בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • גבורות השם
לחץ להקדשת שיעור זה
ט' תמוז התשע"ו

גבורות השם פרק נ"א חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

ט' תמוז התשע"ו
6 דק' קריאה
המצה שהיא לחם עוני מורה על הגאולה
וְאוּלַי יִקְשֶׁה לְךָ: מָה עִנְיַן הָעֲנִיּוּת אֶל הַחֵרוּת, וַהֲלֹא שְׁנֵי הֲפָכִים הֵם הַחֵרוּת וְהָעֲנִיּוּת? הֲלֹא דָבָר זֶה אֵין קַשְׁיָא, כִּי הָעֲנִיּוּת בְּעַצְמוֹ הוֹרָאָה עַל הַגְּאֻלָּה, שֶׁאֵין עִנְיַן הַגְּאֻלָּה רַק* שֶׁיּוֹצֵא וְאֵין לוֹ שׁוּם צֵרוּף אֶל זוּלָתוֹ, לֹא כְּמוֹ הָעֶבֶד שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ וְיֵשׁ לוֹ צֵרוּף אֶל זוּלָתוֹ הוּא הָאָדוֹן. לְכָךְ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשִׁירוּת אֵינוֹ עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, רַק יֵשׁ לוֹ צֵרוּף אֶל קִנְיָנוֹ וְאֵין בָּזֶה גְּאֻלָּה, אֲבָל הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנִיּוּת וְאֵין לוֹ קִנְיָן, רַק עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, שַׁיָּךְ בּוֹ גְּאֻלָּה. כִּי אִלּוּ הָיָה הַמַּצָּה שֶׁהִיא לֶחֶם עֹנִי מוֹרֶה עַל בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בְּנֵי חוֹרִין, הָיָה לְךָ לִשְׁאֹל: וַהֲלֹא אֵין הָעֲנִיּוּת סִימַן חֵרוּת כְּלָל. אֲבָל לֶחֶם עֹנִי הַזֶּה הוּא בָּא עַל עֶצֶם הַיְצִיאָה לְחֵרוּת, וְעֶצֶם הַיְצִיאָה לְחֵרוּת אֵינוֹ כִּי אִם בְּהִסְתַּלֵּק 1 עִנְיַן הַצֵּרוּף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִמְצָא הִצְטָרְפוּת כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר אֵין כָּאן הִצְטָרְפוּת אָז נִמְצֵאת גְּאֻלָּה, וּלְפִיכָךְ צִוָּה לֶאֱכֹל לֶחֶם עֹנִי שֶׁהוּא הַמַּצָּה בְּלֵיל הַיְצִיאָה, בַּעֲבוּר שֶׁאֵין בַּמַּצָּה רַק עֶצֶם הַלֶּחֶם וְלֹא יִצְטָרֵף בּוֹ דָּבָר מִן שְׂאוֹר, וְהוּא כְּמוֹ עָנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִמְצָא כְּלָל שׁוּם צֵרוּף בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ הַגְּאֻלָּה, וְאָז יִקְנוּ הַגְּאֻלָּה שֶׁהוּא סִלּוּק הַצֵּרוּף. אֲבָל מַצָּה עֲשִׁירָה אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ, בַּעֲבוּר כִּי יֵשׁ לְזֹאת הַמַּצָּה צֵרוּף וְהוּא הַמַּשְׁקֶה שֶׁנָּתַן בָּהּ, וְאֵין כָּאן גְּאֻלָּה.

החודש הראשון ראוי לגאולה
וּמִזֶּה תָּבִין מַה שֶּׁהָיָה גְּאֻלָּתָם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן דַּוְקָא. וְזֶה, כִּי אֵין גְּאֻלָּה רַק כַּאֲשֶׁר נִבְדָּל מִזּוּלָתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, וּמִזֶּה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה. וְהַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵין בּוֹ הִתְחַבְּרוּת זְמַן רַק שֶׁהוּא רִאשׁוֹן, כִּי הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּעֲבוּר שֶׁהוּא שֵׁנִי יֵשׁ כָּאן חִבּוּר זְמַן, וְאֵין זֶה רָאוּי אֶל הַגְּאֻלָּה, שֶׁיִּהְיוּ עוֹמְדִים בְּעַצְמָם. כְּלַל הַדָּבָר: כָּל עִנְיַן הַגְּאֻלָּה הִסְתַּלְּקוּת מִזּוּלָתוֹ לַעֲמֹד בְּעַצְמוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם צֵרוּף וְחִבּוּר אֶל זוּלָתוֹ. וְדָבָר זֶה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, כִּי הַדָּבָר שֶׁנִּתְהַוָּה מִתְיַחֵס אֶל הַזְּמַן שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ אוֹתָהּ הֲוָיָה, וּלְפִיכָךְ הַזְּמַן שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְאֵין בּוֹ חִבּוּר וְצֵרוּף זְמַן מְיֻחָד לַגְּאֻלָּה, שֶׁהַגְּאֻלָּה הִיא שֶׁנִּבְדָּל מִזּוּלָתוֹ וְאֵין לוֹ שׁוּם צֵרוּף אֶל זוּלָתוֹ. וּמִזֶּה תָּבִין כִּי הַכָּתוּב הוּא כִּפְשׁוּטוֹ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם (דברים טז, ג), פֵּרוּשׁ: שֶׁתֹּאכַל לֶחֶם עֹנִי שֶׁהוּא הַלֶּחֶם הָעוֹמֵד בְּעַצְמוֹ וְאֵין לוֹ הִצְטָרְפוּת אֶל זוּלָתוֹ. וְלָמָּה תֹּאכַל זֶה הַלֶּחֶם? כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מִמִּצְרַיִם. וְעִנְיַן הַחִפָּזוֹן הוּא מְהִירוּת, וְאֵין בּוֹ עִכּוּב וְהֶמְשֵׁךְ זְמַן. כִּי כְּשֵׁם שֶׁיָּצְאוּ בְּחֹדֶשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי חֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן אֶל הַגְּאֻלָּה דַּוְקָא מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, כִּי אֵין גְּאֻלָּה רַק כַּאֲשֶׁר אֵין כָּאן צֵרוּף, וְזֶהוּ חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְלֹא הָיָה כָּאן חִבּוּר וְצֵרוּף חֳדָשִׁים. וְכָךְ רָאוּי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַגְּאֻלָּה בְּעִכּוּב זְמַן, רַק בַּזְּמַן הָרִאשׁוֹן, מִבְּלִי הַמְשָׁכָה וְעִכּוּב וְאֵין בּוֹ צֵרוּף כְּלָל. שֶׁכָּל רִאשׁוֹן הוּא מִתְיַחֵס אֶל הַגְּאֻלָּה, לֹא 2 חִבּוּר זְמַן, שֶׁזֶּה אֵין שַׁיָּךְ לַגְּאֻלָּה שֶׁצָּרִיךְ אֶל הַגְּאֻלָּה הִסְתַּלְּקוּת הַצֵּרוּף וְהַחִבּוּר. וּלְפִיכָךְ הַדָּבָר הַזֶּה בָּרוּר כַּאֲשֶׁר תָּבִין דִּבְרֵי חָכְמָה.
____________________________
ואם תשאל: כיצד העניות מורה על חירות, הרי אלו שני הפכים? אין זו שאלה, העניות מורה על הגאולה כי משמעות הגאולה היא יציאה מבעלות אחרים וניתוק מכל תלות בזולתו. העבד אינו עומד ברשות עצמו, אלא הוא מחובר אל אדונו ותלוי בו. צד זה קיים גם בעשיר, בגלל תלותו בקניניו אין הוא עצמאי, ואין בזה גאולה. לעומת זאת העני שאין לו רכוש עומד בפני עצמו, לכן בו שייכת הגאולה. אילו המצה שהיא לחם עוני הייתה מורה על חירות, היה מקום לשאלה: הרי אין חירות בעניות! אבל לחם העוני בא להורות על היציאה לחירות, והיציאה לחירות היא 1 כאשר אין לו תלות בדבר אחר, שאין הוא תלוי בדבר זולת עצמו. לכן ציוה הקב"ה לאכול מצה, לחם עוני, בליל היציאה, כי כאמור במצה יש רק את עצמותה, ללא צירוף של דבר נוסף, והיא כמו העני. כדי לקנות את הגאולה צריך שלא יהיה צירוף לשום דבר אחר זולת העצמות. במצה עשירה אינו יוצא ידי חובת לחם עוני, כי יש בה חיבור עם דבר זולתה ואין היא מורה על הגאולה.
על פי הסבר זה תבין מדוע נקרא חודש גאולתם החודש הראשון. גאולה היא הפרדות מאחרים ועמידה בפני עצמו ללא תלות, וכך החודש הראשון אין בו חיבור זמן, כלומר אין הגדרתו כראשון תלויה באחרים. לעומת זאת החודש השני הוא שני כיון שהוא בא אחר הראשון, הרי שיש כאן חיבור זמן ותלות של השני בראשון, ואין דבר זה מורה על גאולה, כי הגאולה היא כאשר הוא מסולק מחיבור לזולתו ועומד בפני עצמו, דבר זה ראוי להיות בראשון. לדבר שמתהווה יש יחס אל הזמן שבו התהווה, לכן הזמן הראשון, שאין לו חיבור וצירוף לזמן אחר, הוא זמן מיוחד לגאולה. מדברים אלו תבין כי יש לבאר את הכתוב כפשוטו: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, פירוש: תאכל לחם עוני שהוא לחם העומד בפני עצמו מבלי חיבור לדבר זולתו, ולמה תאכל לחם זה? כי בחפזון יצאת ממצרים. עניין החפזון הוא מהירות בלא שיהוי של זמן. כשם שיצאו בחודש הראשון מפני שהוא ראוי לגאולה כמו שהתבאר, כי אין גאולה רק כאשר אין חיבור לאחר, וזהו החודש הראשון שאין לו חיבור וצירוף אל חודשים אחרים, כך ראויה הגאולה שלא תהיה בשיהוי זמן אלא בזמן הראשון האפשרי מבלי עיכוב, כדי שלא יהיה צירוף אל דבר אחר. כי הגאולה היא כאשר אין 2 חיבור זמן לזמן אחר. דבר זה ברור כשתבין דברי חכמה.
[ רַק – אלא.]


ביאורים
אתמול ראינו כיצד המצה היא סמל ללחם עצמו, כפי שהוא נראה עם מרכיביו האלמנטריים, כמו לחם של עני שאין לו מותרות. אך עדיין קשה להבין כיצד כל זה קשור לגאולה. הרי למדנו גם כן, שבשונה מהמרור שהוא זכר לשעבוד, המצה היא זכר לגאולה. דווקא כשאנחנו נגאלים והופכים לבני מלכים – היינו מצפים להיפגש עם הלחם, המכיל תוספות ומותרות ככל האפשר.
אלא שההבדל בין 'בן חורין' ל'עבד' אינו קשור לשאלה איזה אוכל הוא אוכל או באיזה מלון הוא ישן. ההבדל הוא בחופש העצמי. בן חורין הינו ריבון על עצמו, על זמנו ועל תכני חייו, ואילו העבד כפוף לאחרים. לכן דווקא המצה, שאין בה תוספות, מייצגת את העמידה על העצמיות, שהיא המהות של הגאולה.
אנשים רבים עמלים לפתח את חייהם בלי שעצרו לפני כן להכיר את עצמם. עוד לפני שידעו על אופיים הייחודי ובלי שיכירו בצורה טובה את מכלול רצונותיהם, מהשטחיים ביותר ועד העמוקים ביותר, הם רצים לממש, לבטא, להתפשט ולהתרחב. רק בשלב מאוחר הם מבינים שהחלטות רבות בחייהם היו שגויות, תכנים רבים אינם באמת מספקים אותם, ובחירות שונות אינן תואמות להם כלל. גם חברות נופלות בזה. הן מתמסרות לפיתוח תרבויות, תכנים, תבניות חיים ואידיאולוגיות, כאשר לפעמים לא עצרו אפילו לרגע להכיר את נפש האדם, מה מתאים לה, בעבור מה היא מותאמת, מה צרכיה ושאיפותיה ואלו תכנים יספקו אותה. בעם ישראל אין לוחמה נגד החמץ. הוא לא נפסל לאורך השנה. אולם בהתחלה, בזמן הלידה הלאומית, צריך בראשונה להיפגש עם המצה בלבד. רק אחרי שאנחנו מודעים לעצמיות המיוחדת שלנו כעם, אנו יכולים להתפתח, ליצור קשרים עם דברים חיצוניים ואפילו עם אומות העולם, כל זמן שההכרה בתוכן העצמי המיוחד שלנו מבוררת היטב בתוכנו. לא כל קשר שלנו עם מצרים הוא עבדות. אם אנו יודעים לעמוד על הנקודה העצמית שלנו נוכל להיות בני חורין ולסנן לנו דברים מבחוץ שמתאימים לנו.
לכן יציאת מצרים הייתה בחיפזון ובחודש הראשון. החודש השני מסמל את הכניסה למסלול החדש. המספר שתיים מסמל צירוף, לעומת האחד שמסמל את העמידה העצמית. כמו כן המתינות מסמלת את התהליך המורכב. לא כן הגאולה המיידית. היציאה מעמידה אותנו על הייחודיות שלנו, שלא מתערבבת עם דברים מבחוץ. המהירות מאפשרת מצב כזה, בלי עיכובים וערבובים.

הרחבות
עניות שהיא עשירות וחיסרון שהוא שלימות
לְכָךְ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשִׁירוּת אֵינוֹ עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, רַק יֵשׁ לוֹ צֵרוּף אֶל קִנְיָנוֹ וְאֵין בָּזֶה גְּאֻלָּה, אֲבָל הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנִיּוּת וְאֵין לוֹ קִנְיָן, רַק עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ, שַׁיָּךְ בּוֹ גְּאֻלָּה. המהר"ל מסביר, בשונה מהתפיסה המקובלת, שדווקא העניות מבטאת חופש ושלמות, ואילו העשירות מבטאת שעבוד לעולם החומרי. רעיון זה מקבל הדגשה והרחבה מעניינת בסיפורו של רבי נחמן מברסלב על שבעת הקבצנים (בעטלירס – כלשונו) שכל אחד מהם הוא בעל חיסרון אחר, אולם באמת מה שנראה כחיסרון הוא רק בתפיסה חיצונית, ואילו באמת החיסרון הוא חוסר תלות, כמו עני שאינו תלוי בכסף. להלן כמה דוגמאות:
"...ואתם סבורים שאני עִוֵּר? אין אני עִוֵּר כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין. ועל כן הוא נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל... ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר (קבצן) השני. היינו החֵרֵש שהחיה אותם ונתן להם לחם... בתוך שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא, ואמר הנני! ונפל עליהם, ונשק אותם, ואמר להם.... ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל! רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החיסרון שלהם ... כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון" [סיפורי מעשיות, מעשה בשבעה קבצנים]. בקטע זה מדגיש רבי נחמן שהאושר שלנו הוא בעצם תלותי בהמון דברים שאנו חייבים לשמר בשביל להיות מאושרים, למשל חושי הגוף, כסף ועוד. אך האושר היציב והאמִתי הוא להשתחרר מכל תלות חלקית וחיצונית, ולהיות שוקק אך ורק אל הדבקות בשלמות של השם יתברך.

לעילוי נשמת פורטונה בת ג'וליה ג'ויה ע"ה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il