בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי פעם אחת בא אדם אחד לרבי שמחה בונים מפשיסחה ושאל: "ישבתי בתענית ימים רבים מאוד, ועדיין לא זכיתי לגילוי אליהו". בתשובה על כך סיפר הצדיק: מעשה בהבעל שם טוב הקדוש שיצא לדרך רחוקה. שכר לו עגלה רתומה לצמד סוסים, ישב בעגלה ואמר שם קדוש. מיד קפצה הדרך לקראת הסוסים. אך התחילו הסוסים במרוצתם, וכבר היו באכסניה הראשונה, ולא ידעו איך נתרחש הדבר. כאן רגיל היה בעל העגלה להאכילם, אבל עוד לא נתיישבה דעתם כראוי וכבר עברה לפניהם בסערה האכסניה השנייה. לבסוף נסתבר להם לסוסים כי נעשו בני אדם, ועל כן לא יעמדו אלא בערב במקום ששם ילינו ויקבלו מזון. אבל כשהעגלה לא עמדה גם בערב, אלא טסה הלאה מעיר לעיר, הסכימו הסוסים לדעה אחת זו, שנהפכו מן הסתם למלאכים ושוב אינם צריכים לא לאכול ולא לשתות. כאן הגיעה העגלה למטרתה ועמדה, והם הובאו אל האורווה וניתנה לפניהם מידה של שיבולת שועל. מיד שיקעו בתוכה את פיותיהם כדרך סוסים רעבים. כל זמן שיארע גם לך כך, אמר רבי בונם, טוב תעשה אם תסתפק במדרגתך ולא תחפש אחר מדרגות נעלות.

הסיפור שלנו הוא סיפור של קפיצת הדרך. אבל במקום שהסיפור יעסוק בבעש"ט היושב במרכבה, מספר הסיפור את סיפורם של הסוסים. ובכן זהו סיפור של קפיצת הדרך של סוסים. המשמעות הפשוטה של המושג קפיצת הדרך הוא מעבר מרחק גדול מאד בזמן קצר מאד. אם נשליך את המושג הזה לעולם הרוחני, הרי שמי שמנסה לקפוץ ולהגיע למדרגות שאינן מתאימות לו, מנסה לעשות קפיצת הדרך. מסתבר מתוך הסיפור כי קפיצת הדרך ראויה לבעש"ט אבל לא לסוסים. כל דבר שנקנה בקפיצה כלומר בקניין שאיננו מודרג ומסודר, סופו שילך לאיבוד והסוסים יישארו סוסים. זוהי מן הסתם עיקר תשובתו של ר' שמחה בונים לאותו חסיד שהתענה רבות ולא זכה לגילוי אליהו. אותו חסיד מנסה להגיע למדרגה שאיננה מתאימה לו. מנסה הוא לקפוץ מדרגות, רוצה הוא בקפיצת הדרך. ר' שמחה בונים מסביר לו כי לא יעזור לו אם יקפוץ את הדרך, הסוס שבו, אותו יסוד גשמי שמפריע לו מלזכות לגילוי אליהו, ימשיך להפריע לו גם להבא. הסוס יישאר סוס גם אם תקפוץ לו הדרך.

מעניינת היא הדרך בה מגיעים הסוסים למסקנה כי נתעלו ונהיו למלאכים. הם מסיקים זאת מתוך העובדה שאין הם נעצרים במקומות המיועדים לאכילה לשתייה ולמנוחה. משמעות הדברים היא שהצורך באכילה ושתייה לא עזב אותם. ההתנזרות מאכילה ושתייה אינה תוצאה של מדרגה מסוימת שהגיעו אליה אלא תוצאה של קפיצת הדרך שהם חלק ממנה. רוצים הם עדיין לאכול ולשתות ולכן הם נזכרים באכילה ובשתייה בכל עת שהם עוברים מעל אכסניה המזכירה להם את צרכיהם התאוותניים. מסתבר שזו הייתה גם מידתו של אותו חסיד שישב אמנם בתעניות אבל מעייניו היו נתונים לאכילה ולשתייה. כל דבר מאכל שהיה פוגש בדרכו במהלך היום היה מזכיר לו את הרעב ואת הצורך הבסיסי שלו לאכול ולשתות. פרישות שכזו איננה מוגדרת פרישות. הפרישות צריכה לבוא מבפנים, האדם צריך להיות בדרגה גבוהה כל כך עד שהוא איננו מתאווה יותר לאוכל, אבל אם כל תחנה במהלך מסעו מזכירה לו את האוכל, משמע שהוא נשאר אותו סוס שהיה אלא שהוא סוס שאיננו אוכל בשל כורח הסיגופים שגזר על עצמו. לא כל סוס שאינו נעצר בתחנה הקבועה לו, הופך להיות מלאך...

המבחן לדרגתו של האדם הוא היחס שלו אל האוכל בסוף הצום. אם הוא מתנפל על האוכל כסוס רעב, משמע שעבודת הסיגוף וההתקדשות לא פעלו עליו. הוא נשאר אדם רגיל שאל אכל יום שלם. אם גם אחרי הצומות שהיו אמורים להגביר את תחושת הרעב עדיין לא יחוש בצורך של אכילה ושאר צרכי העולם, או אז חזקה עליו כי יצא מחזקת סוס ואולי אף נתעלה לדרגת מלאך.

העמדת הסיפור בהקשר עם הרצון של החסיד להגיע לגילוי אליהו, מעניינת ביותר. אותם סיגופים שאותו אדם גוזר על עצמו היו גם מנת חלקו של אליהו ההולך ארבעים יום בכוח האכילה ההיא עד שהוא מגיע אל הר האלוקים בחורב. אליהו הוא משאת נפשם של כל המתנזרים מהבלי העולם הזה ושואפים להגיע לדרגת מלאכים. דרכו של אליהו בקפיצת הדרך, תמיד יופיע בסופה ובסערה. וגם הסוסים הרתומים למרכבתו הם סוסי אש הרתומים לרכב אש. אליהו מסמל באישיותו את ההתעלות האמיתית והנכונה שאדם צריך להגיע אליה. מי שאיננו מסוגל לדרגה זו, יהיו סיגופיו סתם צומות, וסוסיו יהיו סתם סוסים החושבים את עצמם למלאכים למרות שאינם.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il