ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אמונה תמימה ושלווה בה או אמונה סוערת ותוהה? ;">

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות מצוות האמונה ומהותה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז התשע"ה

אמונה תמימה ושלווה בה או אמונה סוערת ותוהה?

מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 80



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שכל איננו אלוקות
הרב זלמן גופין
משפיע ישיבת "תומכי תמימים" כפר חב"ד

אמונה היא דבר פנימי ואמיתי מצד הנשמה, ואמונה היא מעל השכל. התשובה לשאלה תלויה כיצד נתפס הגורם לאמונה.
אפשרות אחת היא שהגורם לאמונה הוא שאלות ללא מענה בהן נתקל האדם. השכל לא יודע לענות על תהיות כמו "איך דבר עושה את עצמו?", ולאחר התבוננות בעולם מוכרח האדם לומר שיש בורא למרות שהוא לא מבין איך זה קורה. וכמו שכותב הרמב"ם, "לאחר שייחשב האדם בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו". השכל גם לא יודע להסביר את סוד קיומו של העם היהודי, זוהי תופעה לא הגיונית ולא סבירה. כתוצאה מעיון בשאלות כאלה, האדם מגיע למסקנות לא שכליות, ומכיוון שהאדם במהותו הוא יצור שכלי, המסקנות הללו הן בעייתיות בשבילו. כאשר זהו הגורם לאמונה מובן שיתעוררו קשיים ותהיות.
אפשרות אחרת היא, שהאמונה משמעותה שיש באדם השכלי מימד עמוק יותר מהשכל. הבחינה הזו היא הנשמה, והיא כלי לעניין האמונה. בחסידות ישנו ביטוי ידוע, "כל חוש - תופס מוחשו", כלומר כל חוש תופס את הדברים השייכים אליו. כך למשל היד תופסת דבר גשמי, השכל תופס דבר רוחני, והנשמה תופסת אלוקות. כמו שאי־אפשר לתפוס רגש בידיים, כך אי־אפשר לתפוס אלוקות בשכל. האמונה איננה נוגדת את טבע האדם, להפך, היא המציאות האמיתית שלו. האמונה היא דבר המיושב בנשמה שהיא כלי לאלוקות, ודווקא היא מביאה מנוחה ושלווה לאדם.

אסור להדחיק
הרב זמיר כהן
ראש ארגון 'הידברות'

ישנם שני סוגי אמונה. האחת תחילתה תהיות וסופה שלווה, והשניה תחילתה שלווה וסופה שלווה. על כל אדם לבחון עצמו לפי טבעו למי מהן הוא משתייך, ויצעד בתלם הראוי לו. אדם אשר נפשו רגועה והוא חי את האמונה בה' מבלי שיהיה מוטרד משאלות וחקירות, אל לו להטריד עצמו בשאלות מסוג זה. אולם יש אדם שנברא עם נפש סוערת וחוקרת, ומתעוררות בו שאלות, ואסור להתעלם מהן. עליו לגשת אל העוסקים בעניינים אלו ולהשיב את נפשו ההומיה. התעלמות משאלות והדחקה עלולות להיות הרות אסון כידוע ממקרים רבים.
"אמונה" פירושה לתת אמון. כלומר, לא רק לדעת שיש בורא לעולם, אלא גם לתת בו אמון כי הוא משגיח על כל המעשים ומנתב הכל לטובה. אמונה זו היא היעד הסופי בשני המסלולים האמורים, ולא זו בלבד שהיא מרבה שלוה, אלא שלוה זו היא המבחן לאדם האם הגיע למידת הבטחון בדרגה הראויה. וכדברי רבנו בחיי בתחילת שער הבטחון שבחובת הלבבות: "מהות הבטחון, היא מנוחת נפש הבוטח... שיהיה לבו סמוך ובטוח על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון עבורו". כלומר, לא שהבורא יעשה מה שהאדם חושב שטוב עבורו, אלא את מה שבאמת טוב ונכון לאדם. והרי מי אינו חפץ שחייו יתנהלו לפי "הטוב והנכון עבורו" באמת, על־פי הידיעה האלוקית הצופה את העתיד.
נמצא שהתגברות האמונה מרבה שלווה. אלא ששני מסלולים קיימים בדרך לשלווה הנכספת. המסלול האחד, הוא עצמו שלווה. והמסלול השני רווי תהיות ושאלות, אך המבקש באמת את האמת, ימצאנה לבסוף.

עוגן התמימות

הרב ניסן דוד קיוואק
משפיע בברסלב
עצם הניסוח יוצר את השאלה.
בסוגיית האמונה ישנם שני מרכיבים: אמונה ודעת. באופן מהותי האמונה מצויה מעבר לתחום השאלות והתשובות. אופייה תמימות, מלשון שלימות. המאמין באמת שלם עם אמונתו וחש אותה כפי שהוא חווה את המציאות המוחשית סביבו. אלא שיש כאן מרכיב נוסף והוא – השכל, הדעת. מטבעו, העיסוק בדעת מבוסס על שאלות ועשוי להוביל לקושיות.
זוהי סוגיה מרכזית בתורת הבעל שם טוב, ומשום מה היא די מוזנחת. צריך להבחין: תורת הצדיקים נכתבה אמנם בצורת ידיעות והוכחות שכלתניות. כך לומדים אמונה, באמצעות הדעת. אבל את עצם מציאות האמונה ניתן לחוות רק בתמימות ופשיטות, בלי שאלות. ולכן נדרש כאן שילוב.
רבי נחמן מדבר על כך רבות: השורש של האמונה הוא אמת, כלומר דעת. אבל אם ניגשים ללימודי אמונה רק עם כלי הדעת עלולים להיתקל בשאלות ולהיפלט מתחום האמונה. השילוב הנכון הוא שהאמונה תבנה את הדעת והדעת תחזק את האמונה. כלומר, מותר ואף ראוי להרחיב את האמונה באמצעות קניית דעת, ועיסוק זה כרוך מיסודו בהיתקלות עם שאלות וחיפוש תשובות. אבל יש לשים לב שהעיסוק הזה יוגדר כעיסוק בגבולות מה שניתן להבין, בה בשעה שהעוגן יישאר תמיד בתחום האמונה התמימה.




חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il