בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מהות הצניעות
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ד אייר תשע"ו

להתבייש ולהתייבש

undefined

בשביל הנשמה

כ"ד אייר תשע"ו
3 דק' קריאה
להתבייש ולהתייבש
השיעור היה מרתק. הרב דיבר בהתלהבות על חשיבות ניצול הזמן בחופש. אבל אני לא הייתי רגוע. כבר מתחילת השיעור עמדה לי שאלה על קצה הלשון אבל לא שאלתי. התביישתי. זו שאלה פשוטה. בטח כולם הבינו ורק אני לא הבנתי. "עזוב", אמרתי לעצמי. "אל תשאל. למה לקטוע את מהלך השיעור. רק בגלל איזה שאלה טיפשית שיש לך". השיעור הסתיים.
כשיצאנו להפסקה הרב ניגש אליי ושאל בחביבות. "רונן, האם הבנת את השיעור?".
"כן, היה שיעור יפה מאוד", עניתי מהוסס.
"אני רואה על פניך שיש משהו שלא היה מובן לך. אם יש לך שאלה– שאל".
"עזוב, זו שאלה ילדותית".
"אין דבר כזה", הרב לא הירפה. "אין שאלה לא לגיטימית. שאל".
שאלתי את השאלה. הרב נדהם. "זו שאלה מצוינת! למה לא שאלת במהלך השיעור?"
"התביישתי", עניתי בקול שקט. "חשבתי שכולם יודעים את התשובה".
"זה לא טוב להתבייש. צריך לשאול".
"אבל הרב", הקשיתי, "המשנה אומרת שטוב להיות ביישן, שכתוב 'עז פנים לגיהינום ובוש פנים לגן עדן'. אז למה הרב אומר שזה לא טוב להתבייש?"
הרב חייך. "ישנן שתי סוגים של בושה. יש בושה שלילית שבה האדם מפחד ממה יגידו. זו בושה שמנטרלת אותו מלפעול. האדם יושב בחוסר מעש. לא מתקדם ולא משתנה. על בושה כזו אמרו חז"ל 'לא הביישן למד'. תלמיד שמפחד לשאול שאלות בכיתה כי חושש שהמורה או החבר'ה יצחקו עליו לא לומד שום דבר. הוא דורך במקום. לכן בשיעור צריך לשאול עד שהשיעור מובן.
אבל יש גם בושה חיובית והיא כשאדם מתבייש על מעשה שלילי שעשה. הבושה מעידה שהמעשה הרע לא הפך להיות חלק מאישיותו. שהחטא לא חלק ממנו. שהוא באמת טוב וישר ורק צריך לתקן את עצמו. בושה זו גורמת ללקיחת אחריות, לשינוי ולהתקדמות".
"אם כך", המשכתי לשאול, "מדוע כשהאדם חסר בגדים הוא מתבייש מפני חבריו, והרי הוא לא עשה שום דבר רע?"
"גם בושה זו היא בריאה", המשיך הרב. "היא אינה נובעת בגלל מעשה רע שעשינו אלא נובעת מהבנתנו שהימצאות ללא לבוש גורמת למבט חיצוני ומטעה. בושה זו גורמת לאדם להתלבש כדי להתבונן פנימה. אגב, זה הקשר בין צניעות לבושה הבריאה. צניעות זו הנאמנות לעצמיות, לנקודה הפנימית שבי. הבושה הבריאה עוזרת לי להיות אני".

ביאורים

ואת צנועים חכמה
"בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"
שלמה המלך מלמד אותנו את מידת הצניעות בניגוד למידת העזות והחוצפה. יש אדם שבא ללמוד בשיעור כאשר המטרה המרכזית שלו היא להראות כמה הוא יודע. בשביל כך הוא עוצר את השיעור מידי פעם ושואל שאלות קנטרניות את הרב, רק כדי להכשילו ולהעלות את קרנו לעיני כולם. אדם כזה נקרא 'זדון'. אדם עם מזימות ומעשים זדוניים ורעים. אך סופו שהרב יוכיח אותו והוא יכשל בלשונו ויתבייש לפני כולם. ועל זה אומר שלמה: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן.
לעומת זאת, אדם צנוע ששומע שיעור הוא מנסה להבין את דברי הרב. הוא מכיר בעצמו שהוא לא יודע הכל. יש בו ענווה ופתיחות לקבל את דברי התורה ולהשתנות בעקבותיה. הוא שואל את עצמו כל הזמן איך אני יכול להשתנות ולהתקדם לאור מה שאני לומד. לפי זה הוא גם לא מתבייש לשאול כאשר התעורר לו קושי או חוסר הבנה. ולכן הוא שואל שאלות שמחכימות את כולם והוא בעצמו יוצא מהשיעור עם חוכמה גדולה יותר. זאת בגלל שהוא היה צנוע ונאמן לעצמו. ועליו שלמה אומר: וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה.
[משלי יא, ב; מלבי"ם שם]

הלכה
חלוקת הלימוד למקרא, משנה ותלמוד – א
כידוע, התורה כוללת בתוכה תחומים רבים ומגוונים, ושאלה יסודית בהלכות תלמוד תורה היא מה הוא סדר הלימוד הנכון. בתלמוד מובאת הדרכה יסודית בעניין זה, וכך לשונה: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: 'לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד'".
החלק הראשון הוא המקרא, שכולל את כל ספרי התנ"ך; החלק השני נקרא 'משנה', ובו נכללות המשניות, הברייתות וההלכות הפסוקות, וכן פירושי חז"ל ודרשותיהם על הפסוקים. כיום עיקר לימוד החלק הנקרא 'משנה' צריך להיעשות בספרי הלכה למעשה; החלק השלישי נקרא תלמוד, והוא כולל את הבנת הטעמים והסברות של ההלכות הפסוקות המבוארות במשנה ובספרי ההלכה, כפי שהם מבוארים בתלמוד ובספרי הראשונים והאחרונים. (מתוך 'פניני הלכה', ליקוטים א')

פתגם
"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה. אמר: "ראויים אלה שתשרה שכינה ביניהם". (בבא בתרא ס.)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il