בית המדרש

  • מדורים
  • הראי"ה בפרשה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים
להיזהר. ולפי רוב הצפייה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן אורות הקודש ח"ג עמ' רצ"ה.
הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל מבוטא בכך שארץ ישראל
נותנת פירותיה בעין יפה לעם השב לארצו: "אמר רבי אבא: אין
לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו
ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'." )סנהדרין צ"ח(. הרב מלמד
אותנו שהמאכל של ארץ ישראל יש בו סגולות רוחניות נסתרות
- פנימיות המקדשות את האדם, המאכל הוא גשמי רק בצדדיו
החיצוניים ולא במהותו הפנימית, ואילו מאכל הגדל בחוץ
לארץ עלול להיות מזיק לרוחניותו של האדם האוכל אותו. הרב
מסייג את דבריו ואומר שאדם החי בחו"ל ומצפה לארץ ישראל
יכול לעלות את המאכל שלא יזיק לו.
"וזהו סוד הזכרת ירושלים, ב'על נהרות בבל' או בשיר המעלות
שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת
את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ
ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי
החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי
צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים" )שם(. הזכרת
ירושלים או הגאולה "בשוב ה' שיבת ציון" בסיום הסעודה
מחברת את המאכל לקדושת ארץ ישראל וממזערת את הנזקים
הרוחניים ממאכל חו"ל. הרב מוסיף שגם בארץ ישראל בעת
החורבן עלול המאכל להיות מוגשם, וציפיית הישועה מעלה
את המאכל, ומפיצה ממנו ריח טוב )מתרחן(, וזו הסיבה שגם
בארץ אנו אומרים את המזמורים "על נהרות בבל" ו"שיר
המעלות" לפני ברכת המזון.
הרב מרחיב את היריעה ומלמד אותנו שקדושת אכילה זו היא
מעלה המצויה בישראל ואינה נמצאת באומות העולם: "מחשבות
עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה, בצורתה האידיאלית
ריאלית, ...הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו,
באמרו הלעיטני נא". )אורות הקודש ח"ג עמ' רצ"ד(.
מדרגה גבוהה זו ניתן למוצאה בעיקר אצל הצדיקים: "מה
שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם,
ואצל בני אדם בינוניים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את
חייו וכוחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה,
צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש
הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת
מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם
אור וחדוות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה,
גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים,
ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה", )אורות הקדש
ח"ג עמ' רצ"ב(. הצדיקים מתחברים לניצוצי הקדושה הנמצאים
בתוך המאכלים. האכילה משמחת את האדם גדול הדעה
הצדיק, והוא מתעלה בעקבות ההתחברות עם ניצוצי הקדושה.
מתוך משנתו של הרב נראה שמאכל ארץ ישראל אין בו רק
ניצוצי קדושה אלא הוא במהותו הרוחנית קדוש. ולכן המאמרים
המבדילים בין ישראל לעמים בנושא האכילה והמבדילים בין
האדם הרגיל לצדיק תקפים לגבי כל המאכלים בעולם, ואילו
המאמר בכותרת על קדושת המאכל בארץ ישראל מלמד על
קדושה עצמית של כל המאכלים שמקורם בארץ.
יסוד זה נמצא כבר בדברי הרב יואל סירקיש ה"בית חדש"
בפירושו על הטור. הרב חי בפולין לפני כ-450 שנה והוא מסביר
את נוסח ברכת מעין שלש:
"על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי )במדבר לה לד( ולא
תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל ואמר אם תטמאו את הארץ
נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה
השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ
נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם
כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה 'היכל ה'
המה' היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש
ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה
כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל
יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין
בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה
אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה"
)ב"ח אורח חיים סימן רח(. פירות הארץ מושפעים ממעשיהם
של ישראל, ולכן אנו בברכה מבקשים לאכול מפירות הארץ
וגם לשבוע מטובה שהכוונה לטובה הרוחני. טוב זה מותנה
במעשינו, אם ניטיב אותם הקדושה תשרה בפירותיה. הרב
סירקיש שחי בגלות פולין רחוק מארץ ישראל חי וינק מקדושת
ארץ ישראל, וכל יהודי שמברך ברכת מעין שלש מבטא קדושה
זו בכל מקום בעולם.
הרב ראה את החקלאות בארץ ישראל כעבודת קודש, והסביר
שקרבן העומר דוחה שבת כשיום הנפת העומר- ט"ז בניסן חל
בשבת, כביטוי לכך שמדובר בעבודת קודש, שלמרות שבדרך
כלל בשבתות רגילות אסורה עבודת החקלאות ביום הנפת
העומר שחל בשבת הדבר מותר:
"החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני
פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים,
וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, ...הרי גם חקלאותו
כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט
הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא
למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא
קרבן צבור,שדוחה את השבת" )מאמרי הראי"ה ח"א עמ' קע"ט(.
הצדוקים לא הכירו בערך קדושת הארץ ולכן סברו שקרבן העומר
אינו דוחה שבת, ו"ממחרת השבת" הכוונה לשבת רגילה ולא יום
טוב ראשון של פסח, דעתם המוטעית נדחתה.
בחודש שבט ובמיוחד בט"ו בו, אנו נפגשים עם קדושת פירות
ארץ ישראל ועם ערך החקלאות הארץ-ישראלית, בשאיפתנו
לחיי קדושה בארץ ישראל אנו מרוממים את עצמנו ואת מעלת
פירות ארצנו הקדושה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il