^ 1.. בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השניה בקיץ תשס"ו, כשהיה ברור שבקרוב עומדת להיכנס לתוקפה הפסקת אש, הוכנסו כוחות גדולים ללבנון על מנת ליצור תמונת ניצחון. במהלך השעות הללו נהרגו שלושים ושלושה לוחמים. הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הגדיר זאת בכנס הרצליה (ג' שבט תשס"ז) כמהלך ש"לא היתה לו מטרה ביטחונית-מדינית מהותית אלא מטרה ספינולוגית. הוא נועד להשיג את תמונת הניצחון החסרה. לא עושים דבר כזה. לא שולחים חיילים למבצע סרק אחרי שהתוצאות המדיניות כבר נקבעו. בעיני זה מושחת". על פי הניסוח של חז"ל ניתן להגדיר זאת: שעשו דמם של נערים שחוק (ע"פ ירושלמי פאה א, א), אם כי שם מדובר במאבק פנימי בתוך עם ישראל. אמנם, ראה את פרשנותו של האור שמח בהל' רוצח א, יג למדרש חז"ל זה.
^ 2.. על מעמדו של מפקד שטעה בשוגג בשיקול הדעת וגרם להרג בטעות, ראה: הרב אמנון שוגרמן, "מעמד המפקד ע"פ ההלכה", ספר הראל – צבאיות ישראלית באספקלריא תורנית, עמ' 391-398; אליאב שוחטמן, "גרימת מוות בשוגג בפעילות מבצעית", תחומין, כב (תשס"ב), עמ' 89-103.
^ 3.. שאלות מסוג זה, יכולות להעסיק גם אזרח החושב שחוקים מסוימים שחוקקו בכנסת, תקנות ששרים מתקנים במשרדים השונים, והתנהלות של פקידים ברמות שונות, אינם נכונים, מזיקים, לא יעילים ופוגעים בטובת המדינה ו/או בשלומם ובבריאותם של האזרחים (למשל: בתחומי הבריאות, איכות הסביבה, התחבורה, ועוד). מה עליו לעשות וכיצד עליו לנהוג? האם כל אזרח יחליט שהרשויות לא מוסמכות, שיש לממונים נגיעות אישיות? העקרונות שנציב להלן דומים, אך דיוננו יתמקד במסגרת הצבאית, מאחר שמסגרת זו היא קיומית יותר למדינה ולאזרחיה.
^ 4.. התייחסות לפקודות הסותרות בעליל דין תורה ראה במאמר: "גבולות הציות – פקודה בניגוד לתורה". במאמר "גבולות הפגנות ומחאות" עסקנו בשאלה כיצד יכול אזרח לפעול כנגד שלטון הפועל בניגוד לחוקי המדינה או ההלכה.
^ 5.. על תפקידו של מנהיג נכתב רבות, ואין כוונתנו להרחיב בעניין, אלא להתמקד בקצרה בדרישה ממנהיג ומכל מי שפועל למען הכלל, לפעול לשם שמים ובצורה מקצועית. ראה בהרחבה: הרב אליעזר שינוולד, "מנהיגות ציבורית וצבאית בעם ישראל", ספר הראל – צבאיות ישראלית באספקלריא תורנית, עמ' 419-469.
^ 6.. ניתן לצרף לכאן את ממד הדוגמה האישית של מפקד בשטח ושל העומד בראש ההנהגה של עם ישראל, כדוגמת יהושע בן נון שלן במחנה הלוחמים (יהושע ח, ט), וגדעון האומר: "ממני תראו וכן תעשו" (שופטים ז, יז), ועוד. ראה: הרב יהושע הגר, החיל והחוסן, עמ' 110-112, המביא מדברי המשך חכמה והנצי"ב; הרב שלמה גורן, "הדוגמא האישית של מפקד במלחמה", משיב מלחמה, ג, עמ' שמד-שמט; מרדכי יוגב, "מיקום המפקד בקרב", המלחמה בטרור, עמ' 199-215.
^ 7.. הרדב"ז שם מעיר שדברי הרמב"ם הללו: "קצתו ממדרש, וקצתו מדברי רבינו מן הכתובים". דברים דומים כותב המגדל עוז שם. לא נעסוק בכל מקורותיו של הרמב"ם להלכה זו, נצביע בקצרה על מקורותיו במה שקשור לקשרי הלוחם עם משפחתו ולחובתו להילחם בכל ליבו.
^ 8.. הביטוי "מלחמת ה' " מופיע במקרא מספר פעמים: שמות יז, טז; במדבר כא, יד; במדבר לב, כט, ועוד.
^ 9.. על פי הראי"ה קוק, עין איה שבת נו ע"א, עמ' 56; הרב צבי ישראל טאו, לאמונת עתנו, חלק ו, עמ' קלז-קמו.
^ 10.. על יחסי משפחה ולוחם ראה במאמר: "כרם, בית, אשה – שירות צבאי וחיי משפחה".
^ 11.. במשנה באבות פ"ד מי"ג נאמר: "רבי יהודה אומר, הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון". הרש"ש בהגהותיו לאבות שם כותב, שמהמסופר בגמרא אודות רבו של יואב, הוכחה שאכן שגגת הלימוד של הרב, חייבה אותו מיתה כמי שפשע במזיד.
^ 12.. כך אכן דינו של מלמד שהטעה. ראה: רמב"ם הל' שכירות י, יז; שולחן ערוך חו"מ סי' שו, ח.
^ 13.. דברים דומים: הנצי"ב, העמק שאלה, שאילתא קמב, ס"ק ח, ט; עינים למשפט בבא בתרא שם, ועוד. ראה: ר"ש פרנקל, רזא דשבתאי, בבא בתרא שם, הפניות למקורות נוספים.
^ 14.. בסיכום שיטת הראשונים בעניין זה עיין בהלכה ברורה לסנהדרין טז ע"א. ראה עוד: גרשון גרמן, "סמכויותיו של המלך בתחום הגיוס והיציאה למלחמה", מלך ישראל, עמ' 297-395.
^ 15.. הראי"ה קוק, משפט כהן, עמ' שנ, כותב שמלך חייב הסכמת סנהדרין כדי להוציא למלחמת רשות, ואם הכריח את העם בלי אישור סנהדרין, הרי זה כמו רצח. הראי"ה קוק הרחיב עוד בעניין זה באגרות ראיה, ג, עמ' רנט, והוא מדקדק שם מלשון המשנה בסנהדרין פ"ב מ"ב: "'ומוציא על פי בית דין' – 'ומשמע שהכל תלוי בו, אלא שצריך הסכמת סנהדרין וזה נחשב כנטילת רשות".
^ 16.. רש"י שבת שם, וקידושין מג ע"א; ספר החינוך, מצוה תצז. פירוש זה דומה לאמור בירושלמי פאה א, א ובויקרא רבה (וילנא) פרשה כו, ב, ביחס לאבנר: "אבנר למה נהרג? ...ר"ש בן לקיש אמר: על שהקדים שמו לשם דוד. הה"ד 'וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ' (שמואל ב ג, יב), והכי כתוב ליה: מאבנר לדוד". רש"י שם מאריך עוד בנוסח המכתב: "ממני אבנר שר צבא ישראל לדוד מלך ישראל שלום". ראה גם בבראשית רבה (וילנא) פרשה עה, ה, במסופר על ר' יהודה הנשיא: "רבינו אמר לרבי אפס: כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקרייה וקרעיה. אמר ליה: כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר ליה: מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר: 'כה אמר עבדך יעקב' (בראשית לב, ה)".
^ 17.. תוספות שבת שם ד"ה דאמר, וקידושין שם ד"ה מורד.
^ 18.. תוספות קידושין שם ד"ה מורד; ריטב"א שם.
^ 19.. בעניין זה ראה עוד: שו"ת חיים שאל, חלק א, סי' פח, א וסי' פט, ח; שו"ת קול מבשר, חלק א, סי' מד, ע.
^ 20.. הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע, עמ' 45 הערה 78, מציין לחוקרים המשערים שאוריה ידע. הרב שבתאי וייס, משבצות זהב – שמואל ב, עמ' רסד, מציין שראה באיזה ספר ואינו זוכר היכן, שאוריה שמע קול או שמועה מה היה בין דוד לבת שבע, ולא הלך לביתו כדי שהכול יידעו מהעניין, וזו הייתה מרידתו. כאמור בחז"ל ובמפרשים לא מצאנו את הדבר נזכר.
^ 21.. הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, משך חכמה, ויקרא יח, יח, מצביע על הצד ההפוך של שבירת ההיררכיה: "אנו רואים בתכסיסי מלחמה, אשר אם יעשה העבד בלי פקודת שר האלף יובא למשפט, אף כי עשה דבר טוב ומועיל, כי בטל הקשר הכללי ושלטון המנהיג על צבא החיל".
^ 22.. ראה: הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, עמ' 54-58; הרב צבי ישראל טאו, לאמונת עתנו, חלק ו, עמ' קלד-קלז, קנו-קסב; הרב אליהו מאלי, אורות מציון, עמ' 258-264.
^ 23.. מה היה כתוב בספר ששלח דוד עם אוריה? ראה: הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע, עמ' 59-66.
^ 24.. בעניין זה מצאנו דעות שונות בין התנאים והאמוראים, וכן בשיטות הראשונים. מדברי תוספות בכמה מקומות (שבת נו ע"א תוד"ה שהיה; מגילה יד ע"ב תוד"ה מורד; סנהדרין לו ע"א תוד"ה רבה) עולה שמורד במלכות נידון תמיד בסנהדרין. בהסבר שיטתם ראה: כתבי מהר"ץ חיות, עמ' מט. לדבריהם יש לומר, שכאן במקרה זה בוודאי היה על דוד לדון את אוריה בסנהדרין. לסיכום העניין ראה: גרשון גרמן, "הרשעה בעבירה של מורד במלכות – הכרעה שלטונית או הכרעה שיפוטית", מלך ישראל, עמ' 275-296. וראה גם בדברי הראי"ה קוק, שו"ת עזרת כהן, סי' ח (עמ' יח), וסי' י (עמ' לב-לג), שעסק במחלוקת זו. בגוף המאמר הבאנו את השיטות הסוברות שבדרך כלל אין דנים מורד במלכות בפני הסנהדרין, כדי ללמוד מהם על המקרים החריגים שבהם מעבירים תחומים שהם על פי רוב בסמכות המלך לבדיקה או להכרעה של גורם משפטי חיצוני.
^ 25.. גם לפי הר"ן בחידושיו לסנהדרין לו ע"א (ד"ה ויאמר) רק בשלב הראשוני יש לדון בסנהדרין אם אכן יש עילה לטענת מרידה, ואחר כך נידון המורד במשפט המלך. אמנם הטורי אבן לא הזכיר בדבריו את הר"ן (הגהות אמרי ברוך שם).
^ 26.. הרב דוד פרדו, חסדי דוד תוספתא שם, מפרש על פי תורת הסוד, מדוע ר' אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מימיו (שורש נשמתו מבית הלל, אך ישיבתו בבית שמאי). ראה: הרב ראובן מרגליות, "ר' אליעזר הגדול", מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו, עמ' לד-מד.
^ 27.. כך מסבירים את התוספתא גם: תוספות הרא"ש והריטב"א יומא שם; הסבר אחר לתוספתא כתב בערוך לנר בכריתות כח ע"ב, הסובר שחולקים כבוד לתלמיד בפני הרב מאחר שהרב גם חולק כבוד לתלמיד, ואילו כאן מדובר על מלך שאינו יכול למחול על כבודו, ולכן הוא מפרש שהשאלה הייתה אם אוריה צריך בכלל לחלוק כבוד לדוד בשל המעשה עם בת שבע, כי אין הוא עושה מעשה עמך.
^ 28.. במדרש בבמדבר רבה (וילנא) פרשה כג, יג נאמר שהלוחמים רצו להרוג את יואב על שגרם למיתת אוריה ולוחמים נוספים, והוא הראה להם את המכתב מדוד. הרב אליהו מאלי, "סירוב פקודה", אורות מציון, עמ' 233-234, כותב שיואב, שהיה תלמיד חכם גדול (פסיקתא רבתי יא, ג), סבר כתפיסה עקרונית, שצו המלך מחייב את החייל או האזרח אפילו אם זה מכריחו לעבור עבֵרה.
^ 29.. ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "עריקים וסרבני גיוס", עמ' 331-333.
^ 30.. הרב חיים דוד הלוי, "מדת החובה לציית לפקודות", שו"ת עשה לך רב, ז, עמ' רסח-רעז.
^ 31.. גם מסיפור זה ניתן ללמוד כיצד נהג פקוד כשהפקודה לא נראתה לו. דוד פקד על יואב לפקוד את ישראל, אף שנצטווינו בתורה שלא למנות את עם ישראל. יואב מנסה לשכנע את דוד שאין הדבר נחוץ (שמואל ב כד, א-ג), ובכל זאת: "ודבר המלך חזק על יואב" (דברי הימים א כא, ד) – "אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר צבא, או אתה שר הצבא ואני מלך. כיון שראה כן, יצא שלא בטובתו" (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא יא, נא). יואב פוקד את העם באיטיות במשך תשעה חודשים ועשרים יום (שם ח), וגם לא ממלא את הפקודה במלואה: "ולוי ובנימין לא פקד בתוכם, כי נתעב דבר המלך את יואב" (דברי הימים א כא, ו). במדרש (פסיקתא שם) מתואר באריכות איך יואב ניסה להתחמק ולהשהות את הזמן: "הלך לשבט גד. אמר יודע אני שהם קשים, שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל, ואעפ"כ לא סייעה אותה שעה. אחר כך הלך לו לשבט דן, אמר יודע אני שהם עובדי עכו"ם, שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עכו"ם. כיון שלא עמד אחד מהם בפניו הלך לו אצל כל ישראל, ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהא. תדע לך ממה שבא אתה יודע: 'ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום' (שמואל ב כד, ח). מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים? אלא שעשה משתהא. 'ויתן יואב את מספר מפקד העם' (שם ט). אם מספר למה מפקד? אלא אמרו רבותינו שתי אפונראות (=רשימות) עשה, אחת גדולה ואחת קטנה, והניח את הגדולה בפונדתו. אמר הריני נותן את הקטנה. אם יעלה חימה אז אומר הרי כולהם, הריני נותן לו את הגדולה. דבר אחר, 'את מספר מפקד' אלא כיון שהלך למנות, היה משלח למי שהיה לו חמשה בנים לך והטמין וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר היה כותב לפיכך 'את מספר מפקד העם'. 'ותהי ישראל שמונה מאות אלף' (שם ט). למה אמרו לשון נקבה? אמר הקב"ה: לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי, אלא עשיתם עצמיכם כנשים. ...באותה שעה בא גד הנביא אצלו ואמר לו (ע"פ דברי הימים א כא, יב): מה אתה מבקש, שלש שנים רעב, או שלשה חדשים בורח מפני שונאיך, או שלשה ימי חרב ה' ודבר". יואב משתהה, לא מדייק כל כך בספירה, וישנה גם ביקורת על עם ישראל, שהכול הסכימו להתפקד ולא היה מי שהתנגד. קשה ללמוד מכאן עקרונות, כיצד על חייל לנהוג כשפקודה לא נראית לו ואף נתעבת בעיניו, מאחר שאין מדובר כאן בסיטואציה של מלחמה אלא בעניין פנימי, וכן הרצון לעשות מפקד הוא גזרה שמימית: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה" (שמואל ב כד, א, וראה ברלב"ג שם). אגב, באותו מדרש נאמר, שחרון אף ה' הוא בשל המעשה עם אוריה, הנזכר בסוף רשימת הגיבורים של דוד, בפסוק הסמוך בסיום הפרק הקודם: "אוריה החתי כל שלשים ושבעה" (שמואל ב כג, לט): "כיון שהגיע אל אוריה החיתי, מיד: 'ויוסף אף ה' '. [משל] למלך שהיה יושב וקורא בדיפתרא [=קלף מעור שאינו מעובד] כל גיבוריו. היה קורא פלוני ופלוני. היה קורא והולך, כיון שהגיע עד פלוני, אמרו לו: מת. מיד השליך הדיפתרא והעלה חמה. כך הקדוש ברוך הוא היה קורא ומונה גיבוריו. כיון שהזכיר אוריה החתי, מיד 'ויוסף אף ה' ' ". נוסיף עוד, שיואב השתהה במפקד, אך הוא עצמו דן את עמשא שהשתהה בגיוס עם ישראל למאבק במרד שבע בן בכרי (שמואל ב כ, ה-כב) כמורד במלכות (סנהדרין מט ע"א).
^ 32.. הרב יוסף קארו, מגיד מישרים, מקץ מ, פירש: "שלא היה לו לקחת אשתו של אדם העסוק במלחמתו. כי אע"פ שהיתה פנויה היתה מיוחדת לאוריה, משום כך הדגיש הפסוק בדבר אוריה החתי, ולא אמר בדבר בת שבע... משום שאוריה היה עסוק למסור נפשו למענו בקרב, לכן היה בזה חילול השם".
^ 33.. ראה: הרב יגאל אריאל, "תשובה ומלכות", ארפא משובתם, עמ' 135-155.
^ 34.. דוד המלך אומר לשלמה שנמנע ממנו לבנות את בית המקדש "כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כב, ח). באילו דמים מדובר? לדברי הרד"ק (שם), אחת האפשרויות היא: "דם נקיים היה בדמים אשר שפך, כמו דם אוריה, וזה לפני", על אף שהמניעה מלבנות את המקדש נאמרה לדוד עוד לפני המעשה עם אוריה החתי.
^ 35.. ראה: הרב עדו רכניץ, "הדחה, הפקת ללקחים, או חזרה בתשובה?", צהר, כט (תשס"ז), עמ' 51-56.

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 301-279