקית שפינחס הוא זה שינהיג את האומה?
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אישה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו".
לכל אדם יש כישרון טבעי, ובכוחו להביא אותו לידי ביטוי, אבל זה תלוי במעשים שלו. ממשיך המדרש ומספר:
"אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו: בוא ועשה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מה אם יהא חלקך עם אנשים כשרים ותבוא לחיי העולם הבא".
בעלה של דבורה הנביאה היה 'עם הארץ', רמת הכישרון שלו היתה עלובה, אז אשתו ניסתה למצוא לו תעסוקה. הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות, זה להכין פתילות. מדובר במלאכה פשוטה שאינה דורשת כל מיומנות מוקדמת, לכן דבורה הנביאה מציעה לבעלה לעסוק במלאכה, אבל היא לא מסתפקת בזה, היא מבקשת ממנו שיכוון את הפעולה הפשוטה הזו אל הקודש ויוליך את הפתילות המוכנות אל המשכן שבשילה.
יתרה מזאת, הוא יראה שם כהנים ולויים, אנשי מעמד, לבושים בבגדי כהונה, אז הוא ירגיש שגם לו יש מעמד.
בדומה לזה, בטעם מצוות מעשר שני נאמר: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" 16 . תוספות במסכת בבא בתרא 17 מבארים מהו התהליך הפנימי שאדם עובר כשהוא עולה לירושלים ואוכל בה את פירותיו. כשאדם עולה לירושלים, הוא רואה שם את הכהנים בעבודתם והוא נפגש עם העוצמה הפנימית של הקודש. החוויה המרוממת הזו פותחת את ליבו של האדם ומביאה אותו ליראת שמים.
"והוא היה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות".
ברק זכה לכינוי 'לפידות', הוא לא היה חכם גדול, אבל היה לו לב גדול, היתה לו נשמה גדולה והיתה בו עוצמה פנימית. כשהוא הכין את הפתילות למשכן, הוא חש שבמלאכה זו הוא שותף בהארת משכן ה', הוא עשה את מלאכתו בהידור רב תוך הקפדה על עובי הפתילות על מנת להרבות באור עד כמה שניתן.
ברק מצליח להביא לידי ביטוי את כישרונו, והוא משקיע בדבר את כל עולמו הפנימי עד כדי כך שהוא זוכה לכינוי 'לפידות'.

ממשיך המדרש:
"אמרו: שלושה שמות יש לו, ברק ולפידות ומיכאל, ברק - שפניו דומין לברק, לפידות - על שם שהוא עושה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מיכאל - על שום מיכאל, הקדוש ברוך הוא בוחן לבות וכליות הוא".
כשברק היה מבקר במשכן ורואה את האור הגדול, הנשמה שלו היתה מאירה ופניו היו דומים לברק. כך לוקחים עם הארץ ומחברים אותו אל הקודש, ומגלים שאפילו הוא מסוגל להיות כלי מחזיק ברכה. ברק היה האור של בית המקדש, ובשל כך הוא זכה לכינויים שמבטאים את מעשיו ומגלים את המהות הפנימית שלו.
"אמר לה [הקב"ה לדבורה הנביאה]: דבורה, את נתכוונת ועשית פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, ארבה אותך בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל".
במבט ראשון נראה כאילו נפלה כאן טעות, הלוא ברק הוא זה שדאג לכך שהפתילות תהיינה עבות, ולא דבורה, אז מדוע הקב"ה מנכס את הדבר לדבורה? ברק עובד קשה, לילות כימים הוא מכין פתילות עבות, זה כל עניינו בעולם, והנה אשתו היא זו שמקבלת את השכר.
רק מי שמבין את כובד המשקל שיש למחנך בשעה שהוא מאציל מרוחו על חניכיו ומגלה את הכישרונות הצפונים בהם, יכול להבין מדוע מעשה הפתילות מיוחס לדבורה הנביאה, שהיתה הכוח המניע שהביא לכך שיהיה אור גדול במשכן.
מעין זה ראינו בדברי ה"כלי יקר" לגבי משה רבנו ובצלאל, משה רבנו האציל מרוחו על בצלאל, ועל כן בגמר בנין המשכן נאמר: "בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה" 18 . אמנם מי שעמד במרכז העשייה זה בצלאל, אבל מי שידע לזהות את הנקודה הפנימית ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל במלוא הדרה, זה משה רבנו.
כשדבורה אמרה לברק בעלה להכין פתילות, היא לא אמרה לו שהפתילות צריכות להיות עבות, אבל היא הכירה את בעלה, היא ידעה שיש לו לב זהב, ואם הוא יתבקש להכין פתילות, הוא יעשה את זה מכל הלב.
"ומי גרם לו ללפידות שיהא מבני אדם כשרים ויבוא לעולם הבא? אמרו, דבורה אשתו. עליה ועל כיוצא בה ועל הדומות לה ועל העושה כמעשיה הוא אומר: 'חכמות נשים בנתה ביתה' וגו' (משלי יד, א)".

מדוע המשיח לא מתגלה?
את התהליך המופלא הזה אנחנו פוגשים גם אצל רחל ורבי עקיבא. מדובר בתהליך שנוגע לכל מוסד חינוכי, לכל בית בישראל, ולכל היחס האנושי שבין אדם לחברו. חז"ל אומרים 19 ששמו של משיח נברא קודם שנברא העולם:
"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח... שמו של משיח, דכתיב: 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (תהלים עב, יז)".
אם כן מדוע המשיח לא מתגלה? כדי שהמשיח יתגלה צריך מישהו שיעורר את כוחו בעולם, צריך שהדור יהיה ראוי לגלות את הכישרון הזה. את היסוד החינוכי הזה עלינו לשאת אתנו לכל מקום, זה עובד בין הורים לילדים, בין אישה לבעלה ובין איש לאשתו, בין רב או מורה לתלמידיו ובין אדם לחברו, ובעצם מגמת הבריאה כולה היא לגלות את כוחות החיים הרעננים הדינמיים שקיימים בעומק ההוויה שלנו.
דברי ההקדמה המופלאים הללו של בעל "חובות הלבבות" הם מתכון לבנין גדול, ומאידך, אם קיים כישרון שלא מקבל את התנאים המתאימים המאפשרים לו לפרוץ ולהתפתח, אז הוא נרקב ח"ו.
האחריות המוטלת על כתפי כל אחד ואחד היא שלא לפספס כל הזדמנות של הצמחה, ותפילתנו שנזכה לראות כיצד שם שמים הולך ומתגלה בכל אדם ואדם ובמציאות כולה, ומתוך כך יתגלה גם שמו של משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו.




^ 1.שמות לה, ל-לה.
^ 2.שמות לא, א-ה.
^ 3.רמב"ן שמות לא, ב.
^ 4.ספורנו שמות לא, ב.
^ 5.ראה ברכות נה ע"א.
^ 6.רמב"ן שמות לה, כא.
^ 7.חת"ם סופר לפרשת תצוה ד"ה ואתה תדבר.
^ 8. הרב משה סופר (פרנקפורט על נהר מיין-פרשבורג), התקכ"ג-הת"ר - נודע בכינויו החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. שימש כרב בערים דרזניץ, מטרסדורף (הונגריה - כיום מטרסבורג שבאוסטריה) ופרשבורג (כיום ברטיסלבה בירת סלובקיה). בפרשבורג הקים ישיבה גדולה שאליה הגיעו תלמידים מארצות רבות עד שהגיע מספרם לכחמש מאות ועמד בראשה כשלושים ושש שנה - עד יום מותו. שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל. חיבר ספרי שו"ת, חידושים על הש"ס, פירוש על התורה ופירוש על הגדה של פסח.
^ 9. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין-פראג), הש"י-השע"ט - בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת השס"ד כיהן כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. הצטיין במיוחד כדרשן והיה סוחף את לבבות השומעים בדרשותיו. היה רגיש לשאלות החברתיות והמעמדיות והתמקד במיוחד בתיקון ההנהגה הציבורית. חיבורו המפורסם ביותר הוא פירושו לתורה "כלי יקר". מרבית חיבוריו עוסקים בדרשות על התורה ובנושאי מוסר, ביניהם: "עוללות אפרים", "עיר גיבורים", "אורח לחיים", "שפתי דעת", "עמודי שש", ו"רבבות אפרים".
^ 10.כלי יקר שמות כח, ג.
^ 11.ברכות נה ע"א.
^ 12. רבי שמשון ב"ר רפאל הירש (גרמניה), התקס"ח-התרמ"ט - מהבולטים שבמנהיגי היהדות באירופה ומחשובי פרשני המקרא האחרונים. אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". בין חיבוריו: פירוש לתורה (במקור בגרמנית), פירוש לספר תהלים, "חורב" (על טעמי המצוות), "אגרות צפון" (קובץ אגרות בנושאי אמונה), "המצוות כסמלים" וכן פירוש על הסידור.
^ 13.רש"ר הירש שמות לא, ו.
^ 14.אליהו רבה (איש שלום) פרשה י.
^ 15.במדבר כה, יג.
^ 16.דברים יד, כג.
^ 17.תוספות בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי מציון.
^ 18.במדבר ז, א.
^ 19.פסחים נד ע"א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il