השמחה המנצחת

השמחה שבתפילה
תפילות הימים הנוראים מקפלות שמחה גדולה ורבת ביטויים בתוכן.
על אף שהדבר נשמע לכאורה חריג, שמחה בתוך יראה, אכן, בנוסח התפילה שקבעו אנשי כנסת הגדולה נמצאים ביטויים רבים ומגוונים לשמחה: "שמחה לארצך, ששון לעירך" ושוב, "צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו".

ביטויי שמחה אלו לגוניהם השונים אינם קובעים עובדה, אינם באים לומר שצדיקים שמחים וישרים עליזים, אלא אומרים לפני הקב"ה, שאם תתקבלנה התפילות הקודמות וקרן דוד תצמח ונרו של משיח יעלה במהרה בימינו - זו תהיה התוצאה, שמחה, רינה ועליזות תהיינה לכל איש צדיק, חסיד וישר, וכיון שרצונו של ה' שנחיה לפניו בשמחה ודאי יחיש לגאלנו.

אמנם, בחינה זו של סגנון תפילה 'משאירה את העניינים' לטיפולו של הקב"ה - לו רק ייענה לתפילתנו במהרה. מבחינתנו שלנו, אין בכוחנו אלא לפנות בלבנו לאבינו שבשמים 'שומע תפילה'.

השמחה המנצחת
אבל כשבוחנים את הצד התחבירי של המשך התפילות רואים שיש פן נוסף והוא מעביר את העבודה יותר לתחום שלנו.

אנו אומרים בתפילה "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלזוּ וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ" ומיד לאחר ביטויי שמחה אלו ניתן לקרוא את המשכה של התפילה באופן תוצאתי: "וְעוֹלָתָהּ תִּקְפָּץ פִּיהָ וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה" - כלומר, השמחה השורה על הצדיקים והגילה שעל החסידים 'סותמים את הפה' של העוולה, ומכלים בעשן את הרשעה כולה - השמחה מנצחת את הרשעה.

דברים אלו כותב רבנו הרמח"ל באחד מספריו הקדושים:

מכאן, שלא הכל מונח לחסדי שמים ולפעולה בדרך של איתערותא דלעילא. ככל שצדיקים, ישרים וחסידים ישמחו ויעלצו, כן תתפוגג הרשעה ותכלה העוולה.

אמור מעתה, אין לך 'מעשה ציוני כלל ישראלי' גדול מלהיות בשמחה, להתמלא בגילה ולחוש בעליצה כזו המשביתה כל רע מעלינו. וכך אמרו חסידים על הפסוק 'כי בשמחה תצאו', "שעל ידי השמחה יוצאים מן המיצרים". ('קול שמחה' ישעיה)

עבודת השמחה
כיון שכן, יש לנו להיזהר רבות מאויביה של השמחה, הם הם אויבינו שלנו. על פי דברי הרמח"ל, מלחמה מתחוללת בעולמות בין צד הקדושה המתבטא בעבודת ה' בשמחה, לבין צד הטומאה המזוהה עם העצבות. כיון שהרשעה חוששת מהשמחה, הרי היא מנסה בכל כח להפיל עצבות על ישראל. לעיתים אנו מבינים כי מגמת הרשעה היא רק הישגיה הממשיים, לקיחת נפשות חלילה או גרימת משברים בגאולתם של ישראל, אך על ידי הדברים האמורים לעיל אנו מבינים שבתוך הרעות הקורות אותנו הרשעה מנסה גם לשמוט מנפשותינו את הנשק המאיים עליה עצמה יותר מכל - את השמחה. ואולי על כך מתפלל דוד בעת קשה - דוקא על השמחה הכל כך חיונית: "כִּי לא תַעֲזב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: תּוֹדִיעֵנִי ארַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח".

ישראל והאומות
סוכות הוא החג שמביא לידי ביטוי את מקומם של אומות העולם בבריאה על ידי הקרבת שבעים פרים בבית המקדש כנגד שבעים אומות. והנה במיוחד בחג בסוכות הדגישה התורה את השמחה - 'ושמחת בחגך', כאומרת שיש על ישראל להעמיד מסך של שמחה שיחצוץ בינינו לבין האומות במידה ותחת הטובה שישראל משפיעים עליהם ממקום המקדש הם יבקשו לגמול רע ולפעול נגד ישראל וארצו.

ועיקר השמחה הרי היא בשמחת תורה, שמחה על ייחודיות ישראל בעולם. שמיני עצרת החג, המועד של 'השמחה האינטימית' בין בני הזוג שנותרו לבדם לאחר שכל 'המכובדים' פנו לשלהם, כדברי חז"ל, זוהי השמחה המיוחדת שלנו - על ה' ועל תורתו, ועל בחירתו בנו מכל העמים.