בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות פורים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • מצוות חג הפורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

undefined
8 דק' קריאה
פתיחה
מעיון בסוגיות הגמרא, ובדברי הראשונים העוסקים בדיני קריאת המגילה ומצוות השמחה בפורים, מתעוררים מספר קשיים. במאמר זה, ננסה לראות, כיצד הבנה מעמיקה בענייני חג הפורים תיישב את הקשיים, ותאיר את הסוגיות באור חדש.

הצגת הקשיים
א. סוגיית הגמרא בעניין זמן קריאת המגילה:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: 'אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי' (תהלים כ"ב, ג). סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא - אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא, כגון דאמרי אינשי: 'אעבור פרשתא דא ואתנייה'. איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: 'למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוהי לעולם אודך' (תהלים ל', יג)" (ד ע"א).

הסבר רש"י לסוגיה:
" ולשנותה ביום - זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה. אקרא - במזמור למנצח על אילת השחר הוא, שנאמר על אסתר, כדאמרינן במסכת יומא (כט ע"א) למה נמשלה אסתר כאילת... סבור מינה - בני הישיבה, ששמעו שמועה זו בלשון הקודש ולשנותה ביום, היו סבורין דהאי 'ולשנותה' לשון שונה משנה הוא. למיתני מתניתין דידה - משניות של מסכת מגילה. אעבור פרשתא דא ואתניה - אסיים פרשה זו ואשנה אותה פעם שניה. ביראה - דמן בירי. יזמרך כבוד - ביום, ולא ידום בלילה, והאי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא".

ובמקום אחר המשנה, ובעקבותיה הגמרא, דנה בנושא זמן קריאת מגילה:
"משנה: אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
גמרא: מנלן, דאמר קרא: 'והימים האלה נזכרים ונעשים' (ט', כח). ביום אִין, בלילה לא; לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום? כי קתני אדיום" (כ ע"א).

בעקבות מקורות אלו מתעוררות הבעיות הבאות:
1. כיצד הבינו תלמידי רבי יהושע בן לוי שחיוב קריאת מגילה הוא רק בלילה, ושביום צריך ללמוד את המשניות של מסכת מגילה, הרי משנה מפורשת אומרת שקריאת המגילה היא דווקא ביום?
2. תירוץ הגמרא: "כי קתני אדיום", אינו מתרץ את הקושיה, שכן מפשט לשון המשנה משמע שרק ביום יש חובה לקרוא את המגילה, ואילו לפי דברי רבי יהושע בן לוי שיש חובה גם בלילה - המשנה הייתה צריכה לומר: "אין קורין את קריאת היום..."; דברי רבי יהושע בן לוי, אם כן, עדיין צריכים ביאור.
3. הגמרא (כ ע"א) הביאה פסוק המלמד על קריאת המגילה ביום: "והימים האלה נזכרים ונעשים" 1 , בשונה מהפסוק שהביא רבי יהושע בן לוי: "אלקי אקרא יומם ולא תענה...".
נראה, שיש להביט לעומק דברי רבי יהושע בן לוי, והיחס ביניהם לדברי המשנה, כפי שיתבאר בהמשך.

ב. שיטת התוספות בחיוב 'ברכת הזמן' בקריאת המגילה של היום:
"אומר ר"י דאף על גב דמברך זמן בלילה, חוזר ומברך אותו ביום דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא, וקרא נמי משמע כן דכתיב: 'ולילה ולא דומיה לי' - כלומר אף על גב שקורא ביום חייב לקרות בלילה והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה. וגם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן, (ז ע"ב) דאם אכלה בלילה לא יצא ידי חובה: והכי נמי משמע מדכתיב: 'נזכרים ונעשים' - ואיתקש זכירה לעשיה מה עיקר עשיה ביממא אף זכירה כן" (ד ע"א, ד"ה חייב).

בספר 'שולי האדרת' 2 הקשה על דברי התוספות:
"והדברים צריכים ביאור, דמה ראיה מסעודה? דהתם ילפינן (ז ע"ב) מ'ימי משתה ושמחה', שאם אכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו, אבל מגילה כיוון שחייב לקרות בלילה - אם כן הוי עיקר חיוב כמו ביום, וכיוון שאמר זמן בלילה - שוב אין צריך לומר ביום, דהוי כסוכה, שאומר בלילה על הגעת זמן ושוב אינו חוזר ואומר".

אף בלא דבריו, לשון התוספות: "והעיקר הוי ביממא" צריכים ביאור, שהרי חז"ל קבעו קריאה הן בלילה הן ביום; על סמך מה קובעים התוספות מה עיקר ומה טפל?

ג. שיטת הריטב"א בעניין 'מתנות לאביונים':
"'מִגְבָּת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר' - ופירשו בירושלמי, שכל הפושט ידו ליטול - יתנו לו. לומר שנותנין לכל אדם, ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות" (ז ע"א, ד"ה ומתנות לאביונים).

מהעובדה ששולחים משלוח מנות גם לעשיר, לומד הריטב"א שניתן ללמוד גם על 'מתנות לאביונים' שהם מדין שמחה. דברים אלו אינם ברורים, הרי אלו שני דינים שונים, ואיך ניתן ללמוד מאחד לשני?

ד. שיטת הירושלמי בעניין סעודת פורים בשבת:
"רבי זעירה בעא קומי רבי אבהו: ויעשו אותן שבת? אמר ליה: 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה', את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים" (פ"א ה"ד).

היו מהאחרונים 3 שהבינו את דברי הירושלמי כנובעים מדין "אין מערבין שמחה בשמחה"; אך אין נראה כן מפשט דברי הירושלמי, ועלינו, אפוא, לעמוד על טעם הדברים, מפני מה ראו לקבוע כך?

ה. דברי הרמב"ם בעניין 'מתנות לאביונים':
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האֻמְללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' (ישעיהו נ"ז, טו)" (פ"ב הי"ז).

הקשה בספר 'הר המלך', מה המקור לדברי הרמב"ם.

ה'כסף משנה' כתב: "דברי רבינו ראויים אליו", וכוונתו שאין מקור לדבריו; אך, דרך הרמב"ם, כשכותב דברים מדעתו לומר: "יראה לי", וכאן לא כתב לשון זו. מנַיִן, אם כן, שאב הרמב"ם את דבריו?

נבוא, אפוא, לעסוק בשאלותינו מתוך עיון בשמחת הפורים, וייחודה ביחס למצווֹת שמחה אחרות.

שמחת פורים ושמחת יום טוב
מצווֹת חג הפורים מנוסחות במגילת אסתר בזו הלשון:
"ויכתב מרדכי את הדברים האלה, וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם, והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט', כ-כב).

נשווה זאת לדרך ששמחת יום טוב מוזכרת בתורה:
" ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, יד).

ההבדל בלשונות מלמד, שביום טוב המצווה היא על האדם (הגברא) - לשמוח, כפי שנאמר: "ושמחת"; ובפורים המצווה היא על הימים (החפצא) - "לעשות אותם ימי שמחה". ביום טוב - היום מצד עצמו הוא יום של שמחה, והאדם מצוּוֶה להשתלב בענייני היום ולשאוב משמחתו. בפורים, לעומת זאת, אין השמחה ביום מצד עצמו, אלא האדם מצוּוֶה ליצור את שמחת היום. על ידי קיום המצוות שתיקנו מרדכי ואסתר, אנו עושים את הימים לימי שמחה.

יסוד לדברים יש לראות בדברי האר"י, שהביא הרבי מלובביץ':
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, שעל ידי זכירת היום חוזרים ונעשים כל הענינים כמו בפעם הראשונה" ('לקט חידושי תורה על הרמב"ם').

בעומק העניין ניתן להוסיף, על פי דברי התנחומא, ש'כפיית ההר כגיגית' הייתה על התורה שבעל פה 4 , ובפורים, כדברי הגמרא (שבת פח ע"א), "הדוּר קבלוה בימי אחשורוש"; כלומר, עם ישראל חזר וקיבל מרצון את התורה שבעל פה. עניינה של תורה שבעל פה הוא ההתחדשות שבכל דור על ידי עם ישראל, כדברי הטור:
"'וחיי עולם נטע בתוכנו' - היא תורה שבעל פה" ('אורח חיים', קל"ט).

מובן, אם כן, מדוע הופעת שמחת הפורים תלויה במעשיהם של ישראל, שכן זה עניינו של פורים - קבלת תורה שבעל פה - התחדשות הופעת התורה על ידי עם ישראל.

לאור הבנה זו, ניתן לישֵּב את הקשיים שהצגנו לעיל.

יישוב הקשיים
נפתח בהסבר המקורות העוסקים בשמחת הפורים, ובהמשך נדון בדברי רבי יהושע בן לוי על מקרא מגילה.

לשונו של הרמב"ם בעניין השמחה מדוקדקת:
"שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים - כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר: 'ושמחת בחגך' (דברים ט"ז, יד)" (הלכות יום טוב, פ"ו הי"ז).

ובהלכות מגילה כתב:
"מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים" (פ"ב הי"ד).

דבריו מדויקים, והם נסמכים לפסוקים על הדרך שצייננו לעיל.

מובנים כעת גם דברי הירושלמי על סעודת פורים בשבת 5 : שמחת הפורים נובעת ממעשי האדם, ואילו בשבת, שהשמחה 'בידי שמים' היא קיימת ועומדת ללא תלות במעשי האדם - לפיכך, אין מקום לסעודת פורים בשבת. סעודת פורים מתקיימת רק ביום "ששמחתו תלויה בבית דין", שכן זה עניינו של היום - שמחה הנובעת ממעשה המצוות על ידי האדם 6 .

נראה, שזהו גם המקור לדברי הרמב"ם בהלכה שהזכרנו לעיל 7 :
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האֻמְללים האלו דומה לשכינה שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' (ישעיהו נ"ז, טו)" (הלכות מגילה, פ"ב הי"ז).

הואיל ומצווֹת היום הן שעושות את היום ליום שמחה, ו"אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", הרי שמוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר במשלוח מנות, כדי ליצור שמחה גדולה ככל האפשר.

לאור דברים אלו ברורים דברי הריטב"א 8 שלומד ממשלוח מנות למתנות לאביונים, כפי שמביא ה'שיטה מקובצת' (בבא מציעא עח ע"ב), את שיטת הריטב"א:
"שאין יום זה מדין 'צדקה' בלבד אלא מדין 'שמחה ומנות'".

כיוון שהיום הוא 'יום שמחה', וכל מצוות היום עניינן אחד - לעצב את שמחת היום, ניתן ללמוד ממשלוח מנות למתנות לאביונים.

שני פנים למקרא מגילה
נחזור כעת לעניין שפתחנו בו, קריאת המגילה, וננסה להתמודד עם הבעיות שהצגנו. במקרא מגילה, כבשאר מצווֹת היום, ישנו פן של עשיית הימים לימי שמחה, אך יש גם פן נוסף: פִּרְסום הנס והודאה לה'.

רבי יהושע בן לוי ועולא דנים במקרא מגילה מצד ההודאה ופרסום הנס 9 , והם מחדשים שיש להודות לה' ולפרסם את הנס גם ביום וגם בלילה - הן בזמן שמחה הן בזמן צרות, בבחינת 10 : "מזכירין יציאת מצרים בלילות", שאף בימי הצרות, ימי הלילה - יש לזכור את חסד ה' שביציאת מצרים. גם הפסוקים שהביאו רבי יהושע בן לוי ועולא מדברים על קריאה והודאה לה', ומצד זה בא החיוב לקרוא את המגילה.

כאמור, המשנה, לעומת זאת, דנה בקריאת מגילה מצד עשיית הימים לימי שמחה, ולכן גם מביאה הגמרא את הפסוק: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (ט', כח). על ידי קריאת המגילה ושאר מצוות היום אנו עושים את הימים לימי שמחה.

נמצא, שקריאת המגילה בלילה, עניינה פרסום הנס בלבד, וביום מצטרפים שני הצדדים, פרסום הנס ועיצוב היום כיום שמחה.

המשנה, שהתייחסה רק לפן השני, דנה בקריאת היום בלבד: בדרך זו מובן תירוץ הגמרא - שהמשנה מדברת על קריאת היום.

ברור גם, מדוע הביאה המשנה פסוק אחר, הואיל ומדובר על שתי התייחסויות שונות לקריאת המגילה. האחת כפרסום הנס והשנייה כחלק מהלכות השמחה. זו גם הסיבה שבני הישיבה הבינו את עיקר חידושו של רבי יהושע בן לוי בעניין קריאת הלילה מצד פרסום הנס, בלא שנגעו במשנה העוסקת בקריאת המגילה מצד שמחת פורים.

לאור זה, מובנים דברי התוספות 11 . קריאת היום איננה נובעת מהטעם של קריאת הלילה, וכאמור, שניהם נלמדים ממקורות שונים; ולכן, מברכים על הקריאה של היום 'ברכת זמן' נוספת, ואין קושי מענייני סוכה (כפי שהקשה 'שולי האדרת' 12 ), כיוון ששָם היום והלילה עניינם אחד. בנוסף, מובן גם מדוע, לשיטת התוספות, נחשבת קריאת היום עיקר, שכן מנקודת ההסתכלות של עשיית הימים לימי שמחה, היום הוא העיקר, והלילה, אכן, רק טפל לו.


^ 1 ט', כח.
^ 2 הרב משה הרשלר, בחידושיו למסכת מגילה.
^ 3 עיין 'ציץ אליעזר' חלק יב סימן נ"א ס"ק ד, בשם ה'פרי חדש' סימן תרפ"ח.
^ 4 תורה שבכתב קיבלו מרצון באומרם: "נעשה ונשמע", וזה לשון המדרש: "לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית' (שמות ל"ד, כז). ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה' ולא 'בעבור הדברים האלה' ולא 'בגלל הדברים' - אלא 'על פי הדברים' וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך שנאמר: 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיה ט', א) - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והֵתר, בטמא ובטהור, ולעתיד לבא 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה', לא), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר: 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט, יז); ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו - שם תהא קבורתכם, ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו 'נעשה ונשמע' מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט? - אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו', ה)" (תנחומא 'נח', ג).
^ 5 עיין לעיל, שאלה ד.
^ 6 הרמב"ם לא הביא את הדין שמובא בירושלמי להלכה, ואף נראה שלא פסק כן. זאת, לאור שיטתו שאין מצווה לשמוח בשבת אלא רק ביום טוב (עיין הלכות יום טוב, פ"ו הי"ז).
^ 7 עיין לעיל, שאלה ה.
^ 8 עיין לעיל, שאלה ג.
^ 9 עיין לעיל, שאלה א.
^ 10 ברכות פ"א מ"ה.
^ 11 עיין לעיל, שאלה ב.
^ 12 עיין לעיל, סוף שאלה ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il