בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה

תצוה זכור התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר תשע"ז
9 דק' קריאה
כוחו הגדול של הדיבור
כתב "בעל הטורים", כי בפרשת תצווה לא נזכר שמו של משה רבנו ע"ה – "משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (לב לב) וקללת חכם, אפילו על תנאי – באה". כיצד זה אנו יודעים שדיבור משפיע כל כך?
מאחיתופל. שבשעה שדוד המלך הכין את המקום לבית המקדש, הוא כרה תעלות שיורדות לעומק האדמה, בסמוך לאבן השתייה – תשתית העולם. באותה שעה הגיע דוד לתהום, והמים שהיו בו עלו וכמעט הציפו את העולם. לא ידע דוד אם מותר להוריד את המים הגואים על-ידי שם קדוש שיושלך אליהם או לא. שאל את החכמים שעמדו לידו אם הם יודעים הלכה בעניין זה, ולא ענו לו. הרגיש דוד שיש בהם מי שיודע, ואמר: "כל היודע לומר ואינו אומר – ייחנק בגרונו!". ענה אחיתופל ואמר לדוד קל-וחומר: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי הנכתב בקדושה – יימחה על המים. כדי לעשות שלום בכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה!". כתב דוד את שם ה' על חרס, השליך אותו לתוך המים הגואים, ומיד חזרו המים למקומם.
אומרת הגמרא, שאפילו שלבסוף גילה אחיתופל לדוד את אשר ידע, הגיעה אליו בכל זאת הקללה. וקללה זאת באה לידי ביטוי שכאשר ראה אחיתופל שלא נעשתה העצה שנתן לאבשלום בעת שמרד בדוד אביו, הוא נעלב "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת". וכך נתקיימה באחיתופל אותו קללת חנק. ומכאן למדו חכמים שקללה, אפילו על תנאי – מזיקה. כך גם היה בקללת יעקב למי שגנב את התרפים, כך גם בקללת יהודה על עצמו למען אחיו, וכך גם היו דברי משה רבנו שאמר לה' "מחני נא", על אף שהיה זה למען ישראל.
היה פעם מעשה כשתלמידיו של מו"ר הרה"ג יהודה צדקה, עליו השלום, ראש ישיבת "פורת יוסף", יצאו להפגין בעד קודשי ישראל ונעצרו, השתדל הרב לשחרר כל אחד ואחד מהם, ואף התאמץ בדבר ביותר. פעם שאל אותו אחד מחכמי הישיבה: "מפני מה כבוד הרב מתאמץ? הרי התלמידים ישוחררו לבסוף! למה לבטל זמן?". ענה לו הרב צדקה: "התלמידים נשלחו על-ידי הוריהם, ואנחנו צריכים לדאוג להם כמו לבנים שלנו. וכי אם הבן שלך ייעצר – לא תלך לשחררו?". סיפר אחר כך אותו חכם: "הבנתי שהרב גוער בי. ידעתי כוחו של דיבור, בוודאי את כוח הדיבור של הרב צדקה זצ"ל. ידעתי בבירור שאחרי המילים הללו, בני ייעצר על-ידי המשטרה, רק לא ידעתי שזה יהיה באותו יום ממש. וכך, גם אותו הלך הרב צדקה לשחרר בערבות, כמו את שאר התלמידים שנעצרו". והיה אומר גאון ישראל הבבא סאלי, עליו השלום, שאין להוציא מהפה דבר שנראה כקללה, אפילו בשיחה בין חברים. שכוחו של דיבור הוא גדול ביותר, שהרי "מוֹתר האדם מן הבהמה" זה דווקא בנפש החיה שבאדם, כמאמר הפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" – לכוח הדיבור. שכוח זה כל כך חשוב ועיקר תכליתו היא לברכות ולתפילה, ועלינו לנצל אותו כל זמן שהוא ברשותנו.
וכדי שנוכל להבין מעט מהי מעלת כוח הדיבור, הביא גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי משל, כבר לפני יותר ממאה שנה, שהפסוק "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם" מרמז על כך שבימיהם היו פרושים קווי הטלגרף על פני כל הארץ, ומעבירים דברי איש לרעהו ממרחקים. ואמר הבן איש חי, כי יבוא יום והדיבור יעבור בלי חוט, מקצה תבל ועד קצהו, שנאמר "וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם". ומעבר לכך שרואים אנו בחוש את התגשמות דבריו, בימינו ניתן כבר אף לראות כי בכוח הדיבור אפשר להדליק אור ולכבותו, ואף ניתן להפעיל בית חרושת שלם או להשביתו.
וכך כבר אמרו חז"ל בפרקי אבות, כי הקב"ה ברא את העולם בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שנאמר: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". ולמה ברא העולם בדיבור? "אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת" – להודיע עד כמה גדול כוח דיבור הצדיקים לטובה, ועד כמה מזיק דיבור הרשעים לרעה. ונאמר: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסד אָרֶץ וְלֵאמר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", ועל כן מוטל עלינו להשתמש בכוח זה בדעת ובתבונה, לברכה בלבד.

שבת זכור – איך נפטרים מהעמלק שבתוכנו?
כשהתורה מתארת את הפשע של עמלק, היא משתמשת במילים "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ". רש"י, בשם חז"ל, מסביר את המילה "קָרְךָ" כפירוש של קרירות. גרם לך להיות קר: "לשון קור וחום. צננך והפשירך מרתיחתך". עם ישראל, שהיה משופע ביציאת מצרים בנסים, היה אחר כך משלוהב בעבודת ה'. היה בוער לעשות רצון קונו. מחכה בהתרגשות לצאת מהטומאה אל הטהרה. מארץ הגילולים אל הארץ הקדושה. אך עמלק, שכל כולו קור-רוח באופן נוראי, מחליט להוריד את חום ההתלהבות הזו.
עוד לפני שעמלק פונה לקרר את רוחו של עם-ישראל, הוא ניגש לעשות זאת לאומות העולם. שכן אחרי יציאת מצרים הבינו האומות שעם-ישראל הוא עם מיוחד, יש לו דרך ויש לו אלוקים. מכוח זה, חלק מהאומות הצטרפו לעם ישראל כבר במצרים, כמו יתרו, וחלק רק חששו ופחדו מהעוצמה החדשה של עם-ישראל, כמו שמתואר בשירת הים. מטרתו של עמלק הייתה אחת: לקרר את ההתלהבות שלהם.
חכמי המדרש המשילו את מעשיו של עמלק כלפי ישראל והאומות, לציבור שלם שעמד על שפת בריכה רותחת ולא העז להיכנס לתוכה. בא אדם אחד וקפץ לבריכה, ולמרות שנכווה קשות האנשים במחוץ לבריכה לא ראו זאת, אלא ראו שמישהו העז לקפוץ, ועל כן העזו גם הם עתה להיכנס לבריכה רותחת זו, כאילו הייתה מלאה במים קרים.
בפועל, עמלק לא הכניע את ישראל ולא קירר את רוחם לחלוטין, אבל בעיני האומות זה כבר לא היה נראה כל כך נורא להילחם בישראל אחרי שמישהו כבר העז לעשות זאת.
חכמינו אמרו, שהעיתוי שבו בא עמלק לקרר אותנו, היה בשעה שכבר היינו באמת קצת קרים מצד עצמנו. "נֶּחֱשָׁלִים". "עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים". שכן באותה עת היו ישראל ברפידים – ברפיון ידיים מהתורה. לא כפירה חלילה, רק עייפות. קלות. רפיון. כמצוות אנשים מלומדה.
מרן הבן איש חי המשיל זאת לאדם שהופעתו הייתה מרושלת, בגדיו פרומים, שיערו פרוע וזקנו מלוכלך. שמע אותו אדם על המצאה ושמה "מראה" והחליט ללכת לחנות ולקנותה. כשהראו לו את המראה והסתכל בה, ראה מולו אדם מלוכלך ומרושל ביותר. התחיל אדם זה לצחוק ואמר: איזו המצאה היא זו? כל כך טיפשית ומכוערת ואף הפכה היא אותי למכוער גם כן!
כך היא המלחמה שלנו בעמלק, אומר בעל הבן איש חי, שכן אותו אדם הוא תדמית של מה שקורה בתוכנו. כשאנחנו ברפיון ובקרירות – בא עמלק עם הקרירות שלו ומחזק רפיון זה. וגם בתוכנו מצוי עמלק קטן ומלגלג. רואה אנשים שמקפידים בצניעות – ומקרר אותם. רואה מישהו מתחזק – ומרפה את ידיו.
כך גם דרכו של המן הרשע, ממשיך דרכו של עמלק. גם לו לא היה הכוח לפגוע בישראל אם הם לא היו נהנים מסעודת אחשוורוש. שהרי מי שלבו חם באהבת ה' – לא יכול ליהנות מסעודה של אותו רשע. עובד ה' שרואה את כלי המקדש מחוללים – קורע את בגדיו. כשהוא שומע על צער עם ישראל – הוא מתעלף. בוודאי שהוא לא יכול ליהנות מסעודה שכל כולה חילול הקודש. וכך, ברגע שהמן מבחין בקרירותם של ישראל, הוא מנסה לגזור עליהם קרירות משמעותית. להתייחס בקור-רוח אל מול התורה והמצוות.
כך מסבירה הגמרא (מגילה טז) את דברי הפסוק "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹן וִיקָר" – "אָמַר רַב יְהוּדָה, 'אוֹרָה' – זוֹ תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'. 'שִׂמְחָה' – זֶה יוֹם טוֹב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. 'וְשָׂשֹן' – זוּ מִילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'שָׂש אָנכִֹי עַל אִמְרָתֶךָ'. 'וִיקָר' – אֵלּוּ תְפִלִּין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'." אומר על זה רש"י: "ועל כל אלה גזר". והפירוש הוא, כי המן גזר על האורה של התורה. על השמחה של יום טוב. על הששון של המילה. ועל היקר והכבוד של התפילין. הוא רצה לקפוץ על העגלה שהובלה על-ידי סעודת אחשוורוש, וברוך ה' שהפר עצתו. לכן יש מצווה מיוחדת לשמוח בפורים, לקיים מצוות מתוך התלהבות ושמחה של מצווה. בזה מבטלים כוחו של עמלק. גם את זה הקטן שבתוכנו, וגם את זה מבחוץ שרוצה להשמידנו. יהי רצון שיתקיים בנו "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". אמן כן יהי רצון.

קלות ראש בסעודת אחשוורוש
סעודת אחשוורוש הייתה לא רק בעבור היהודים.היו שם גם כמה גויים,שמילאו את גרונם בשֵכר ואת כרסם במאכלים שמנים. ומשהשתכרו היו משוררים שירי עגבים, וכך שמחת הזלילה שלהם הייתה שלמה בעיניהם, אך יודעים אנו שבין לזה ולשמחה אין דבר וחצי דבר.
הפסוק אומר: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין". למה דווקא ביום השביעי הוא השתכר יותר מכל הימים האחרים?
הסיבה היא יום השבת של היהודים. בהגיע יום השבת, החלו היהודים שהיו שם לשורר שירי שבת – "כי אשמרה שבת", "דרור יקרא" וכדומה. ראו הגויים כי על פניהם של היהודים יש אורה ושמחה מיוחדת שלא כמו בעת זלילתם של גויים, ולא הבינו כיצד הם מצליחים בכך, וחשבו שמא זה מחמת ששתו היהודים שֵכר בצורה מופרזת. מיד החלו הגויים לשתות יותר כדי להגיע לשמחה כמו של היהודים. אך הם לא השכילו להבין שאצל היהודים השמחה האמיתית היא בנפשם הקדושה הקשורה לשבת הקדושה, שהיא יום מנוחה ושמחה לכל שומריה.
התוצאה הייתה שהם התחילו לדבר דברים שלא שייכים על נשים. ונשלחו הסריסים להביא את ושתי ולבסוף היא הושלכה ממלכותה.

הלכות פורים – ספר הלכות חגים
ז. אם חל פורים במוצאי שבת אומרים "יהי שם" וחצי קדיש, "שובה ה'" עד "ואראהו בישועתי", ומברכים "בורא מאורי האש" וקורין המגילה, "ואתה קדוש" ואחר "עלינו לשבח" מבדיל על הכוס ומברך "בורא פרי הגפן" ו"עצי בשמים" והבדלה.
קריאת המגילה כ. הכל חייבין במקרא מגילה אנשים ונשים, אך הנשים אף על פי שיודעות לקרוא ישמעו מן האנשים. ואם הנשים לא שמעו בבית הכנסת, יחזור ויקראנה בביתו בשביל אשתו ושאר נשים שבבית. ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים, לא יברך בשבילן וגם הן לא יברכו. \בא"ח שם א\.
כא. זמן קריאת המגילה בלילה מצאת הכוכבים עד עמוד השחר. וזמנה ביום מהנץ החמה עד השקיעה. ומי שהשעה דוחקת לו - יכול לקרוא מעמוד השחר.
כב. אם השמיט הקורא מלים בקריאתו, אפילו שהם מילים שלא משנות את משמעות המגילה - לא יצא ידי חובה. ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע משליח ציבור וישתוק \בא"ח שם ו\ ואם לא שמע כמה מילים מהש"ץ מחמת רעש וכדו' אף על פי שיש בידו מגילה לא כשרה - יקרא אותם מילים שלא שמע, או יאמרם בעל פה.
מתנות לאביונים ל. חייב כל אדם ליתן ביום פורים שתי מתנות לשני עניים לפחות וכל המרבה ברוך יהיה. ויתן ביום ולא בלילה, ואם נותן אוכל צריך שיהיה בו כמות של ג' ביצים \כ163- גרם\ ואם נותן כסף, צריך לתת כסף שאפשר לקנות בו לפחות 163 גרם פת.
לא. אפילו עני המתפרנס מצדקה חייב במתנות לאביונים, ויש פוטרים אותו \הפר"ח שם\ וכתוב בספר תורה לשמה שיוכל אביון אחר ליתן לאביון חבירו, וזה ג"כ חוזר ונותן לחבירו. \בא"ח שם טו\.
לב. כתב הרמב"ם \הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יז\ "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר \ישעיהו נ"ז\ להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
משלוח מנות לג. חייב כל אדם לשלוח לחבירו שתי מנות, ביום פורים ולא בלילה ודוקא שני מיני אוכלים לפחות, ויניח כל מין בכלי אחר בפני עצמו, ולא יניח שניהם בכלי אחד, ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול, אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובה \בא"ח שם טז\. גם האשה חייבת במשלוח מנות ומתנות לאביונים \בא"ח שם יז ועיין לרמ"א תרצה שכתב ואיש ישלח לאיש ואשה לאשה שם סע' ד'\ וכל זה במשלוח מנות אבל במתנות לאביונים איש יכול לתת לאשה ואשה יכולה לתת לאיש - \שם\.
סעודה לד. מצווה להרבות בסעודת פורים. ועיקר הסעודה ביום, ואם עשאה בלילה - לא יצא ידי חובה. ולפי הסוד טוב לאכול סעודת פורים בבוקר לפני חצות היום. והנוהגים לאוכלה אחרי חצות היום יזכרו להתפלל מנחה קודם לכן, כיוון שאסור לאכול סעודה גדולה קודם מנחה.
לו. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'", אמנם לא עד בכלל. \שו"ע תרצה סע' ב\.
מלאכה לח. אין לעשות מלאכה בפורים, ואין לנשים לכבס וכדו'. ואין להסתפר על ידי יהודי אפילו אם חל יום י"ד בערב שבת \בא"ח שם כא\. ובשו"ע כתב שהכל לפי המנהג ובכל אופן יש להמנע ממלאכה כלשהיא בבוקר אם עושה את הסעודה לפני חצות היום. ואם עושה את הסעודה אחר זמן מנחה גדולה אחר הצהרים - ימנע באותם שעות מלעשות מלאכה. \אחרונים\.
לט. בפורים לובשים בגדי שבת או בגדים יפים אחרים, ולא ילבשו בגדי חול, כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". ויש לשים לב ללובשם כבר מערב פורים

והבית בהבנותו
על בניית בית הכנסת "שמש צדקה" של חכם צדקה הזקן בימי המנדט האנגלי סיפר הרב, שעשו הרבה בעיות משפטיות לחכם צדקה הזקן על הבנייה בטענות שהקרקע שייכת לערבי כביכול, ובשלב מסוים הופסקו עבודות הבנייה. חכם צדקה בחכמתו המתין עד שהגיע ליל פורים, זמן שאף גוי לא יחשוב שהיהודים יעסקו בו בבנייה. אז אסף את כל המתפללים לאחר תפילת ערבית והמגילה לעבוד ולבנות את בית הכנסת, ועבדו כל הלילה בלי הפסקה, לבנות את הגג של בית הכנסת בלילה אחד, עד שהאיר השחר והושלמה מלאכת בניית הבית. הדבר נודע לשלטונות האנגלים, ואצלם בחוק היה שאם כבר עשו גג לבניין, הרי שאסור להרוס אותו. חכם צדקה הובא לבית המשפט האנגלי, שם ישבו שלושה שופטים: אנגלי, ערבי ויהודי. חכם צדקה בחכמתו החל לדבר בערבית כדי "לכבד" את השופט הערבי ובכך לקנות את לבו, והחל לומר לו: אנחנו בנינו את בית הכנסת? מי יכול תוך לילה לבנות בניין? מלאכים באו מהשמים ובנו את בית הכנסת! השופט הערבי השתכנע בצדקתו של חכם צדקה, ואחריו גם האנגלי, שהרי אם השופט הערבי שאמור לדאוג לערבים מסכים, מדוע שהוא האנגלי לא יסכים? לבסוף גם היהודי הסכים, שכן אם אלו שאינם בני ברית הסכימו, הוא אינו יכול שלא להסכים, וכך נעמד בית הכנסת על תלו.
שבת שלום ופורים שמח
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il