יום העצמאות

"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו ". "אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום, אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש (שיר-השירים): 'נגילה ונשמחה בך ' - בהקב"ה! 'בך' - בישועתך" (שיר-השירים-רבה א, לא). נגילה ונשמחה בו, בהקב"ה, שעשה לנו את היום הזה. ביום זה שבר הקב"ה עול הגויים מעל צווארינו, ביום זה שבר ד' את שלטון הגויים מעל ארץ קדשו. אנו חזרנו לשלוט בארצנו, וארצנו הקדושה חזרה אלינו.

זהו יום הלל והודאה. הלל לד' אלקינו על נפלאותיו, על הסייעתא-דשמיא הגדולה והבלתי-רגילה, הקרובה להיות נס גלוי, שהיתה בנצחוננו על אויבינו במלחמת השיחרור, מלחמת מעטים נגד רבים. הניצחון לא היה לגמרי טבעי. זהו יום שבו אנו מהללים את ד' על זה, ומודים לו על הטובה הגדולה שהטיב עימנו.

נגילה ונשמחה בישועתו של מקום, כי כבוד שמים קשור בכבוד ישראל עמו, בניו בכיריו. ישראל הם המספרים תהילת ד' בעולם, וכאשר הם בשיפלות, כביכול גם כבוד שמים בשיפלות, וכשהם מתעלים כבוד שמים מתעלה. לכן השינוי המהפכני לטובה שהיה ביום הזה לעם ישראל; הדבר הגדול הזה שלא היה כמותו מאז גלינו מארצנו לפני כאלפיים שנה; הדבר הגדול הזה של תקומת המדינה, הוא קידוש שם-שמים גדול ואדיר . אומות-העולם מכירות בזה ונפעמות. "אז יאמרו בגויִם הגדיל ד' לעשות עִם אלה" (תהלים קכו, ב). הן יודעות שדבר כזה לא היה בעולם, שעם קטן שמפוזר ומפורד בין העמים אלפיים שנה בלי מולדת, בלי בית, בלי מרכז, ישוב לארצו ויקום לתחיה. זה ממש חזון "העצמות היבשות". זה פלא ממש! זה ממש כמו לידה, שהרחוקים השומעים מבחינים רק בתוצאות ולא רואים את חבלי הלידה הקשים, והם מתפעלים מהלידה. כך ממש עומדות אומות-העולם ומשתאות מפלא התחיה של עם ישראל מהקמת המדינה והצלחתה, מקצב ההתפתחות שלה, מקליטת העליה המסיבית אשר אין לה דוגמא ותקדים בשום מקום אחר בעולם.

אבל בעל הנס אינו מרגיש בניסו. אנחנו שעוברים את חבלי הלידה הקשים של האומה; אנחנו שכואבים את צִירי הלידה, ההולכים ונעשים תכופים וחזקים יותר ויותר, ככל שהלידה מתקרבת; אנחנו לא מסוגלים לראות נכוחה את ההתקדמות. חיבור העצמות המפוזרות של האומה אחת אל אחת, נעשה על-ידי ניתוחים כואבים. חיבור הגידים והשתלת הבשר והעור מחדש גורמים לכאבים קשים, כאבי תופת. אנו מרגישים רק את הכאב, בצורה שאינה נותנת מנוחה, ואיננו מסוגלים לראות את עוצמת המהפכה שעם ישראל עובר.

יהודים באים מקצוות תבל, רחוקים זה מזה באופיים, בנימוסיהם, בהרגלי חייהם, בהשקפות-עולמם, והחיבור בין הקצוות דורש מאמץ אדיר. המאמץ המתמשך מתיש את הכוחות, ומביא לתחושת תיסכול. חלום שיבת-ציון מתממש בצורה כל-כך אפורה, עד כדי יאוש. אבל הרופא המחבר את העצמות מאושר, הוא רואה את ההתקדמות, הוא רואה איך הגוף מתאחה ומתחבר, והוא מתמלא שמחה גדולה וסיפוק נפלא. ביום הזה אנו מתרוממים מהאפרוריות היום-יומית, ומסתכלים מגבוה, במבט מקיף של אמונה, ומפינו פורצת ברכת הלל והודאה - "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו".