ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ארבע פרשיות
- פרה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- שמיני
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יצחק בן אסתר
ההכנות להשראת השכינה
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א). היום השמיני בא אחרי שבעת ימי המילואים. התורה מתארת את ההכנות לקראת היום הגדול, יום חנוכת המשכן והשראת השכינה במשכן. לכאורה התורה כולה היא הוראות, היא באה ללמד אותנו הדרכות, והסיפור על שבעת ימי המילואים ועל היום השמיני שהיו כבר בעבר, מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? אומר רבי נחום מטשרנוביל, מגדולי תלמידי המגיד, בספרו מאור עיניים, שגם כאן התורה באה ללמד אותנו הדרכה. שבעת ימי המילואים הם בחינת שבע מידות שיש להשתלם בהם, בכל יום יש להשתלם במידה אחרת, כגון: מידת האהבה, מידת היראה, מידת האמת. זה היה עניינם כביכול של שבעת ימי המילואים, שהם שבע בחינות כמו ששת ימי בראשית ושבת.
לאדם יש אהבה לענייני העולם. אדם אוהב דברי מאכל מסויימים, יש אנשים שאוהבים לטייל, יש שאוהבים בגדים, ויש כאלה שיש להם אהבת נשים שהיא האהבה היותר חזקה בענייני העולם הזה. צריך לבחון מאיפה נוצר הכוח של האהבה לענייני העולם הזה. הרי ריבונו של עולם יצר את הכול, את כל היצירות והבריאות שהאדם נמשך אליהם, היצירה האלוקית מתפשטת מהמקור העליון ששם השלמות של הכול, והיא מתפשטת לגוונים שונים, לענפים דקים, להופעות מצומצמות ביחס למקור העליון. אם יש מאכל שאדם נמשך אחריו כוח המשיכה נובע מהטוב שיש במאכל שהוא יצירה אלוקית, יש שם נקודה מושכת שהיא מאת הבורא. המקור של הנקודה של דבר המאכל הוא גדול ומושלם. ולכן האדם צריך לרומם את האהבה ולחשוב: 'אם אני נמשך אחרי מאכל פלוני, הרי המקור של אותו מאכל יותר שלם ויותר עליון. אז קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שאם אני נמשך אחר בריותיו של הקב"ה, אני צריך להתמלא אהבה עצומה לקב"ה, אהבה גדולה לאין ערוך ממה שאני נמשך באהבתי לפרט מפרטי המציאות שה' ברא'. וזה לא משנה איזה פרט זה, מאכל, בגדים, יופי או ענייני אהבת נשים. צריך ללמוד קל וחומר מזה. זה עניינו של 'שיר השירים', ללמד אותנו עד כמה צריכה האהבה להיות גדולה.
אותו דבר לגבי יראה, אדם ירא מדברים בעולם הזה. יש אנשים שמפחדים מהחושך, יש אנשים שמפחדים מבעלי חיים, מאריות, מנחשים, מאנשים מפחידים, ממאורעות מפחידים. מה הגורם לפחד שיש באותם בריות שמפחדים מהם, הרי הם בריותיו של הקב"ה, ואם אדם ירא מאריה שזו בריה קטנטנה ביחס לכלל הבריות האלוקיות, אז על אחת וכמה שעליו להיות ירא מהקב"ה שהוא מקור כל הבריאה, ומקור כל הבריות המפחידות את בני האדם וגורמות להם יראה.
אלו שתי המידות: אהבה ויראה. אהבה זו בחינה של חסד, ויראה זו בחינה של גבורה, הופעה של הגבורה האלוקית. האהבה מקורה בחסד האלוקי שהקב"ה משפיע רוב טוב וחסד, ומתוך כך הבריות נמשכים לאהבתו. 'אהבת עולם אהבתנו, אהבה רבה אהבתנו', אנחנו אוהבים את ריבונו של עולם מתוך אהבתו אלינו.
לכל מידה צריך שיהיה גבול. גם טוב בלי גבול הוא למעלה מהכוח שאפשר לקבל ולהכיל. כשחוני המעגל ביקש שירדו גשמים והקב"ה נתן שפע, הוריד גשמים עד שכל הארץ הוצפה במים, קם חוני ואמר:' עמך ישראל שהוצאת ממצרים לא יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות' צריך כוח כדי לקבל את הטוב, וכמובן שצריך כוח לקבל קשיים בלי גבול.
צריך למזג בין שתי המידות האלה, האהבה והיראה, והמידה האמצעית היא מידת האמת, מידת התפארת.
מידות הנצח וההוד
כך אדם צריך בשבעת ימי המילואים לעבור שבע בחינות של מידות. להעלות כל מידה ומידה לשורש שלה. מתוך האהבה והיראה שהן שורש כל המידות מתפרט המיזוג שלהם כמו שאמרנו, ואז שוב פעם יש התפרטות של אהבה, שהיא מורכבת גם מהיראה. יש בחינה של יראה שבאהבה ויש אהבה ביראה. גם ביד ימין יש בחינה של שמאל וגם ביד שמאל יש בחינה של יד ימין. לכל בחינה יש צדדים שונים שצריך להשלים אותם, בחינת הנצח ובחינת ההוד. נצח זה הכוח שנמשך, ונצח משמעותו גם ניצחון. יש כאן גם נצח וגם נצחיות, מידה שתמיד מנצחת, תמיד מתגברת. יש קשיים ויש אתגרים, אבל מתגברים. זה כוח אקטיבי ופעיל של התגברות על המכשולים והליכה בדרך ה'. התגברות מתמדת ונצחית, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו כט). ויש בחינה של המשך במידת הגבורה, ההוד. שתי המידות הן שתי בחינות של התגברות על דברים שלילים: יש אפשרות לנצח בקרב ויש אפשרות להתריע. ההתרעה היא עוצמה כל כך חזקה, עד שהאויב נרתע מלעשות מלחמה, הניצחון קורה בלי קרב. הבחינה של מידת ההוד זה נחלי ארנון, הכל התיישר לפני עם ישראל והם לא מנהלים בכלל מלחמה, המלחמה נמנעת מהם על ידי הוד הקדושה שמונע מהם כל טומאה וקלקול. זה הסיכום של סך הכול של המידות. את זה אפשר ללמוד משבעת ימי המילואים, ובכלל משבעת ימי השבוע.
אחרי שאדם מתקן את כל מידותיו אז הוא ראוי להגיע למדרגה של היום השמיני, המדרגה השלמה, לראות את השראת השכינה בישראל. זה היה במשכן ואלו המשמעיות העמוקות של שבעת ימי ההכנה לקראת אותו מעמד. גם כהן הגדול מכין את עצמו שבעת ימים לפני יום הכיפורים. גם העוסקים בפרה אדומה צריכים שבעה ימי טהרה של התכוננות, של הטהרות מושלמת, לעשיית פרה אדומה שמטהרת ומכפרת על טומאת המיתה.
הפרישה מכל איסור בגלל קדושת ישראל
הגענו ליום השמיני בו הופעת השכינה מתגלה. הקב"ה משרה את שכינתו במשכן. המשכן זה בית עראי, אבל זו התחלת השראת השכינה בישראל. לא היה יום גדול כזה שהקב"ה משרה את שכינתו בתוך ישראל בפועל באופן קבוע. היה מעמד הר סיני, אבל זה היה ארוע חד פעמי, ועכשיו בהקמת המשכן השכינה שורה בישראל בקביעות. וכיוון שהשכינה שורה בישראל ישראל צריכים להיות מתאימים לזה, לכן מיד באה הפרשה על איסור מאכלות אסורים שמטמטמים את האדם. בישראל יש השראת שכינה, יש בהם מדרגה אלוקית והם צריכים לאכול מאכלים שמתאימים למדרגה המיוחדת שלהם. התורה מלמדת אותנו שיש מגבלות באכילה, צריך לצמצם, להגביל, לכוון ולרומם אותה. התורה מתירה לנו לאכול מהבהמות שמעלות גרה ומפריסות פרסה. המשותף לבהמות הללו הוא שהן לא טורפות, הן אוכלות ירקות וכדומה. לחיות טורפות יש טבע שמזיק לישראל ולכן התורה אסרה אותן. לגויים מותר לאכול אותן כי אין להם את המדרגה הרוחנית הזו. ישראל ששורה עליהם שכינה צריכים להיות מזוככים.
הגמרא במסכת יומא (לט ע"א) אומרת שעבירה מטמטמת את לבו של האדם:
תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג). אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. תנו רבנן: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא.
התורה חוזרת פעמיים, ולא תטמא בהם, ואם תטמאו בהם אתם טמאים. הרי ברור שאם אדם נטמא הוא טמא - אלא התורה מוסיפה שאם אדם מטמא את עצמו מעט מטמאים אותו הרבה. אם הוא מטמא את עצמו בצדדים הגשמיים מטמאים אותו גם מלמעלה בצדדים הרוחניים. ממשיכה הגמרא:
תנו רבנן: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (שם מד), אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא.
בדרך שבה אדם רוצה ללכת מולכים אותו אם אדם נטמא נוספת לו אחר כך טומאה מעבר למה שטימא את עצמו. באיסור מאכלות אסורים יש דבר מיוחד, שאם אדם אוכל מאכל אסור המאכל נעשה חלק ממנו. אם אדם עובר עבירה אחרת, היא גם מטמאת את האדם אבל היא לא נעשית חלק ממנו. באיסורי אכילה יש חומרא מיוחדת שהם מטמטמים את האדם. על כן אמרו חכמים שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים (גיטין ז ע"א). ושואלת הגמרא: הרי מצינו שהיו חכמים שנכשלו בהדלקת נר בשבת וכדומה, אומר שם התוספות (ד"ה השתא) שמה שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים זה בענייני אכילה, כי אכילה גורמת טמטום והקב"ה שומר שהצדיקים לא יכשלו בזה.
גם הפרשיות הבאות, פרשיות תזריע ומצורע מזהירות מענייני טומאה. מכיוון שאנחנו כבר קדושים, כיוון שיש השראת שכינה בתוכנו, אנחנו צריכים להיות רחוקים מטומאה. קדושה וטומאה זה תרתי דסתרי. חול וקודש לא סותרים זה את זה, את החול אפשר לרומם ולקדש, החול מסייע לקודש, חול לא מנוגד לקודש, אבל טומאה וקודש סותרים זה את זה. וישראל הקדושים שהשכינה שורה עליהם, צריכים להיות מרוממים מעל כל טומאה וקלקול.
פרשת פרה אדומה
אנחנו עוברים לפרשת פרה. חז"ל אומרים במסכת מועד קטן (כח ע"א):
אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
שואל התוספות שם: הרי תפקידה של פרה אדומה הוא לטהר ולא לכפר?! אדם שנטמא במת לא עבר שום עבירה, אמנם לכהנים אסור להיטמא במת אבל לישראל אין בזה שום עבירה! אם אדם רוצה לאכול, להקריב קדשים או להיכנס למקדש, עליו להיטהר בפרה אדומה. מה עניין כפרה לכאן. המדרש אומר שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל. הרב אומר באורות שמיתה באה לעולם כתוצאה מהחטא. אם לא היה חטא אדם הראשון לא הייתה מיתה בעולם. עצם הפסקת החיים זו תוצאה של חטא אדם הראשון שבגללו נגזרה מיתה לעולם ותיקון החטא הזה יסלק גם את העונש. נמצא שהמיתה היא עונש על חטא, הטומאה היא תוצאה מעונש שבא על חטא. כלומר הטומאה היא השתלשלות של שלילה שבאה כתוצאה מהתרחקות מריבונו של עולם. ההתרחקות מריבונו של עולם גורמת מיתה כי הוא מקור החיים.
נמצא שעניינה של פרה אדומה שבאה לכפר על טומאת המת, באופן העמוק יותר, היא לתקן את הסיבה לטומאה שזו מיתה, והסיבה למיתה זה החטא, החטא הראשון בעולם שהוא שורש כל החטאים בעולם. זה תפקידה העתידי של הפרה האדומה, הטהרה השלמה מכל ריחוק מריבונו של עולם. אני זוכר שהרב צבי יהודה בשיחותיו היה עומד על כך שכל מעשי הפרה אדומה נעשים מול הפתח של המשכן או המקדש בשונה משאר הקורבנות. שחיטת הפרה האדומה נעשית בחוץ למרות שהיא נקראת חטאת, היא נשחטת ומזים את דמה, על הר המשחה, הר הזיתים, מול שערי בית המקדש. מהמקום הזה, מקום עשיית הפרה האדומה, אפשר היה לצפות דרך כל השערים, ומעל חומת הר הבית שהייתה קצת יותר נמוכה, ומשם דרך פתח העזרה, דרך האולם וההיכל אל קודש הקדשים.
מדוע הפרה צריכה להישחט באופן כזה - הרב צבי יהודה הסביר שכאשר אדם פרטי צריך להיטהר מטומאת מת זה משהו פרטי, אך התיקון של הטומאה זה החיבור של הפרט לכלל, כי הכלל תמיד חי, כלל ישראל לא מת, הוא תמיד קיים וזה אומר שהוא גם טהור. זה אולי גם מסביר את ההלכה שטומאה הותרה בציבור, שכשרוב הציבור טמאים מותר להקריב קרבנות, כי הציבור מעל הטומאה, זה לא אוסף של פרטים, אלא זו מציאות כוללת שמחוברת לקדושה תמיד. עם ישראל כעם תמיד חי לעולם, מפני שבכלליות שלו הוא מרומם מעל כל טומאה. עניינה של הפרה אדומה היא שמטהרת את הטמאים שנפרדו מהציבור, שהם צריכים להיפרד בגלל הטומאה שלהם, הם לא יכולים להתקרב לכל קדושה. תיקונה של הפרה בא מתוך כך שהיא מול קודש הקדשים, מול השורש, מול הכלל, מול עבודת המקדש. החיבור הזה אל הכלל מרומם, מוציא את האדם מפרטיותו ומכניס אותו לקדושת הכלל.
אדם כי ימות באוהל
בתוך פרשת פרה כתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) דרשו חכמים שאין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה (שבת פג ע"ב). מה הכוונה ממית עצמו באהלה של תורה, אפשר להסביר שהאדם מוותר על הכול כדי ללמוד תורה, הוא ממית את כל הרצונות האחרים שלו ואז הוא יכול באמת לעסוק בתורה.
דיברנו מקודם על העלאת המידות. שאם לאדם יש אהבה לאיזה דבר במציאות, עליו להעלות את האהבה לשורש שלה, שאם הוא אוהב את הדבר אז כל שכן שהוא אוהב את המקור של הדבר האהוב הזה. יש שתי דרכים להגיע לזה: יש צדיקים גדולים מאוד שמעלים את המידות שלהם למקור לשורש. אבל לפני שמגיעים להיות צדיקים גדולים צריכים קודם להיות צדיקים קטנים. אותם צדיקים קטנים בהתחלה צריכים להתגבר ולפרוש מהנטיות הנמוכות, כאשר הם פורשים מהן ממילא נוצר מקום לנטיות היותר גבוהות. מבטלים את האהבות הנמוכות, ממיתים אותן, וממילא אפשר להימשך לדברים היותר עליונים ונישאים. כל עוד אדם נמשך לדברים נמוכים הוא לא יכול להיפתח לדברים העליונים. אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. אדם עוצם את העיניים ולא מסתכל על העולם הזה, הוא יכול לראות בראייה פנימית דברים יותר עליונים, יותר גבוהים. כל עוד עיניו פתוחות והוא רואה את המציאות הנמוכה הוא לא רואה את המציאות הגבוהה.
אפשר לפרש גם באופן אחר, שהכוונה שאדם צריך להמית את עצמו באהלה של תורה היא שאדם צריך לאהוב את התורה כל כך, שאהבת התורה תהיה כל כך עצומה ששום דבר אחר לא ימשוך אותו כמו התורה. אהבת התורה תמלא את כל כולו. כל החיים אדם נמשך לאכול, וכמו שאנשים אומרים שהם 'מתים' לאכול, כך גם צריכה להיות המשיכה לתורה. אדם לא רק צריך להמית את שאר הרצונות אלא להבין שיש איגרת אלוקית שהקב"ה נתן לנו, מלאה ברוממות אלוקית, בהדרכות קדושות, ומה אפשר לאהוב יותר מהתורה הקדושה?! שמעתי פעם על גדול בישראל שהלך ברחוב וראה גוי שמן, הוא שאל: 'מאיזה תוספות הוא השמין? הרי רק מתוספות אפשר להשמין! הרי הוא לא לומד תוספות'... יש אנשים שלומדים תוספות וזה עושה להם הרבה נחת, כך צריך להיות. לומדים גמרא או סוגיא והכול מתברר, אין תענוג גדול מזה, אדם כי ימות באוהל, 'מת לתורה'.
שלבים בגאולת ישראל
פרשת פרה אדומה מדברת על טהרה מהמת וההפטרה מדברת על טהרה מעוונות. הרב צבי יהודה היה מדבר הרבה על ההפטרה הזו שמלמדת אותנו על הסדר של הגאולה. יש הרבה אנשים שאומרים שהגאולה צריכה להיות, על פי השכל הישר, אחרי שישראל יעשו תשובה והם יהיו ראויים, שהרי מפני חטאינו גלינו מארצנו, אז אי אפשר שתהיה גאולה בלי שנתקן את החטאים. היו גם תנאים שאמרו שהגאולה תלויה בתשובה. והנה ההפטרה מספרת לנו שיכולה להיות גאולה ללא תשובה. נאמר בתחילת ההפטרה (יחזקאל לו, יז-כז):
בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ... וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים
הקב"ה מעניש את ישראל ומפזר אותם בכל הארצות, ומה קורה,
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ
כתוב בפסוק 'ויבוא אל הגוים', בלשון יחיד. מסביר רש"י (ד"ה ויבוא) בשם מדרש איכה שמדובר על הקב"ה, שהוא רואה שמתחלל שמו שם, 'וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'. ומה חילול ה' 'בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ' ומה חילול ה' בזה, ומפרש רש"י בשם המדרש (ד"ה ויחללו): שאומרים שהקב"ה כביכול לא יכול להגן על ישראל בארץ ישראל, והתוצאה היא שישראל בחוץ לארץ. זה חילול ה'. כמובן שגם העבירות מחללות את שם ה', אבל פה מדובר על חילול ה' בזה שישראל בחוץ לארץ.
וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:
עוד פעם רש"י חוזר ומסביר שחילול ה' זה עצם היותם בגלות.
לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:
ה' אומר לעם ישראל: לא מגיע לכם לבוא לארץ ישראל, אבל אני עושה את זה למען כבודי.
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:
ה' מחזיר אותנו לארץ כדי שלא יגידו שאלוקי ישראל לא יכול להושיע את ישראל, שכביכול בגלל זה ישראל בגלות. ה' מחזיר אותנו לארץ לא בגללנו.
רק אחרי שה' יחזיר אותנו לארץ ישראל:
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:
רק אחרי שה' יחזיר אותנו לארץ ישראל הוא יעשה מהלכי תשובה. אחר כך:
וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:
אלו מדרגות בתשובה. אלו הדברים שאומר הנביא, והנה הנבואה מתקיימת כפשוטה. ישראל חוזרים לארץ ישראל ופה בארץ ישראל מתהווה ההיטהרות של ישראל. זה תהליך, זה לא קורה בבת אחת. הקב"ה מקרב חלק מישראל לארץ ישראל ויוצר כאן מהלך של התחזקות והתגברות רוחנית. זה מה שקורה מאז קום המדינה. המדינה הולכת ומתחזקת באופן רוחני. בתחילה הציבור התורני מתחזק באמונתו, בדקדוק בתורה ומצוות, בשלמות בעבודת ה', בלימוד התורה. וכאשר אנחנו מתחזקים הקב"ה מביא כמה מאות אלפי יהודים מרוסיה שהיו רחוקים ובסכנת שמד מוחלטת והם חוזרים לאט לאט בתשובה. זה תהליך שצריך להיות עמוק ולכן הוא גם נמשך זמן. אם אותם אנשים היו נשארים ברוסיה, הירידה הרוחנית הייתה סכנה ממשית והיו נשארים רק מעטים מהם. הם באו לארץ ישראל מבולבלים כמו שהיה בתחילת בית שני, והקב"ה בארץ ישראל זורק עלינו מים טהורים, וחלק מהם מתקרבים. זה הסדר, שהקב"ה לא רוצה שיתחלל שמו בגויים.
נמצא שהקמת מדינת ישראל היא קידוש ה', כי אם המציאות של ישראל בחוץ לארץ זה חילול ה' גם אם כולם שם שומרים תורה ומצוות, אז ההתקבצות בארץ ישראל והקמת שלטון יהודי בארץ ישראל זה קידוש ה'. עוד לפני התיקון הרוחני. כמובן שקידוש ה' השלם הוא כאשר כל ישראל עושים את רצונו של ריבונו של עולם. כלל ישראל תמיד עושה את רצון ה', הוא מעולם לא עזב את דרך התורה, אין עם אחר שנושא את התורה. יחידים או רבים, זה תמיד נשאר עניינו של עם ישראל. והמגמה כמובן שכל כלל ישראל יהיה שייך לקידוש ה' של שמירת התורה והמצוות ולא יהיה אף אחד נידח.
הסדר הוא כזה שקודם כל קיבוץ גלויות. אם היינו יכולים קודם לשוב בתשובה זה היה טוב יותר, אבל הסדר קרה באופן אחר, שקודם ה' מחזיר אותנו מהגלות לארץ וכאן הוא משיב אותנו בתשובה. ואנחנו מתפללים על כך שהנבואה הזו, שחלקים ממנה הולכים ומתגשמים, תתקיים במלואה, שיתקיים בנו גם שהקב"ה יזרוק עלינו מים טהורים וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה, ואנחנו נקרא בשם ה', וקידוש ה' יתפשט על ידי ישראל על פני כל הארץ.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
כי תצא מה בין אשת יפת תואר לרות המואבייה
לעומת אשת יפת תואר המצטרפת לעם ישראל בזכות שחשקו ביופייה, לעומתה רות המצטרפת לעם ישראל לעוני ולסיכוי קלוש להשתלב.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
