בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה

עוד על רחמים ודין

undefined

הרב יוסף כרמל

כסלו תשע"ז
3 דק' קריאה
גם בשבוע שעבר הסברנו בדברינו על פרשת וירא כי הפרשיה המתארת כיצד הקב"ה כרת עם אברהם ברית והבטיח לו זרע משרה אמנו, מופיעה פעמיים. פעם אחת, תוך התגלות במידת הדין - בסוף פרשת לך לך ופעם נוספת, במידת הרחמים- בתחילת פרשת וירא (כריתת הברית במידת הרחמים מפורטת גם היא בסוף פרשת לך לך).
אם כך, מהי המשמעות של כל התגלות וכיצד שתי הפרשיות יחד נותנות לנו תמונה שלמה ועמוקה יותר מבחינה רוחנית של הברית והבשורה?
בדברינו השבוע, ננסה להבין את הברית וההתגלות במידת הדין.
כאשר מידת הדין מופיעה בעולם עלולות להיות לכך השלכות חמורות, לכן אין זה פלא שהפרשיה נפתחת במילים הבאות:
"וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו..." (בראשית י"ז ג). (לכאורה, אין הסבר מדוע אברהם נבהל ונפל על פניו).

המדרש ובעקבותיו תרגום יונתן ורש"י הסבירו: "לפי שלא מל עדיין, נופל ומדבר עמו"
(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן ג).
לפיכך צריך להסביר, שכיוון שבפסוקים הבאים יגיע הציווי על המילה, בינתיים אברהם, שהוא עדיין ערל חייב ליפול על פניו (אולי כדי "להסתיר" זאת). על פרשנות זו קשה, הרי הקב"ה נגלה לאברהם גם קודם לכן וגם אז אברהם לא היה מהול ובכל אופן לא נפל על פניו.
הרד"ק הסביר בכיוון אחר לגמרי, וז"ל: "ויפול אברהם על פניו - השתחוה והודה לאל על אשר אמר לו שיתן בריתו בינו ובינו שזה יהיה קיום האהבה אשר אהב".
גם החזקוני בעקבותיו הסביר בכיוון זה: "ויפל אברם על פניו - השתחוה על שמחת הבשורה".
על שניהם קשה, למה נקט הכתוב לשון נפילה ולא לשון השתחויה?
הרמב"ן, שכמובן היה מודע לקשיים שהערנו עליהם, מציע כיוון נוסף: "וטעם ויפול אברם על פניו - לכוין דעתו לנבואה. וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד, ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו', וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל". (על הרמב"ן קשה מהמקומות האחרים בתורה שם מוזכרת נפילה שכזו ואכמ"ל).
לכן, אחרי בקשת המחילה מן הראשונים, נציע בענווה דרך אחרת.
אברהם נפל על פניו בגלל מה שמופיע מיד בהמשך הפסוק: "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹקים לֵאמֹר".
אברהם נפל על פניו מכיוון שההתגלות הייתה במידת הדין והנפילה מבטאת את היראה הנגרמת כתוצאה מכך (הגדרה זו מתאימה לכל ההופעות של הנפילה על הפנים בכל התורה).
כמו שכבר ציינו, כל הפרשיה מפסוק זה ועד סוף הפרשה כולה, רוויה ומתייחדת בזה שרק שם אלקים מופיע בה. דבר זה ברור גם מהתוכן - בפסוקים הבאים אברהם נצטווה במצוות ברית המילה. מצווה חשובה זו מביאה את האדם לשלמות, אבל הדרך היא דרך של כאב והסרה של הערלה, כולל פריעה. לכן, יש פוסקים שהתנגדו לשימוש במשככי כאבים בזמן המילה, דווקא כדי להבטיח את הכאב. קיומה של מצווה זו מלווה תמיד, בדימום ובבכי. כל אלה קשורים בטבורם למידת הדין. הדין קשור לחוק שיש לקיימו, גם אם הדבר כרוך בקשיים וגם אם אינו מובן.
בשבוע שעבר הזכרנו את האיסור לנסות לגלות את הנסתרות ולנסות לדעת מה העתיד צופן. לכאורה, יש דרך מותרת לעשות זאת שהרי חלק אחד מן הפרדס הוא הסוד וחכמי תורת האמת עוסקים בפן זה של התורה. ניתן ללכת אל המקובל (ואנו מתכוונים רק למקובלים אמיתיים) ולשאול אותו אם כדאי או לא לפנות לכיוון מסוים או לנקוט בפעולה מסוימת או לחדול ממנה, שהרי הוא מכיר את החוקים הנסתרים הקובעים מה יהיה בעתיד.
התורה מזהירה אותנו, גם אם מישהו יפנה לכיוון זה, הוא צריך לדעת ולקחת בחשבון שהוא יקבל תשובה רק על פי מידת הדין, עם כל הסכנות שיש בכך.
הדרך לקבל הנהגה במידת הרחמים היא דרך התמימות.
(על ההשפעה של כל זה על נושא הצחוק עיינו במאמרי 'חוק וצחוק' בתוך חמדת הארץ ד וגם באתר ארץ חמדה: http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/534-sFileRedir.pdf )

הבה נתפלל כי נזכה ללכת בעקבותיו של אברהם אבינו, בדרך של 'תמים תהיה'
ולזכות להנהגה במידת הרחמים.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il