בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

תוקע במושב זקנים

undefined

רבנים שונים

אלול תשע"ו
4 דק' קריאה
ירושלים, ישראל Jerusalem, Israel
תשע"ו

תוקע במושב זקנים

שאלה
שלום וברכה אני בעל תוקע כבר כמה שנים בבית הכנסת שלי, התבקשתי לתקוע לאחר התפילה במושב זקנים שליד ביתי. שמעתי שיש על כך דיון הלכתי לעניין מי מברך במקרה כזה, מה עלי לעשות? רציתי להבהיר שאני אשמש כבעל תוקע בבית הכנסת לפני שאתקע במושב זקנים.

תשובה
נחלקו הפוסקים במקרה שאדם יצא ידי חובה במצווה ובא להוציא אדם אחר לידי אותה מצוה 1 מי יברך 2 . למעשה, אם אותם אנשים במושב זקנים יכולים לברך עדיף שהם יברכו 3 . אם הם אינם יכולים לברך מותר לך לברך עבורם 4 .




^ 1. הלכה פסוקה בחז"ל (ראש השנה כט, א) ש"כל הברכות כולן - אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין". על כן, אדם שיצא ידי חובת מצוה יכול לברך לאחרים.
וכך פסק הרמב"ם (הלכות ברכות א, י):
כל הברכות כולן - אעפ"י שבירך ויצא ידי חובתו - מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן.
חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה - שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן.
אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה, כגון: אכילת מצה בלילי הפסחים, וקידוש היום - הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים, אף על פי שאינו אוכל עמהן.
אולם, הרמב"ם (שם יא, י) כותב, שאדם שעושה מצוה לאחרים מברך עבורם על המצוה:
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים - מברך קודם עשייתה: "אקב"ו לעשות...", אבל אינו מברך "שהחיינו" אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו...
שיטת הרמב"ם ברורה לעניין ברכת המצוות. אמנם, יש לעיין למה הרמב"ם חילק בין ברכת "שהחיינו" וברכת המצוות.
האחרונים הביאו הסברים שונים ויש בכך נפקא מינה:
א. כנסת הגדולה (תקפה, ז) הביא בשם רבו המהרי"ט, שהרמב"ם התכוון דווקא למצוות בעלות שני מרכיבים: עשייה , ובעל דבר . כגון: עשיית מעקה ומילת בן חברו - במצוות כאלו המקיים יברך ברכת המצוות, אבל ברכת "שהחיינו" יברך בעל הבניין ואבי הבן.
בדברי הכנה"ג עצמם, מצאנו שתי אפשריות להסביר דבריו:
• מחצית השקל (תקפ"ה, ג) חידד, שכאשר אדם בונה מעקה לחברו, אעפ"י ששייך שיברך על העשייה כיון שהוא נקרא ה"עושה", אולם לא שייך שיברך "שהחיינו", כיון שאינו מקיים את עיקר המצווה, ואינו בר חיוב, ואפילו ירצה לברך "שהחיינו" בתורת שליחות - אינו יכול, משום שאינו בעל גמור על המצווה.
• כתב סופר (קנ) דחה דברי המחה"ש לגמרי והסביר אחרת את החילוק בדברי הכנה"ג. לדעתו, ודאי עשיית המצווה מתקיימת ע"י "העושה", כיון שיש לו ערבות. אולם, ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן, ולפי זה לעושה אין שום שייכות לברכת "שהחיינו", כיון שמצדו אין ייחוד של זמן בקיום המצווה, שהרי הוא יכול לקיים אין סוף פעמים (מוהל יכול למול מאות ילדים בשנה וקבלן יכול לבנות מאות מעקים בשנה...), לפיכך אינו יכול לברך "שהחיינו" כאשר עושה לאחרים.
ב. יד אפרים (שם): הרמב"ם אינו בא לחדש חילוק בין סוגי הברכות, וברור שאם בא להוציא את חברו מברך את שתי הברכות. אלא שהרמב"ם בא ללמד דין עצמאי, שבמקרה של עושה מצוה לאחרים היינו חושבים שהוא חייב לברך בעצמו ברכת שהחיינו כיון שעשה מצוה בפועל לכן הרמב"ם בא ללמד אותנו שכיון שהמצווה נעשית לאחרים אינו מברך שהחיינו כיון שאינו עושה זאת לעצמו אלא לאחרים ועל זה לא נתקן שהחיינו.
^ 2. תרומת הדשן (ק"מ) דן במקרה של חולה שצריך לתקוע לו, האם עדיף שהחולה בעצמו יברך או דווקא התוקע?
בתחילה הוא סבור שראוי שהחולה יברך בעצמו, ואין להקשות מתקיעת שופר בבהי"כ משום ששם התוקע והציבור נמצאים באותה רמת חיוב (כי הש"צ עוד לא שמע), ואילו כאן למה לא יברך החייב במצווה מעיקרה, ואדרבה! אין להרבות בברכות שלא לצורך.
אולם, הוא מסיים, שאעפ"י שמן הדין ראוי לנהוג כך, למעשה לא נוהגים כך ויש לתוקע לברך.
בדעת הרמב"ם נראה בפשטות, שהתוקע יברך, כיון שלא הביא חילוק בדבר, וכתב כלל, שבכל מקרה שאחר עושה המצווה - מברך העושה ולא בעל המצווה, ורק לעניין "שהחיינו" חילק.
וכן כתב הבית יוסף (תקפ"ה,ג) בשם מהרי"ו, שלדעת הרמב"ם, מי שכבר יצא ידי חובת תקיעה, ובא לתקוע לאחר - מברך ברכת המצווה. יוצא אפוא, שלמעשה, אין מח' בין הרמב"ם לתוה"ד, שניהם מסכימים שהתוקע יברך.
^ 3. מוסיף הב"י, שאולי גם לעניין "שהחיינו" הרמב"ם יודה, שהתוקע יברך, משום שניתן לחלק בין מצוה שעיקרה הוא מעשה (שאין למקיים לברך) למצווה שעיקרה דיבור או קול.
הב"י לא כתב דברים אלו בשו"ע, והרמ"א הוסיפם (תקפ"ה, ג):
"ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים - אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות".
מגן אברהם (ג) מכריע, שאם השומע יודע לברך - עדיף שהוא יברך, וכך משמע מהרבה אחרונים. והזכיר דברי הכנה"ג.
המחה"ש מוסיף כפי שיטתו בהסבר כנה"ג (שבעצמו כותב שבדין תק"ש עדיף שיברך השומע), שכיון שהשומע שייך בשני חלקי המצווה - דהיינו עיקר המצוה ובעל הדבר - דברי המ"א נכונים להלכה.
הכתב סופר כפי שהזכרנו, דוחה את דברי מחה"ש, וכותב שניתן לפרש את פשט הרמב"ם כדעת ה"יד אפרים". לפי דבריהם, אם התוקע מוציא את השומע מדין "שומע כעונה" - אין ספק שהשומע יכול לברך את שתי הברכות אף לדעת הרמב"ם.
אולם, הגר"א (שם) והפרי חדש (שם) פסקו כב"י, ואמרו שאין חילוק בין תקיעת שופר לשאר מצוות, ובכל מצב ראוי שהתוקע יברך
המשנה ברורה (ה) הביא את שתי הדעות, ונראה מדבריו, שאעפ"י שעיקר הדין כב"י - עדיף לעשות כמ"א . (כך הסביר בשו"ת מנחת יצחק ג, נב שהכוונה שבוודאי ראוי לעשות כדעת המ"א אלא שאין למחות שמי נוהג כך לכתחילה ובזה קצת מיושב קושית הכה"ח שתמה למה המ"ב פסק כנגד רוב האחרונים והלך בדרכו של הגר"א) הרב עובדיה יוסף (חזו"ע קטו) הכריע כגר"א ודעימיה משום שכך פסקו הרבה אחרונים. המנהג המקובל הוא כדעת המשנה ברורה ומגן אברהם.
^ 4. כנ"ל ראוי להזכיר שמי שעתיד לתקוע בכמה בתי כנסת, כתבו הפוסקים (מטה אפרים, תקפה שם) שיש לו לכוון לצאת ידי חובה בתקיעה הראשונה. אולם, יש שחששו לדעת בה"ג, שלא אומרים "שיצא מוציא" במצוה דאו', ולכן יכוון לצאת בתקיעות האחרונות (אלף למגן). למעשה לא נהגו לחשוש דעת בה"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il