ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
(ד) אֲבָל מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן הָאִישׁ אֲשֶׁר הִתְפָּאֵר לֵאמֹר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ בְּעָרֵי תֵּימָן - חַיַּי, לֹא נִפְלֵאתִי* מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו. עָלָיו לֹא תָּמַהְתִּי - לִהְיוֹתוֹ מְשֻׁגָּע בְּלִי סָפֵק, וְאֵין גְּנוּת עַל חוֹלֶה בְּחָלְיוֹ, כַּאֲשֶׁר לֹא סִבְּבוֹ*. וְאָמְנָם הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו - לְכֹבֶד הָעִנְיָן אֲשֶׁר הֵם בּוֹ, וּלְסִכְלוּתָם* בְּמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ הַגְּבוֹהָה, חָשְׁבוּ זֶה. וְאוּלָם תָּמַהְתִּי מֵאָמְרְךָ - וְאַתָּה מִבְּנֵי תּוֹרָה וְרָאִיתָ דִּבְרֵי חֲכָמִים - אוּלַי זֶה אֱמֶת? הֲלֹא יָדַעְתָּ, אָחִי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ נָבִיא גָּדוֹל מְאֹד, יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּל הַנְּבִיאִים אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה? וַהֲלֹא תֵּדַע שֶׁהַמִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה, כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ* - חַיָּב מִיתָה, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מִתְפָּאֵר בַּמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיֵּהָרֵג מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" וְגוֹ' (דברים יח, כ). וְאֵיזוֹ רְאָיָה מוֹרָה יוֹתֵר עַל כְּזָבוֹ מֵעֶצֶם טַעֲנָתוֹ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ? וּמַה נִּפְלָא אָמְרְךָ בּוֹ שֶׁהוּא נוֹדָע בְּיִרְאַת חֵטְא, וְשֶׁאִתּוֹ קְצָת חָכְמָה, - הַאִם בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת יִהְיֶה מְשִׁיחַ ה'?
הבלבולים נובעים מאי הבנה מהי מעלת המשיח
וַאֲשֶׁר הֱבִיאֲךָ אֶל כֹּל זֶה - בַּאֲשֶׁר לֹא הִשְׁגַּחְתָּ לְמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ מָה הִיא, וְאֵיךְ יַעֲמֹד, וְאָנָה יִהְיֶה, וּמָה הוּא הַמְיֻחָד שֶׁבְּאוֹתוֹתָיו.
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
34 - איגרת תימן חלק כ"ג
35 - איגרת תימן חלק כ"ד
36 - לימוד שבועי כ"ב- כ"ח טבת תשע"ו
טען עוד
אָמְנָם מַעֲלָתוֹ - הִיא הַגְּבוֹהָה שֶׁבְּמַעֲלוֹת הַנְּבִיאִים וְהַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבָּהֶם אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" וְגוֹ' (ישעיה יא, ג), וְאָמַר: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (שם שם, ה). וּקְרָאוֹ יִתְעַלֶּה בְּשִׁשָּׁה שֵׁמוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ: "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ" וְגוֹ' (שם ט, ה), וְלֹא סָר מֵהַאֲרִיךְ בְּתָאֲרוֹ עַד שֶׁאָמַר לוֹ יִתְעַלֶּה: "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב, ז), לְהוֹדִיעֵנוּ עִלּוּי מַדְרֵגָתוֹ, שֶׁהִיא מֵעַל מַדְרֵגַת כֹּל בְּנֵי אָדָם. וַאֲנַחְנוּ נַתְנֶה* בְּכֹל נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית* הַחָכְמָה, וְאָז יְנַבְּאֵהוּ ה', כִּי הָעִקָּר בְּיָדֵנוּ: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר" (שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א), וּבֵאֲרוּ שֶׁעִנְיָן גִּבּוֹר - כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְעָשִׁיר - עָשִׁיר בְּדַעְתּוֹ. וְאוּלָם, כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָכָם גָּדוֹל שֶׁהוּא נָבִיא - לֹא נַאֲמִינֵהוּ, כֹּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. כִּי רַאֲיַת הֱיוֹתוֹ עַם הָאָרֶץ, מַה שֶּׁסִּפַּרְתָּ עָלָיו שֶׁהוּא צִוָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁיַּעֲשׂוּ צְדָקָה בְּכֹל מָמוֹנָם, וְלֹא שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ. הֵם עָשׂוּ כַּהֹגֶן, וְהוּא הַחוֹטֵא, שֶׁהוּא מָרָה* הַדָּת, כִּי אֵין רָאוּי בְּתוֹרָתֵנוּ שֶׁיִּתֵּן אָדָם כֹּל מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה, אֲבָל* קְצָתוֹ. אָמַר יִתְעַלֶּה: "(ואם החרם יחרים) [כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם] אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְגוֹ' (ויקרא כז, כח), וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי מָסֹרֶת הַפֵּרוּשׁ: "'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' - וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ערכין כח ע"א), וְאָמְרוּ שֶׁגְּבוּל הָרוֹצֶה לְבַזְבֵּז הוּא הַחֹמֶשׁ*, אָמְרוּ: "הַמְבַזְבֵּז לֹא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ" (שם שם; כתובות סז ע"ב). וְאֵין סָפֵק שֶׁהַשֵּׂכֶל* שֶׁהֱבִיאוֹ שֶׁיִּתְפָּאֵר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ - הֱבִיאוֹ שֶׁיְּצַוֶּה בְּנֵי אָדָם לָצֵאת מִכֹּל מָמוֹנָם וּלְתִתּוֹ לַעֲנִיִּים, וְיָשׁוּבוּ* הֵם עֲנִיִּים וְהָעֲנִיִּים עֲשִׁירִים, וִיחֻיַּב לְפִי מִצְוָתוֹ לְהָשִׁיב לָהֶם מָמוֹנָם, וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן כָּךְ בֵּין הָעֲנִיִּים וְהָעֲשִׁירִים חוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ תַּכְלִית הַשְּׁטוּת.
___________________________________
נִפְלֵאתִי – התפלאתי. סִבְּבוֹ – גרם לעצמו את החולי. וּלְסִכְלוּתָם – חוסר חכמתם והבנתם. כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ – כשיתגלה שטענתו אינה נכונה. נַתְנֶה – מלשון תנאי. בְּתַכְלִית – בשיא. מָרָה – הורה נגד. אֲבָל – אלא. הַחֹמֶשׁ – חמישית מרווחיו. שֶׁהַשֵּׂכֶל – כלומר: חוסר השכל. וְיָשׁוּבוּ – ויהפכו.
ביאורים
לאחר שהרחיב הרמב"ם בענייני אמונה וחיזוק ליהודי תימן הסובלים מגזרות, ולאחר שהבהיר את קוצר יכולתנו לדעת את הקץ, עובר הרמב"ם לשאלה הגורלית כל כך שעמדה אז לפתחם של יהודי תימן: כיצד להתייחס ליהודי הטוען שהוא המשיח. עמדתו של הרמב"ם נחרצת, ולדעתו אין שום ספק, אפילו קל שבקלים, שהמתחזה ההוא דובר שקר. והרי כדי שנדע שאדם מסוים הוא המשיח, ברור שהוא יצטרך להראות זאת, ולא רק לטעון שהוא משיח – טענה שאותה כל אחד יכול לטעון. אין שום ספק שאדם שאין לו שום מעלה מיוחדת אינו יכול להיות המשיח. לא זו בלבד, הוא אפילו מראה שאינו יודע מהו המשיח, וכיצד הוא אמור להיראות. הוא אינו נראה ואינו מתנהג כמו משיח ה', עד כדי כך שאפילו אם יאמר שהקב"ה התגלה אליו בנבואה – נפסוק שזו נבואת שקר, והוא יהיה חייב מיתה מדין נביא שקר.
אין ספק בשקריותו, ואם להמון יש ספק לגביו, אין זה אלא מכורח צרותיהם הרבות, הגורמות להם להיאחז בכל ענף קלוש של תקווה, וכן בגלל בורותם המוחלטת בעניין המשיח. עוד מניח הרמב"ם, שמעשיו המופרכים נובעים משיגעון. ייתכן שבכך הוא מכוון לדונו לכף זכות.
להבהרת הנושא הרמב"ם מתחיל לבאר את עניין המשיח. התנאי הראשון למשיח הוא היותו נביא נשגב, גדול יותר מכל הנביאים מלבד משה, ובדברים מסוימים יהיה נעלה אפילו ממשה. בכוחו לשפוט אנשים בכך שיעמוד לידם ויריח אותם. הוא יהיה סמל אדיר של צדק ואמונה, עד שהצדיקים הגדולים ביותר יראוהו כמנהיגם ויתאספו סביבו. נשגבותו האדירה תהיה מוחשית לכול, מה שיקנה לו שמות רבים, עד שייקרא אפילו "בן האלוהים".
ובאשר למתחזה, הלוא תנאי הכרחי לנבואה להיות חכם גדול, והוא הוכיח את חולשתו כאשר הורה לאנשים לעשות צדקה בכל כספם, הוראה המנוגדת גם להלכה וגם להיגיון הפשוט. הרי אם יעשו כך יהפכו לעניים, ויזדקקו בעצמם לצדקה, ומה הועילה עשייתם לחברה?
הרחבות
מעלתו הייחודית של המשיח
וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" . הרמב"ם מונה בין המעלות המיוחדות שיש במשיח את הנאמר בישעיהו: " והריחו ביראת ה'" [ישעיהו יא, ג]. מה כוונת הביטוי הזה?
הגמרא מסבירה שלמשיח תהיה מעלה מיוחדת של "מורח ודאין (מריח ודן) " [סנהדרין צג:]. כלומר, המשיח יהיה מסוגל לשפוט על פי חוש הריח (בזכות יראת השמים שתהיה בו).
מה אפשר ללמוד על דמותו של המשיח לאור תכונה זו? המהר"ל מסביר את הדברים באופן הבא: "ותדע, כי הראייה והשמיעה – האדם רואה ושומע אף שהדבר אינו הגון ואינו ראוי הוא נראה ונשמע, ואין חלוק בין אם רואה דבר הגון או שרואה דבר שאינו הגון, וכן בשמיעה. אבל הריח כאשר מריח דבר רע אין מקבל אותו . ולכך אמר 'דמורח ודאין', כמו שאין מקבל חוש הריח דבר שהוא רע, וכך כאשר ישפוט מלך המשיח לא יקבל דבר רע" [חידושי אגדות ג, עמוד קצ]. חוש הריח הוא מיוחד בכך שהוא באופן טבעי ולא מודע נמנע מלהריח ריח לא נעים, בשונה מחוש השמיעה והראייה. מדברים אלו רואים שתכונת הצדק והמשפט תהיה מרכזית ומשמעותית בדמותו של המשיח. מבחינת המשיח – השקר, כמו הרשע, הם דבר בלתי נסבל ממש, כמו ריח רע עבורנו.
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
למה משווים את העצים לצדיקים?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
אנחנו קודש למענך
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
