ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
מטרת החינוך
מַטְּרַת הַחִנּוּךְ הִיא לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְצוּרָתוֹ הַמְתֻקֶּנֶת, שֶׁהַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁבָּהּ הִיא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר. מֵאָז אֲשֶׁר הֵחֵל אַבְרָהָם אָבִינוּ לִקְרֹא בְּשֵׁם ד', הָיְתָה לָנוּ לְנַחֲלָה*, כִּי כָּל מַה שֶּׁתִּהְיֶה מֻשְׁרֶשֶׁת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', כֵּן יִגְדַּל טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר לְעַצְמוֹ וְלַחֶבְרָה כֻּלָּהּ.
הטוב והיושר של האדם היא המטרה העיקרית
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל* נִתְיַחֲדָה מִכָּל הָאֻמּוֹת לְהָרִים בְּרָמָה אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל הַחְלָטָה זֹאת בָּעוֹלָם, שֶׁהַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר שֶׁל הָאָדָם הִיא הַתַּכְלִית הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁהַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' וְהַשְׁרָשַׁת יְדִיעָה זוֹ הִיא הַהַכְשָׁרָה הַיּוֹתֵר בְּטוּחָה לִמְגַמָּה זוֹ, עַד שֶׁהַמְּגַמָּה וְהַהֶכְשֵׁר הִנָּם דָּבָר אֶחָד וְלֹא יִתְפָּרְדוּ. וְכַאֲשֶׁר לְתַכְלִית הַשְׁרָשַׁת הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, בַּיָּחִיד וּבָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, דָּרוּשׁ תַּלְמוּד קָבוּעַ, מִשַּׁחַר טַל הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאָדָם, עַל כֵּן לָקַח מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַחִנּוּךְ הַיִּשְׂרְאֵלִי תַּלְמוּד תּוֹרָה, - וְדַוְקָא תַּלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא יְדִיעוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁאֵין מַטְּרָתָן כִּי אִם לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים*, וְלֹא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר לִפְנֵי ד' וְאָדָם. זֹאת הִיא הַדֶּרֶךְ הָעַתִּיקָה, אֲשֶׁר בָּהּ הָלְכוּ אֲבוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם, וְעַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה נִשְׁמַר שֵׁם יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְהִצְלִיחוּ גַּם עָשׂוּ פְּרִי, שֶׁיָּצְאוּ מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת הַמְצֻיָּנִים מְאוֹרֵי אוֹר בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
135 - אהבת ישראל חלק ד'
136 - חינוך חלק א'
137 - חינוך חלק ב'
טען עוד
הכשרת האדם למלחמת החיים היא מטרה משנית
הַכְשָׁרַת הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים נֶחְשְׁבָה בָּנוּ תָּמִיד לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁל צְדָדֵי הַחִנּוּךְ, וְלֹא עֶצֶם מַטְּרָתוֹ. בִּרְבוֹת הַיָּמִים עָבְרוּ עַל רֹאשֵׁנוּ גַּלֵּי הַזְּמַן, וְעִם יְשִׁיבָתֵנוּ בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִים, אֲשֶׁר הַמַּטָּרָה הָרָאשִׁית שֶׁל חִנּוּכָם אֵינָהּ כִּי אִם הַהַכְשָׁרָה שֶׁל הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים, וְהַדְּרִישָׁה שֶׁל הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, - וְקַל וָחֹמֶר הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', שֶׁהִיא הַבָּסִיס שֶׁלָּהּ, - גַּם אַחַר שֶׁסָּפְגוּ מְעַט מִזֶּה אֶל תּוֹכָהּ עַל יְדֵי צִנּוֹרוֹתֵינוּ, נֶחְשְׁבוּ בְּכָל זֹאת לְטָפֵל נֶגֶד הַהֶכְשֵׁר אֶל הַחַיִּים הַחָמְרִיִּים וּמִלְחַמְתָּם, - חָדַר גַּם בָּנוּ רוּחַ כָּזֶה. וְרַבִּים מְאֹד הֵם לְדַאֲבוֹנֵנוּ, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֶת צוּרַת הַחִנּוּךְ הָעִקָּרִית שֶׁלָּנוּ, וַיַּשְׁכִּיחוּ מִבָּתֵּי לִמּוּדֵיהֶם אֶת הָרָאשִׁיּוּת* שֶׁל מַטְּרַת הַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב וְאֶת הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' הַקְּשׁוּרָה בָּהּ, וַיַּטְבִּיעוּ אֶת חוֹתַם הַחִנּוּךְ כֻּלּוֹ רַק עַל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַזְּמַנִּיִים, בְּמִלְחַמְתָּם וְתַאֲווֹתֵיהֶם.
ההבדלה בין קודש לחול
הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ חָשָׁה וּגְדוֹלֶיהָ הִכִּירוּ אֶת הַסַּכָּנָה הַצְּפוּיָה מִזִּיּוּף חוֹתָמֵנוּ זֶה. וּלְשֵׁם דֶּגֶל מִלְחָמָה נִקְבַּע, בְּחָזְקַת-יַד וּבִמְסִירוּת-נֶפֶשׁ, נֶגֶד כָּל גַּלֵּי הַזְּמַן, חוֹתָם צַר עַל בָּתֵּי הַחִנּוּךְ הָעַתִּיקִים*, שֶׁיִּהְיוּ מְיֻחָדִים רַק לְרוּחַ יִשְׂרָאֵל וּמַטְּרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת, וְהַטָּפֵל שֶׁל מִלְחֶמֶת הַחַיִּים יְבֻקַּשׁ מִן הַצַּד*, בְּאֹפֶן אֲשֶׁר יִוָּדַע כִּי יֵשׁ הֶבְדֵּל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. הַיְדִיעָה הַבְּרוּרָה, שֶׁנֵּצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר, וְכִי לַמְרוֹת כָּל צָרְכֵי הַזְּמַנִּים, הַמִּשְׁתַּנִּים וּמִתְחַדְּשִׁים, הַיְסוֹד הָרָאשִׁי קָבוּעַ הוּא וְעוֹמֵד: מַלְכוּת ד' וּמֶמְשַׁלְתּוֹ, הַכְשָׁרַת הָאָדָם וְהָאֻמָּה לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, הַמֻּשְׁפַּעַת מֵהַחִנּוּךְ הַיְסוֹדִי, הַמְיֻחָד בְּלֹא שׁוּם שִׁתּוּף, רַק לְתַלְמוּד תּוֹרָה, זֶהוּ עוֹמֵד לָעַד. "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר".
מוֹסָדוֹת עַתִּיקִים מִמִּין זֶה יֵשׁ לָנוּ בַּגּוֹלָה עַל יְדֵי רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל, גְּאוֹנֵי וְצַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת, וּבְיוֹתֵר בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, - מְקוֹם-הַמִּבְצָר לְרוּחַ עַמֵּנוּ הַיְסוֹדִי לָעַד, - וּבָהֶם נִתְפָּאֵר סֶלָה.
(אִגְּרוֹת הָרְאִיָּה, אִגֶּרֶת קע)
____________________
לָנוּ לְנַחֲלָה – עניין המונחל במסורת הדורות. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל – עם ישראל לדורותיו. לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים – להסתדר בחיים (החומריים), פרנסה וכדומה. הָרָאשִׁיּוּת – המרכזיות. בָּתֵּי הַחִנּוּךְ הָעַתִּיקִים – תלמודי תורה וישיבות. יְבֻקַּשׁ מִן הַצַּד – יעסקו באופן צדדי.
הקדמה
החינוך הישראלי נדרש תמיד להתמודד ולהכריע בין שני צירים: בין ציר ההצלחה הגשמית והתנאים החיצוניים, ובין בניין של עולם פנימי עשיר ושל קניינים רוחניים. בדרך כלל גברה בעם ישראל ההכרה שהעבודה הפנימית ובניין עולם הקודש הם שיביאו את התוצאה הרצויה של החינוך, ודווקא בדרך זו יבואו בנינו להמשיך את דרך אבותיהם, ולמלא את הייעוד שלשמו נבחר עם ישראל – להיות עם סגולה.
אך כשהחלה תנועת ההשכלה לצבור תאוצה, גם בקרב העם היהודי החלו להימשך אליה ולשאוב ממנה. רבים חשו כי אם הצעירים לא ילמדו לימודי מדע ומקצוע בצורה רצינית כבר מגיל הנערות, הם לא יוכלו להתמודד עם כל קשיי החיים. גם בין השומרים אמונים למסורת ישראל העתיקה נוצרו שילובים שונים בין עולם החול לבין עולם הקודש, מה שעלול היה לגרום לטשטוש מסגרת הקודש שאותה בנה עמנו במשך אלפי שנים. הקשר החי בין העם לבין ספריו שנרכש בעמל רב; רק אם טועמים את 'מרירות הסם' ומתאמצים להבין את כוונת התורה – זוכים לטעום מיינה של תורה, ולהחיות בעולם את תכני הקודש הנמסרים בה.
בפסקאות הבאות מציין הרב קוק את ההכרח לשמר את דרך הקודש המיוחדת כל-כך לעם ישראל, כמו גם את הצורך והמצוה לעסוק בעולם החול ולבנות אותו, כדי שיהיה אפשר להגשים את ההתיישבות החדשה בארץ ישראל בצורה נאותה. לצורך זה הוא מברר כאן את יחסי החול והקודש בעולם של חינוך, בודק מה העיקר ומה הטפל, וכך מתבררת הצורה הראויה למוסדות השונים שיעצבו את אופייה של המדינה שתקום בעזרת השם. דגש מיוחד הוא נותן לחינוך של עם ישראל מתוך העמדת התורה בראש, לעומת אפשרויות אחרות של חינוך, כפי שפורט לעיל.
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא החילוק שבין החידוש לבין שימור הקיים – חילוק שאפשר לראות בהבדלים שבין היישוב הישן ליישוב החדש. בני היישוב הישן שייכים לעולם של קודש, ואינם מוכנים לשמוע אף מילה של חולין בתוך המחנה שלהם. הרב קוק מבין את הדרישה שלהם, אף-על-פי שבעצמו הוא פועל למען החידוש ולמען הפנמת ערכי החולין כמשלימים ומסייעים לעולם הרוחני – וכמובן טפלים לו. מטוטלת זו שבין הפנים והחוץ, שבין הקודש והחול, והיכולת לאזן אותה בצורה ישרה – היא שתבנה את העם שלנו, על כל אגפיו השונים, כמקשה אחת, וכל סערה לא תוכל להניעו ממקומו.
ביאורים
מהו חינוך? מהי המטרה העיקרית שעומדת לנגד עינינו כמחנכים וכחניכים? הרב קוק מלמד כי תפקיד החינוך הוא לעשות את האדם טוב וישר. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ההצלחה הגשמית והכלכלית והתפארת שלהם יזכה האדם בחייו הן מטרות משניות, שנועדו רק לסייע לתפקיד המרכזי של החינוך. לכן עיקר החינוך הוא באמצעות לימוד התורה שניתנה מאלוהי הנצח, מה', כי התכנים שלה מלמדים אותנו איך להיות טובים וישרים.
כאשר אנו ניגשים למקצוע החינוך, אנו נדרשים להכריע כמה זמן להקדיש לתחום לימודי החול. הרי ישנו צורך לתת כלים לעתיד כדי שהאדם יוכל ללמוד מקצוע ולפרנס את ביתו. הרב קוק מסביר שאלו מטרות נעלות וחשובות, אך לחינוך ישנן מטרות עליונות יותר. החינוך אינו רק לימוד של כלכלה נבונה ושל רכישת מקצוע, אלא בניית אישיות רוחנית. מגיל צעיר מלמד עם ישראל את ילדיו להבדיל בין קודש לחול, בין עיקר לטפל, וכך למד הנער להכיר את התשתית הערכית שעומדת בבסיס הקשר שלנו לקב"ה.
החינוך הישראלי מדגיש דווקא את לימוד התורה, שמשנה את האישיות, ונובע מהקישור של התורה לנשמת האדם. כולנו רוצים להצליח בחיים, והצלחה אמִתית היא הצלחה רוחנית, הפיכת האישיות לטובה וישרה. לשם כך אנו זקוקים לחינוך שמדגיש את המוסר, את הטוב ואת היושר. התורה בונה באדם יושר אלוהי, הן מכוח הדעת והמוסר שלמדים ממנה, והן מן הצד הסגולי שבה. זהו חינוך שמעניק לשנים הבאות תוכן עמוק, ומתעלה מעל חיי חומר אנושיים בלבד. במקום לראות את הפרנסה עצמה בתור המדד להצלחה, רואה הנער כי הצלחת האדם נמדדת במישורים אחרים – במישור המוסרי, במישור של התרומה לציבור ובמישור של קודש.
בעברית נוהגים לשאול: 'ממה אתה מתפרנס?', אך בשפה האנגלית תישאל אותה שאלה כך: 'מה אתה עושה כדי לחיות?'. אצל עם ישראל הכסף הוא רק אמצעי שבעזרתו אפשר לצקת תוכן בחיים ארוכי הטווח של עם הנצח, והוא אינו, חלילה, נקודת עצם החיים. לימוד התורה הוא האופן שמאפשר את החינוך הזה בצורה הטובה ביותר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
