בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

חגיגת בר מצווה של אח לא יהודי

undefined

רבנים שונים

ניסן תשע"ו
7 דק' קריאה
אורגון, ארה"ב Oregon, USA
כסלו תשס"ד

השתתפות גר בחגיגת בר מצווה של אח לא יהודי, המתקיימת בבית כנסת רפורמי

שאלה
בחור גר צדק וירא שמים, הלומד בישיבה, נדרש לבוא ולהשתתף ב"בר מצווה" של אחיו, שמסתמא לא נתגייר כהלכה (כמו אמו). האב רופא חילוני, והוא מחזיק במקומו בית כנסת רפורמי עבור שלושים משפחות של יהודים. הבחור מתפרנס מאביו החילוני ומאוד לא רוצה לקלקל את היחסים, ושואל אם יש אופן להתיר לו שיהיה נוכח בחגיגת "בר המצווה" שם. אין מדובר בהשתתפות ב"תפילה" שלהם, וכל השאלה היא אם מותר להופיע במקום ולהיראות שם.
מצד אחד זה נקרא בשם בית כנסת, ומאידך גיסא היה נראה לומר שבכלל אין חל שָם שֵם בית כנסת פסול: אין מניין כשר, אין מחיצה, אין קריאת התורה, אין נוסח תפילה – אלא יש שם בית דירה שמשתמשים בו לקרוא בנוסח "תפילה" רפורמי, ומתקבצים לשמוע דבר מוסר, שהנוכחים מתכוונים לקבל שם איזה רגש של רוחניות. גם אולי אין חשש מראית עין, כיוון שאין אף אחד שומר מצווה שיכיר שהבחור עושה שלא כשורה, והרי זה כחוץ לתחום היישוב היהודי האמיתי.
ובאותו עניין אוסיף לשאול מה חוות דעתכם על הברכות שמלמדים את הבחור "בר המצווה": לכאורה נראה שאם גוי רוצה להביע ברכה לבורא יתברך אסור לו להשתמש בנוסח ובמטבע הברכות שלנו; וכן, איך אפשר להתיר לו לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ו"אשר בחר בנו" וכו'?

תשובה
יש להימנע ככל שניתן מלהיכנס לבית תפילה רפורמי, אף בשעה שאין מתקיימת שם תפילה; אולם במקרה המתואר בשאלה, כאשר יחסי הבן ואביו עלולים להתקלקל כתוצאה מאי השתתפות בחגיגת בר המצווה, יש להקל[1] בכך[2]. אולם, אין להשתתף ב"תפילה", משום שאין זה ראוי ליטול חלק פעיל בתפילה רפורמית[3].
א. אסור לגוי לקיים מצווה המיועדת לישראל אם הוא חושב שהוא מצווה בה, וממילא אין לו לברך במקרה כזה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו"[4]. אם הוא מודע לכך שתורת אמת נתנה לישראל ואע"פ שאינו מצווה ורוצה לקיימה מצד מעלה בלבד. הרי שבמצוות שבין אדם לחברו כגון כיבוד הורים, צדקה וכד' יש מעלה (אלא שאין מברכים על מצוות אלו), ובמצוות שבין אדם למקום נחלקו האחרונים אם יש בכך מעלה, ואם יש – אם שייכת ברכה לגוי אף-על-פי שאינו מצווה[5]. ובשעת הצורך, כגון בגוי העומד בפני גיור ומודע לכך שאינו חייב עדיין במצווה – יש מקום להקל ולענות "אמן" על ברכותיו[6].
ב. מותר לגוי לברך ברכות הנהנין וכן להתפלל (ומותר לענות "אמן" על ברכות אלו), ואם הוא זקוק לסיוע משמים (כגון להתפלל על חולה) יש בכך אפילו מצווה[7].

[1] תחילת מעשיהם של ראשי התנועה הרפורמית הייתה בשינוי סדרי התפילה בבית הכנסת – החל מהזזת מקום הבימה וכלה בנגינת עוגב ובתערובת נשים וגברים. דעת "מחנה חיים" (יו"ד ג סי' ל) שהרפורמים דינם כמינים, שעליהם נאמר (שבת קטז ע"א): "אפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירים וכופרים, והללו אין מכירים וכופרים". כלומר, לדעתו אין להיכנס לבתי תפילתם אפילו במקרים של פיקוח נפש. אך מהר"ם שיק (או"ח סי' עא) דוחה דברים דומים שהובאו בספר "מחולת המחניים", ומסיק שאין איסור להיכנס לבית תפילתם בשעה שאינם מתפללים בו, אך מכל מקום ראוי להחמיר בכך, כמובא בשו"ע (או"ח סי' רמד סע' ג), שבית שנבנה בשבת על-ידי גוי באיסור, ראוי להחמיר שלא להיכנס אליו. ונראה שבנדון דידן, שמדובר בשלום במשפחה, ניתן לסמוך על מהר"ם שיק להקל (ואף שגם לדעתו ראוי להימנע מלהיכנס, הרי כאן יש צורך גדול). ואף ש"מחנה חיים" טען שיש כאן איסור של "ייהרג ובל יעבור" דבריו קשים, מפני שרש"י (שבת קטז ע"א ד"ה ספרי מינין וד"ה שאפילו רודף) מפרש שמינין הם המשרתים לעבודה זרה, והסיבה שהם חמורים משאר עובדי עבודה זרה היא משום שעובדי עבודה זרה רגילים עושים זאת משום שכך למדו מאבותיהם; ואם כן אין להביא ראיה מסוגיה זו לענייננו. נוסף לכך יש לצרף לקולא את העובדה שאין מדובר במבנה המיועד לתפילתם, אלא בדירה שהפכוה למקום תפילה, שייתכן שהיא יותר קלה מבית תפילה גמור, ואם כן לא רק לדעת מהר"ם שיק אפשר להיכנס – אלא ייתכן שבזה יודה גם "מחנה חיים", הסובר שיש איסור חמור הדומה לכניסה לבית עבודה זרה (ואף חמור ממנו), משום שיסוד האיסור בבית עבודה זרה הוא שנראה כמודה לדתם, ובבית פרטי שיש בו תפילות ייתכן שאין שייך לומר שנראה כמודה לדתם, כיוון שאין הדבר גלוי כלפי חוץ, שיש שם בית תפילה (אך ייתכן שהאיסור אינו נובע ממה שנראה בעולם, אלא ממה שנראה כלפי שמיא כמודה, או כלפי מי שנמצא בבית התפילה, ולפי זה אין היתר לפי "מחנה חיים"). גם "אגרות משה" (אבה"ע ב סי' יז) אומר שמדינא אין בזה איסור אלא בשעת תפילתן (אף שגם מדבריו שם משמע שאין הדבר ראוי, מכל מקום הוא התיר להיות שם לצורך חתונה שנעשית כהלכתה).
[2] נוסף לצדדים אלה יש להביא בחשבון גם את השיקול של הכרת הטוב וחילול השם שעלול להיגרם מהתעלמות מהשמחה בביתו של האב היהודי.
[3] שאלת היחס לתנועה הרפורמית בימינו (שנת התשס"ד) עולה מחדש לדיון בין הפוסקים. עד לפני עשרות שנים בודדות התנועה הרפורמית איימה איום קיומי על היהדות הנאמנה, וחלק ניכר מהכרעות הפוסקים לקחו בחשבון פיקוח נפש רוחני זה. כיום רוב רובם של הטמפלים שלהם עומדים שוממים והיהדות האורתודוקסית היא הפורחת, ברוך ה'. ייתכן שהמצווה כיום היא להציל את דור ההמשך של בני התנועה הרפורמית ולמשוך אותם בעבותות אהבה לדרך הישר והטוב. במקרה זה אנו רואים שהאב היהודי משתדל לקיים חיים יהודיים במקומו, אף אם איננו מסכימים לדרכו, ולכן הכרענו לכיוון של חיזוק הקשר, שבעזרת ה' יביא לחזרה בתשובה ואולי אף לגיור כהלכה של שאר בני המשפחה.
[4] רמב"ם (מלכים פרק י הל' י) פסק שגוי שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעים אותו לעשות אותה כהלכתה; ועיין בתשובת הרמב"ם (מהד' פריימן קמח) ומדקדק רדב"ז שדווקא אם עשאה כדי לקבל שכר מותר, אך אסור לו לעשות מצווה אם הוא חושב שהוא מצווה בה, שהרי בהלכה קודם הוא פסק שאין מניחים לגוי לעשות מצוות לעצמו, אלא "יהיה גר צדק או יעמוד בתורתו בלי תוספת או גרעון". עיין דיון ארוך בנושא לקמן תשובה ל ובעיקר בהערה 5. וכן פסקו שו"ת "הר צבי" (יו"ד סי' רטו) ו"אגרות משה" (או"ח ב סי' כה). לגבי תפילין, ספר תורה ומזוזה ראה רדב"ז (שם) שמסתפק אם מניחים אותו לקיים אף כשיודע שאינו מצווה.
[5] נחלקו הראשונים אם נשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות ממנה. דעת תוספות (ראש השנה לג ע"א ד"ה הא, עירובין צו ע"א ד"ה דילמא ועוד), רא"ש (ר"ה פרק ד סי' ז), ר"ן (ר"ה ט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ולעניין ברכה) וטור (או"ח סי' תקפט, אף-על-פי שבסי' יז הוא פוסק שעדיף שלא יברכו), שנשים יכולות לברך, אף שהן אומרות "וציוונו" והן אינן מצוות. לעומתם סוברים רמב"ם (ציצית פרק ג הל' ט) ורש"י (מובא בשמו בהגהות מימוניות שם אות מ) שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאינן מצוות ואיך יאמרו "וציוונו". במחלוקת זו פסק שו"ע (סי' תקפט סע' ו) שאסור להן לברך, ואילו רמ"א (שם) מביא שהמנהג לברך.
אלא שגם לדעת הסוברים שיכולות לברך, אומר ר"ן (שם) שהסיבה היא "דכיוון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר, שפיר יאמר וציוונו", ומשמע מדבריו שזה כיוון שיש מצווה כזאת בעם ישראל, והנשים הן חלק מהציבור, אלא שהתורה הקלה לפטרן ויש להן שייכות למצווה אם הן רוצות; ואפילו לשיטת הרמ"א, שנשים יכולות לברך, משמע שזה כיוון שהן חלק מהציווי הכללי לעם ישראל, מה שאין כן בגויים, שברכתם על מצווה שאינם מצווים בה היא ברכה לבטלה.
אמנם "דברות משה" (קידושין סי' מה ענף ב), נוסף להסבר הזה של הר"ן, מביא הסבר נוסף מדוע נשים רשאיות לברך לדעת הראשונים הנ"ל: למרות שהן לא נכללו בציווי, מכך שהתורה ציוותה זאת לגברים אנו לומדים שהדבר טוב וישר לכולם, ולכן יש ערך מסוים לעשייה גם של מי שאינו מצווה, ולכן יכולות לברך על כך (ומוסיף "דברות משה" שזה בתנאי שאיסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן, ולכן צורך קטן של "טוב וישר" מתירו, אך אם ברכה לבטלה אסורה מדאורייתא, כיוון שאומרות "וציוונו" והן אינן מצוות לא יברכו).
לפי זה גם גויים יכולים לברך על מצוות, אך "דברות משה" מסייג זאת באמרו שמדובר רק במצוות שבין אדם לחברו שמצאנו (כגון בקידושין לא ע"א לגבי כיבוד אב ואם) שיש להם שכר על כך כמי שאינם מצווים ועושים, אך לא במצוות שבין אדם למקום, שייתכן שרעות להם, כמו שראינו במפורש לגבי שבת (סנהדרין נט ע"א).
בקונטרסי שיעורים על קידושין לרב גוסטמן (שיעור כ) נסתפק בשאלה זו, ומוכיח מדרשות ר"ן (דרוש ה נוסח ב) שיש לגוי שכר אם קיים מצוות, למעט מה שנאסר במפורש כמו שבת, ולכן לדעתו יכול לברך (ואמנם נאמר במפורש בקידושין לא ע"א שיש לגוי שכר על כיבוד הורים, אך כנראה הוכחתו היא שהדבר שייך גם במצוות שבין אדם למקום). ונראה שהרב גוטסמן סבר כהסבר השני שהבאנו בשם "דברות משה" – שאם יש שכר מוכח שהדבר טוב, ולכן ניתן לברך אף שאינו מצווה, כיוון שיש לכך ערך של מצווה (וכן כתב במפורש לגבי אישה שהפטור הוא של הגברא, אך מצד החפצא הדבר נקרא מעשה מצווה).
אלא שיש לדון, שאף אם ברכתו היא לבטלה, לא מצאנו איסור לגוי לברך ברכה לבטלה, ובמיוחד לשיטת התוספות (ר"ה לג ע"א ד"ה הא), שגם בישראל ברכה לבטלה היא איסור דרבנן בלבד, ולא מצאנו שיש איסורי דרבנן שחלים על גויים, וגם למי שסובר שהאיסור מדאורייתא – הוא דווקא בישראל ולא בגויים. ולכן אם מלמדים אותו (כגון גוי העומד לפני גיור וכד') שאינו מחויב במצווה ועושה אותה רק כדי לקבל שכר, יש מקום להתיר לו לברך, כיוון שאף אם זו ברכה לבטלה, אין לגוי איסור של ברכה לבטלה ובאמירת "וציוונו" אינו מכוון שהוא עושה את המצווה מצד שהוא מצווה.
לגבי ברכת התורה הדברים חמורים יותר, כיוון שרמב"ם פוסק (שם) שגוי העוסק בתורה חייב מיתה, ואמנם בז' מצוות בני נח יכול לעסוק, וכתב "אבי עזרי" (תלמוד תורה פרק א הל' יג) שיכול גם לברך "וציוונו" על כך. אם הוא לומד לקראת גיור לפי המהרש"א (שבת חידושי אגדות לא ע"א) שלדעתו רשאי ללמוד תורה רשאי גם לברך, אך נראה שיש לחלק בין ברכת "וציוונו לעסוק בדברי תורה" וברכת "אשר בחר בנו", שאינה שייכת כלל בגוי.
[6] כיוון שזה ספק ברכה לבטלה, כנזכר לעיל, אין לענות אחריה "אמן" – ראה שו"ע (או"ח סי' רטו סע' ב) ו"אגרות משה" (או"ח ב סי' נ; ג סי' כא כב), שכשאין שם ברכה עליה אין לענות "אמן". ואף שראינו שייתכן שאין כאן ברכה לבטלה, מביא "משנה ברורה" (שם ס"ק יב) אות ט"ז, שגם בברכה מותרת של גוי אין חיוב לענות "אמן", ואם כן יש ספק איסור ובכל מקרה אינו חייב ולא יענה, אלא שבמקום צורך יש לסמוך על הדעות המקלות בזה (ובמיוחד שגם ב"אגרות משה" ניתן להבין שדווקא כשהמברך הוא כופר חל איסור לענות "אמן", ולא בסתם ברכה לבטלה).
[7] לגבי תפילה: "אגרות משה" (או"ח ב סי' כה). לגבי ברכות: ראה רמ"א (או"ח סי' רטו סע' ב) שמתיר לענות "אמן" לאחר ברכה של גוי, אם שמע את כולה מפיו ומוכח שאין כאן ברכה לבטלה (ואין מכאן ראיה לברכת המצוות, ששם מדובר על ברכות הנהנין).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il