בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת יהודית

בבא מציעא דף ח' ע"ב - ט' ע"א.

סוגית רכוב ומנהיג

בדף ח ע"ב עוסקת הגמרא בקניין רכוב. שתי שיטות בראשונים בטעם הקניין: משיכה והשתמשות. מחלוקת זו מקבילה למחלוקת בגדר איסור כלאי בהמה - האם הוא תלוי רק בהנהגתם או גם בהשתמשות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט טבת התשס"ג
6 דק' קריאה 51 דק' צפיה
דברי הגמרא
שנינו במשנה "שנים אוחזין בטלית... או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, יחלוקו". במשנה מדובר על שני אנשים שמחזיקים בבהמה, האחד דרך רכיבה והאחר דרך הנהגה, ואומרת שדינם יחלוקו, כדין שנים שאוחזין בטלית. בדף ח ע"ב מסתפקת הגמרא במקרה דומה לגבי קניין : בהנחה שרכוב לבדו קונה בהמה וכן מנהיג לבדו, מה יהיה הדין כאשר אחד רוכב ואחד מנהיג? "רכוב עדיף דהא תפיס בה, או דילמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה" (שהולכת מחמתו)?

כדי לפשוט את הספק, מביאה הגמרא את המשנה בכלאים: "המנהיג (כלאים) סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים, ר' מאיר פוטר את היושב בקרון". נחלקו התנאים אם יושב בקרון עובר על הלאו "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", והנה שמואל הפך את הדעות במשנה, ואמר שחכמים הם הפוטרים את היושב בקרון, ור' מאיר הוא המחייב. מכאן מסיקה הגמרא, ששמואל סובר שרכוב אינו קונה אף לבדו, כשם שאינו לוקה מצד כלאים, וכל שכן כשהרכוב הוא במקום מנהיג.

הגמרא מקשה על מסקנתה זו ממקומות שונים, שמשמע מהם שרכוב קונה, ואומרת שבמקומות אלו מדובר ברכוב שגם מנהיג ברגליו, שאז הוא קונה את הבהמה מדין משיכה. בגמרא לא מובא חולק על דברי שמואל, וכן פוסק הרא"ש, שרכוב אינו קונה אלא אם הוא מנהיג ברגליו.

שיטה א' להבנת קניין רכוב: משיכה
התוספות כתבו שגם בשלב שסברה הגמרא שרכוב קונה, אין כוונתה שרוכב בלבד אלא שהבהמה הולכת מעט מחמתו, שכן אם נאמר שהגמרא סברה שרכוב קונה אף אם הבהמה כלל אינה זזה - לא מובנת הראיה מדין יושב בכלאים, הרי דין כלאים תלוי בשאלה אם הוא מנהיג את הבהמה ולא בישיבה עליה!

קצת קשה לדבריהם, אם בכלאים מדובר שהבהמה הולכת מחמת היושב, מהו טעם הסובר שהיושב פטור?

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה יז, ז) כתב "היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה הרוכב קנה הבהמה". סתם הרמב"ם ולא ציין שמדובר דווקא ברכוב שהוא גם מנהיג ברגליו, ונחלקו המפרשים בדעתו: המגיד משנה כותב שאכן הרמב"ם פוסק שרכוב קונה גם כשאינו מנהיג ברגליו, ומוסיף שגם הרי"ף סובר כך, שכן הביא רק את לשון משנתינו שרכוב קונה ולא חילק. אולם הכסף משנה כותב שלא ניתן לדייק מדברים אלו של הרמב"ם, שכן בהלכות מכירה (פרק ב הלכה ו) כתב "כיצד קונין את הבהמה במשיכה? אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה..." וא"כ מפורש ברמב"ם שרכוב קונה רק אם "הלכה בו", וניתן לומר שכוונתו שמנהיג ברגליו, או לפחות שהולכת מחמתו, כפי שכתבו התוספות.

נתבונן בדברי הרמב"ם בהלכות כלאים (ט, ט): "עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה ואף על פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין". הרמב"ם אינו פוסק כשמואל שהפך את הדעות במשנה, אלא פוסק שהיושב לוקה, והוא לשיטתו שפסק שרכוב קונה ולא התנה זאת בכך שהוא מנהיג ברגליו.

כמו כן, הרמב"ם מבאר מדוע היושב לוקה "שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה" - היושב אינו מושך ממש אלא רק גורם לבהמות ללכת ע"י ישיבתו, ולפי דבריו ניתן להבין שמחלוקת התנאים היא האם הליכת הבהמה מיוחסת באופן ישיר לישיבת האדם, כפי שסוברים חכמים שמחייבים, או שאין זה אלא גרמא, כפי שסובר ר' מאיר שפוטר.

מכל מקום, מהרמב"ם ומתוספות עולה שרכוב קונה רק כשהבהמה הולכת מחמת רכיבתו, ונראה שהקניין הוא מדין משיכה.

הסבר הקצות בשיטת רש"י
הקצות (רסט, ב) דן האם בשני רוכבים אנו נזקקים לדין 'המגביה מציאה לחבירו'. להבנת דיונו נקדים: הגמרא בדף ח ע"א שואלת כיצד שנים שמגביהים יחד טלית קונים, הרי כל אחד נחשב כאילו הגביה רק חצי טלית, וחציה האחד הריהו כמונח על גבי קרקע, ובקניין הגבהה חייב הקונה להגביה הכל! ומבארת הגמרא שהטעם שקנו הוא, שכל אחד מגביה גם עבור חבירו - "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו" - ונמצא שכל אחד הגביה את כל הטלית. עוד מבואר בגמרא שאם חרש ופיקח הגביהו יחד מציאה לא קנו, ולא אומרים "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", שכיון שהחרש אינו קונה לעצמו אזי אינו מגביה גם לצורך הפיקח.

מעתה דן הקצות מה הדין בפיקח וחרש שרוכבים יחד על גבי בהמה, האם גם במקרה זה צריך להגיע ל'המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו' ואז אף אחד מהם לא יקנה, או שרק בקניין הגבהה קיים החיסרון שאם מגביה רק חצי טלית 'תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע', אך בקניין רכיבה אין חיסרון זה. ומוכיח הקצות מדברי רש"י שגם בשנים רוכבים יש צורך להגיע ל'המגביה מציאה לחבירו', שלא כדברי הריטב"א שכתב במפורש לא כך. ומעתה לפי רש"י קשה, כיצד יתכן ספק הגמרא שברכוב ומנהיג יקנה רק אחד מהם, אם כן גם אותו אחד לא יוכל לקנות, שכיון שחבירו אינו קונה לעצמו - לא יקנה גם לצורך חבירו! ומכאן מסיק הקצות שלפי רש"י, דיון הגמרא לגבי רכוב ומנהיג אינו מי קונה אלא מי נחשב מוחזק, וכך הוא גם מדייק מלשונו של רש"י.

קניין רכוב ברשות הרבים (שיטת הנתיבות)
ר' עקיבא איגר והקצות בסימן קצ"ז שואלים, כיון שרכוב קונה מטעם משיכה - מדוע פסק הרמב"ם שקונה גם ברשות הרבים? הרי משיכה אינה קונה ברשות הרבים! ונשארים בצריך עיון. הנתיבות משיב שקניין רכוב משולב משני דברים: תפיסתו במוסירה והליכת הבהמה מחמתו (משיכה). ברשות הרבים הרכוב קונה מצד תפיסתו במוסירה, וברשות היחיד ובסימטא קונה מדין משיכה. אך גם לדבריו יש להבין כיצד יקנה הרכוב ברשות הרבים מן ההפקר, הרי אין קניין מוסירה בהפקר, וקניין משיכה אינו מועיל ברשות הרבים.

שיטה ב' להבנת קניין רכוב: השתמשות
הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה בכלאים כותב, שגם לשבת בקרון השלישי אסור. ויש להבין מדוע, הרי אדם זה ודאי אינו גורם לבהמה ללכת?

מקור דברי הרמב"ם בירושלמי, שביאר את החיוב משום "משקל": המשקל מחייב. היה מקום לפרש שהמשקל גורם לבהמה ללכת, אך אפשר לפרש שהאיסור בכלאים כלל אינו בהנהגה, אלא השימוש בהם. רעיון זה מצאנו כבר בטור (יו"ד סימן רצ"ז סעיף י"א ובהגהות הרמ"א) שמביא מחלוקת בין רבינו אפרים לאבי העזרי האם הנהגה היא העיקר או ההשתמשות.

וכן מצאנו בחוות יאיר (סימן קנ). החוות יאיר דן בדברי תרומת הדשן שהובאו ברמ"א, שעגלה שמונהגת ע"י כלאים צריך ללכת בריחוק מן העגלה שמא ינהיג, על אף שמותר לשים משא בעגלה. על כך שואל החוות יאיר מדוע אם אדם שם משא על כלאים אינו עובר, הרי הבהמה הולכת בשבילו! הוא אינו מנמק את שאלתו בכך שהאדם מוליך את הבהמה, אלא בכך שהיא הולכת בשבילו - הוא משתמש בה, ואם כן גם אם מישהו אחר מוביל את הבהמה - הרי בעלי המשא לוקים. ומדבריו נראה שכך הוא מפרש את לשון הרמב"ם "שהולכת מחמתו".

ומשום כך כתב הרמב"ם שגם לשבת בקרון השלישי אסור, שהרי משתמש. אמנם אין על כך מלקות, שכן מלקות יש רק על הנהגה, וכפי שכתב הרמב"ם שיושב לוקה משום שגורם לבהמה ללכת.

נחזור להבנת דין רכוב: הגמרא השוותה בין רכוב לכלאיים, ולאחר שביארנו שדין כלאים תלוי בשימוש בבהמה, עולה שכך הוא גם קניינו של רכוב - משום השימוש, וזהו קניין חדש ולא משום המשיכה. אמנם, כתב הרמב"ם שהבהמה צריכה גם ללכת, כלומר רק אם האדם מתקדם מחמת הרכיבה נחשב הדבר להשתמשות, אך ישיבה בלבד אינה השימוש העיקרי שבבהמה. כיון שהקניין אינו מדין משיכה, הוא קונה גם ברשות הרבים.

ומעתה יש לדחות גם את דברי הקצות לעיל. הקצות הביא את דברי רש"י שכתב לגבי שנים רוכבים שלא יתכן שיקנה רק אחד מהם, ולמד מכאן גם לגבי אחד רוכב ואחד מנהיג. ולפי דברינו, שרוכב הוא קניין חדש שאינו קשור למשיכה, ניתן לומר שאין להשוות בין המקרים, שכן דוקא כאשר מדובר כששניים עושים אותו מעשה קניין פוגם קניינו של האחד בחבירו, וללא דין 'המגביה מציאה לחבירו' לא יקנו שניהם; אולם ברכוב ומנהיג כל אחד עושה מעשה קניין אחר, ועל כן מבינה הגמרא שמי שעושה מעשה חזק יותר - גובר.

ניתן אף לסייע הבנה זו ברש"י, שכן רש"י בדף ח ע"א כתב שברכוב אין הבהמה זזה ממקומה כלל, וא"כ אי אפשר לומר שהקניין הוא משום משיכה.

מדברי רש"י עולה ששיטתו שונה במעט משיטת הרמב"ם: לפי הרמב"ם ההשתמשות בבהמה אינה רק הישיבה עליה אלא רק אם האדם מתקדם; אולם לפי רש"י הישיבה על הבהמה לבדה נחשבת השתמשות.

לסיכום, ג' שיטות הם בראשונים לביאור דעת האומר שרכוב קונה גם אם אינו מנהיג ברגליו: לדעת התוספות רכוב קונה משום משיכה, לדעת רש"י - משום ההשתמשות, אף שהבהמה כלל אינה זזה, ולדעת הרמב"ם הקניין הוא משום ההשתמשות, אך רק אם האדם מתקדם נחשב הדבר להשתמשות. לפי הרא"ש ורוב הראשונים דעה זו נדחתה, ולמסקנת הגמרא רכוב קונה רק אם הוא מנהיג ברגליו ונמצא שממש מושכה, אולם לפי הרמב"ם ההלכה היא שרכוב קונה גם אם אינו מנהיג ברגליו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il