ברכת האילנות | הרב עוזי קלכהיים זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
חודש ניסן

קטגוריה משנית

ספריה
ארץ מול שמים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

4 דק' קריאה • 10 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לברכת האילנות בנוסח עדות המזרח
לברכת האילנות בנוסח אשכנז

ימי אביב
אילו זכה האדם והיה חש תמיד את רגע ה'בראשית' של חידוש הבריאה, כיצד ממשיך הבורא ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, והבריאה עצמה זורמת ומתחדשת בכל רגע ורגע, כחילוף החומרים הגשמי המתחדש תמיד בגופו, הוא היה חי בתודעה של התחדשות מתמדת בכל ימי חייו. אבל כניסה לחיי השגרה של 'מנהגו של עולם', נטלה ממנו את זיו ההתפעמות למשל מן הזריחות והשקיעות המתחדשות. על כן נקבעו 'ברכות הראייה', רק בנקודות המפגש שיש בהן כדי לעורר את האדם ולהביאו לידי הרגשת החידוש.

לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת היא לנו על ימי האביב הקרבים ובאים.
ולעומתה נענית האדמה ומתחממת ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו, כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות:

"ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום,
וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, ליהנות בהם בני אדם".

ברכת האילנות אינה דומה לשאר ברכות הראייה המזדמנות לפרקים, כמו בראיית ימים ונהרות, 1 הרים וגבעות ומדבריות, שהאדם מברך "עושה מעשה בראשית", ושוב יכול לזכות לברכה זו בשנית, בעת שהוא חוזר ורואם במרחק זמן של ל' יום. ברכת האילנות, זמנהּ רק באביב, בחודש ניסן, בעת לבלוב האילנות, בשעה שהוציאו פרח. הפריחה היא חד-פעמית בשנה, והיא תחזור על עצמה, רק כעבור שנה, על כן ברכה זו הנאמרת רק פעם אחת בשנה, בימי האביב, מחדדת בקרבנו את תחושת מעגל החיים החדש, שנפתח לקראתנו לאחר ימות הגשמים ובעקבותם. מאחר שהפריחה חולפת ועוברת, היא מביאה להתרגשות בהוד יופיהּ הזמני, היא מעוררת אותנו לברכה רק בעונתהּ, בעת זוהר פריחתהּ. לאחר שהפריחה גוועת, נמוג ונעלם גם זמנהּ של הברכה.

לעומתה, הברכות על ההתפעמות מן היופי הקבוע, הדומם, של הבריאה, כמו הימים והנהרות הגדולים והמדבריות וכדומה, יופי דומם זה אינו עונתי וחולף, זהו יופי מתמשך ללא גבול, ברכות אלה אפשר לומר עד אין סוף. כיצד אם כן נוכל לציין בהן תחומים וגבולות, ולהרגיש בהן את רטט ההתחדשות? כאן קבעו לנו חכמינו את הגבול: אחת לל' יום. כי מעגל הזמן המתחדש לנו בבריאה הוא אחת לל' יום, כמו שמרגישים אנו את ההתחדשות במעגל הבריאה, עם חידושה של הלבנה. אמנם על הברקים והרעמים אנו מברכים בהפרשי זמן פחותים מל' יום, על אף היותם ידועים ומוכרים בחורף. זאת, מאחר שנתפזרו העננים ובאו אחרים, והרי הם חדשים בשבילנו, לכן אפשר לברך עליהם (אבודרהם). מאידך גיסא, על הריח אין אנו מברכים "שהחיינו", אף שישנה התבסמות מתחדשת לפרקים על ידי הפריחה, מאחר שהנאת הריח היא רוחנית, בהסתמך על הכתוב: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ", והנשמה היא נצחית ואינה שייכת לתהליכי הכמישה והצמיחה הקיימים בבריאה,
לא שייך לומר עליה "שהחיינו וקיימנו", שהרי הנשמה קיימת בנצחיותה. (אליהו רבא, בשם מהר"ם דיין, מובא ב'צלותא דאברהם', עמ' תקצט)

ניסן
בטור ובשולחן ערוך אורח חיים, סימן רכו נאמר:

"היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: 'ברוך אתה ה' וכו''. אינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה. ואם איחר לברך עד שגדלו הפירות, לא יברך עוד".

ההדגשה היא על 'ניסן' שהוא זמן האביב והפריחה, בארצות החמות, בארץ ישראל. אבל היו פוסקים שהעירו שהוא הדין גם בחודש אחר, בכל שרואה בפעם הראשונה עצי מאכל בלבלובן (משנה ברורה שם, ס"ק א). אולם כתב החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (סימן רכו), שעל פי חכמי הסוד הזמן לברכה הוא דווקא בחודש ניסן.

יציאה
הביטוי "היוצא בימי ניסן", הביא את הפוסקים לידי דיון, אם יש צורך לצאת מביתו אל מחוץ לעיר ולא להסתפק בגינות שבחצרו, כי לא נאמר 'הרואה' כמו בברכות הראייה הרגילות, או שאין צורך דווקא לצאת? וכך הכריע הגאון הרב עובדיה יוסף (עיין חזון עובדיה להגדה של פסח, עמ' ח, אות ה).

בכל אופן יש מקום להסביר ולהאיר את הביטוי "היוצא בימי ניסן". ביטוי זה בא לעוררנו לצאת החוצה, במיוחד לאחר ימי החורף והקור הסגריריים שבהם היינו כלואים וספונים בבתינו, ולא ראינו ביופיה של הבריאה. עלינו לצאת ממצבנו המופנם והמכונס עד עתה, ולצאת החוצה מהסתגרותנו ולראות את יפיו של עולם וברכת ה' השופעת עליו, ולהודות לו על חסדיו.

כעין זה מצאנו בכמה דוגמאות, הקשורות לפועל יצ"א, שחכמינו דרשו מילה זו כמציינת מ ה פ ך ומעבר - לתקופה חדשה.

נאמר לנח בצאתו מן התיבה לאחר ימי הסתגרותו בה, בתקופת המבול:

"צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וכו'... כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ... הַיְצֵא אִתָּךְ" (בראשית ח, טז-יז).

מעבר ליציאה הפשוטה, נתבע נח לצאת ממצבו הקודם של חיי פרישות, בציווי זה התיר להם תשמיש, לאחר שנאסרו בו בעת הסתגרותם בתיבה, עתה נתבעים הם לפרוץ החוצה, לפרות ולרבות ולמלא את העולם השומם.

מן המסופר על אברהם: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה", למדו חכמינו שפקד עליו לצאת מאיצטגנינותו (נדרים לב, ע"א), ו"הגביהו למעלה מן הכוכבים" (רש"י, בראשית טו, ה), שישתחרר מן התפיסה שהייתה מקובלת בעולם של אז, בדבר השפעת הכוכבים על גורלו של האדם.

וכן נאמר לנביא יחזקאל: "קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה" (ג, כב), שיצא מטומאת ארץ העמים, כדי שיזכה שם להתגלוּת. וכן ביחס לחזון העצמות היבשות, שהוא מתנבא שיקומו לתחייה, נאמר לו (לז, א):

"הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה".

^ 1 הערה מכת"י: מדובר על 'נהרות בראשית' הכתובים בתורה: גיחון ופישון, חידקל ופרת. והוא הדין בנהרות גדולים כמו אלה, שמתגלית בהם גדולתו של הבורא (מגן אברהם). אמנם להלכה הזכירו הפוסקים שגם לאחר הפריחה כשהתחיל כבר הפרי לגדול, אם עדיין לא נגמר, אז ראוי לו לברך על הפרי בעצמו את ברכת "שהחיינו". הוא לא איבד את הברכה. כיוון שלא ראהו קודם, הרי קיימת התחדשות צמיחה שלאחר החורף, ויכול הוא לברך גם אז את ברכת האילנות (אליהו רבה והגר"א, עיין משנה ברורה, סימן רכו ס"ק ד).

ארץ מול שמים

חודש ניסן