^ 1.. לפי דעת הרמב"ן, שמצוות התפילה מדברי חכמים, הרי שכל מה שתקנו חכמים בתפילה חל על גברים ונשים כאחד, וזו כוונת המשנה בברכות כ, ב, שנשים חייבות בתפילה. והגמרא שם מבארת שהטעם לחיוב הנשים, מפני שגם נשים צריכות רחמים, ולכן, למרות שהזמן גורם את חיוב התפילה, נשים חייבות בה. וכך דעת רש"י, רא"ש ורא"ה, שטעם חיוב הנשים בתפילה מפני שהיא לרחמים, וממילא חייבות בשתי תפילות. וכתבו במ"א קו, ב, ומ"ב קו, ד, שכך היא דעת רוב הפוסקים. וכן פסק למעשה בשועה"ר קו, ב. (לדעת רש"י נשים פטורות ממצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמא, אבל במצוות מדברי חכמים שהזמן גרמא נשים חייבות, וממילא לדעתו נשים חייבות בתפילה דרבנן. אמנם לרוב הפוסקים גם ממצוות דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, וחיובן בתפילה מפני שהן צריכות רחמים. עי' הליכות ביתה עמ' 36-38)
ולפי הרמב"ם, שסובר שמצוות התפילה מהתורה, כיוון שאין למצווה מהתורה זמן, נשים חייבות בה. ולפי הרי"ף והרמב"ם, גירסת הגמרא שמבארת מדוע נשים חייבות בתפילה "משום דמצוות עשה שלא הזמן גרמא היא". ורבים פירשו שלפי זה נשים חייבות בתפילה אחת כפי חיוב התורה (כמובא בהערה 2). אולם מנגד, לדעת כמה מגדולי האחרונים, לרמב"ם נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, וערבית רשות, שהואיל ויסוד חיוב התפילה שווה לגברים ונשים, כיוון שתקנו חכמים לקיים את מצוות התפילה בשתי תפילות חובה, גם הנשים חייבות בזה. וכ"כ מהר"ם בן חביב בכפות תמרים, שאגת אריה יד, ערך השלחן, אור לציון ח"ב ז, כד; יד פשוטה תפילה א, א; מחזה אליהו יט. וכל האחרונים הללו סוברים למעשה שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, שהרמב"ם והרמב"ן מסכימים לכך. וגם בדברי הב"י ושו"ע קו, א, יש מקום לדון כיצד פסק, ובמחזה אליהו שם מוכיח שסובר שנשים חייבות בשחרית ומנחה.
ועי' בבירור הלכה (זילבר) או"ח ח"ב קו, שכדעת הרמב"ם שהתפילה מהתורה סוברים רבים מהראשונים. אמנם אפשר לבאר את מה שכתב במ"ב קו, ד, שלרוה"פ נשים חייבות בשתי תפילות, מפני שגם בדעת הרמב"ם רבים סוברים שנשים חייבות בשתי תפילות.
^ 2.. כפי שלמדנו בהערה הקודמת, לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם נשים חייבות בתפילה מפני שהיא מצווה שלא הזמן גרמא, כי מהתורה יש חובה להתפלל בכל יום וכל היום כשר לתפילה, הרי שאינה תלויה בזמן. ולדעת רבים מהאחרונים, וביניהם הב"ח ופר"ח, יוצא שלדעתם נשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום. ולדעת רבים, גם השו"ע פסק כמותם, וכ"כ הפמ"ג. וכך באר ופסק ביבי"א ו, יז; ויחו"ד ג, ז; והזכיר עוד ראשונים ואחרונים שעומדים בשיטה זו. ויעויין עוד בס' הליכות ביתה ו, א, בהערה.
^ 3.. במגן אברהם (הפירוש החשוב על שו"ע או"ח) קו, ב, כתב, שאפשר שלפי הרמב"ם ניתן לקיים את המצווה בבקשה כל שהיא, וכתב שעל זה סומכות הנשים שמסתפקות באיזו בקשה שאומרות בבוקר (יש לציין שגם בברכת המזון ובברכה מעין שלוש יש שבח, בקשה והודאה, ויוצאים בהן ידי תפילה מדאורייתא). אבל הוסיף המ"א, שלדעת רוב הפוסקים, נשים חייבות בשחרית ומנחה. וכ"כ במ"ב קו, ד, שעל סברה זו סומכות נשים רבות, אלא שנכון שיתפללו שתי תפילות כדעת רוב הפוסקים. ועי' במקורות שהזכרתי לעיל, ובספר הליכות ביתה ו, א, שדנו בדברי הרמב"ם על פי המגן אברהם, ותמצית דבריהם הובאה למעלה. גם רשז"א אמר שמנהג הנשים להקל בתפילה קצרה (הליכות שלמה ב, הערה ה). אולם משמע מכל הפוסקים שהזכרנו, שלכתחילה אין לסמוך על תפילה קצרה.
^ 4.. כך הוא המנהג הרווח, ועדות הרב אריה ליב מובאת בשיחות החפץ חיים ח"א אות כ"ז. ושני טעמים לכך. ראשית, בשעת הדחק אפשר לסמוך לכתחילה על סברת המ"א. שנית, יש שביארו שהטרדה המתמדת של הנשים המטופלות בילדים כמוה כדברים המבטלים את הכוונה, שמעיקר הדין פוטרים את הטרוד ממצוות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל (ערובין סה, א), שהבא מן הדרך פטור מהתפילה שלושה ימים, וכן לגבי שאר טרדות. וכן כתב בשו"ע צח, ב, שלא יתפלל במקום שטורד את כוונתו ולא בשעה המבטלת את כוונתו. ואמנם למעשה סיים: "ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה". אבל אפשר לומר שהנשים נוהגות כעיקר הדין, שהואיל ובכל השנים שהן מטופלות בילדים טרדתן גדולה, הרבה יותר מטרדתו של הבא מן הדרך, לפיכך אינן נוהגות להתפלל עמידה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מחז"א סי' כ, ה, בשם החזון איש, והביאו בס' הליכות ביתה פ"ו הערה א'. עוד אפשר לומר על פי הכלל שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, שאשה המטופלת בילדים עוסקת במצווה תמידית של חסד, ועל כן היא פטורה מהתפילה שדורשת מאמץ ריכוז (עפ"י שיטת הר"ן כמובא בבאו"ה לח, ח, 'אם צריך', שאפילו אם יכול להתאמץ לקיים את שתי המצוות, לא הטריחה התורה את העוסק במצווה לקיים גם את המצווה השנייה).
וכבר למדנו בהלכה ד', שבברכות התורה ובברכות השחר נשים יכולות לצאת ידי חובת תפילה, שיש בהן שבח, בקשה והודאה. ואין הברכות צריכות כוונה כפי שצריך לכוון העומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, ולכן הטרדות פחות מעכבות את אמירת ברכות התורה והשחר. וצריך שכל הנשים יתרגלו לברכן בכל יום.
^ 5.. אמנם יש מדרגות במידת הטרדה ועול הבית, והדבר תלוי בכמה גורמים: מספר הילדים, אופיים, גילם, האם שולחים אותם למעון ומידת העזרה שיש לאשה. מ"מ ברור שגם מי ששולחת את ילדיה למעון ואיננה עובדת, אם זכתה בהרבה ילדים, העול המוטל עליה כבד ומטריד, והיא רשאית לצאת ידי חובתה לכתחילה בברכות השחר והתורה. ואם היא יכולה להתפלל בישיבה בשעת נסיעתה לעבודה, יש ספק אם עדיף שתתפלל בישיבה שמונה עשרה, או שתסתפק בתפילה קצרה, כמבואר בהמשך יב, יד. והרוצה להתפלל בקביעות שמונה עשרה בישיבה רשאית.
^ 6.. יש עוד מספר מצוות שנשים פטורות מהן מסיבות אחרות, והן: א) תלמוד תורה (הכוונה לשם לימוד אבל כדי לחיות חיי תורה חייבות ללמוד, כמבואר בהמשך פרק ז, ב). ב) כתיבת ספר תורה. ג) קידושין. ד) פריה ורביה. (שתי אלו מתקיימות באופן אקטיבי על ידי האיש). ה) מילה. ו) פדיון הבן. סיכום זה על פי הרמב"ם בספר המצוות סוף מניין עשין, מצ' רמח. אמנם יש חילוקי דעות בחלק מהדינים, לדוגמא, לדעת השאגת אריה ל"ה, נשים חייבות בכתיבת ספר תורה.
^ 7.. לרוב הפוסקים ובכללם, שאילתות, תוס', ר"ן, ריטב"א ורע"א, נשים פטורות ממצוות מדרבנן שהזמן גרמן. לרש"י ור"ת והמנהיג, נשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן שחכמים תקנו. ועי' בהליכות ביתה עמ' 36-38.
^ 8.. המשנה בקידושין עוסקת במצוות פרטיות אישיות שנוהגות כיום, אבל ישנן עוד מצוות כלליות שיש בהן הבדל בין גברים לנשים, כמצוות העדות שמחויבים בה הגברים, וכמצוות המלחמה לכיבוש הארץ ששייכת לגברים, אף שגם נשים מצוות לסייע לה.
לעומת זאת, מצוות נידה שייכת לנשים בלבד. ובמצוות חלה והדלקת נר בערב שבת, יש לאשה זכות ראשונה לקיים את המצווה לפני האיש.
^ 9.. כפי הנראה, המנהג הרווח היה, שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, וכך דעת ר"ת (תוס' ר"ה לג, א, עירובין צו, א), וכ"כ הרז"ה, וכן נהגו בצרפת ואשכנז ופרובנס. וכן דעת רי"ץ גיאות מראשוני הספרדים, וכן כתבו הרמב"ן קידושין לא, א, הר"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי. ועוד רבים. לעומת זאת, הסוברים שלא לברך באים מחמת טענות הלכתיות שונות ולא מחמת מנהג, וכ"כ הרמב"ם ואחריו הסמ"ג ואור זרוע, שהיאך יאמרו "וצוונו". ועוד שדעת הראב"ד ואור זרוע, שהלכה כת"ק שאין לנשים מצווה בזה, וממילא אסור להן לברך. וגם לדעת רבי ישעיה הראשון לא יברכו, כי אם יברכו יראו בעצמן כאילו חייבות ויעברו על בל תוסיף.
למעשה, השו"ע (תקפט, ו) שנוהג לחשוש יותר לספק ברכה, הורה שלא יברכו, והרמ"א פסק על פי המנהג הרווח באשכנז שיברכו. ואף שהשו"ע הורה שלא יברכו, לא מעט פוסקים ספרדים כתבו על פי המנהג, שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. כ"כ החיד"א לגבי ברכה על נטילת לולב, וכ"כ זכור לאברהם, והובאו דבריהם בכה"ח יז, ד, ותקפט, כג. וכ"כ ברב פעלים ח"א סו"י יב, לעניין לולב. וכן נהגו במשפחת הרב עובדיה הדאיה ז"ל. והרב משאש כתב בשמש ומגן ח"ב עב, ג, שלא נהגו במרוקו לברך, אבל ספרדיה שנהגה לברך רשאית להמשיך במנהגה. ועי' בהליכות ביתה עמ' 57-62. ועי' ביחו"ד א, סח, וביבי"א ח"א לט-מב, וח"ה מג, שחיזק מאוד את מנהג ספרדים שלא לברך, ואף הזכיר שיש מפוסקי אשכנז שהורו שלא לברך, ומהם החכם צבי והדברי חיים. ע"כ. וראוי שכל עדה תמשיך לנהוג כמנהגיה עד הכרעת הסנהדרין הגדולה שתקום בעז"ה במהרה בימינו.
^ 10.. ביחו"ד ג, ג, פסק שאין לנשים ספרדיות לברך ברכות פסוד"ז, וכ"כ ביבי"א ב, ו, לגבי ברכות ק"ש, מפני שדינן כדין ברכות על מצוות שהזמן גרמן. אבל לדעת פוסקים ספרדים רבים, יש הבדל בין ברכות על מצוות ובין ברכות שבח והודאה, ולא רק שמותר לברכן אלא אף טוב שנשים יברכו אותן. וכ"כ בכה"ח ע, א. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ב עמ' מ"ד, וכתב שכך הורה הרב עזרא עטייא ז"ל ראש ישיבת פורת יוסף. וכן הורה הרב עובדיה הדאיה ז"ל. וכ"כ הרב משאש בשמש ומגן ח"ג סג, ה. וכ"כ בהליכות שלמה ז, ב, ובציץ אליעזר ט, ב. וכן הורה הרב מרדכי אליהו זצ"ל. וכך נהגו נשים צדקניות, וכן נוהגים ברוב בתי הספר. והואיל והדבר מוסכם על רוב ככל הפוסקים האשכנזים, כמבואר בשו"ע הרב ע, א, וערוה"ש ע, א. ובמ"ב ע, ב, אף מביא דעה שנשים חייבות בפסוד"ז. וכך גם דעת רבים מהפוסקים הספרדים, שטוב שנשים יברכו ברכות אלו. לפיכך, כדי שלא להרבות בשינויים בין הבנות ומחלוקות בין העדות, ראוי להורות לכולן לברך. ועוד, שאין אומרים ספק ברכות להקל במקום שיש מנהג. אמנם בנות שיודעות שמנהג ביתם להקפיד שהנשים לא יברכו ברכות אלו, יקפידו על כך לעצמן. וכל זמן שאינן יודעות שנהגו להקפיד על כך, ינהגו כשאר בנות הכיתה. לגבי ברכת הלל נחלקו פוסקים הספרדים, מצד שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" יש שהורו שלא תברכנה (הליכות יוסף תרפג, 33), ומנגד כיוון שההלל הוא חלק מהתפילה יש שהורו שתברכנה, וכתבו שכך המנהג (מקור חיים ח"ד קעט, י; הרב מרדכי אליהו הלכות חגים ס, יט).
ונלענ"ד שככלל, במקום שחיים יחד בני כל העדות, כאשר ישנה מחלוקת בין מנהגי העדות, יש להורות לכל עדה כמנהגה, ואין לומר שהולכים אחר רוב הפוסקים. אולם כאשר בעדה אחת הדין מוסכם ובשנייה מחלוקת, יש להורות על פי הרוב, כדי שלא להרבות מחלוקות.
^ 11.. אפשר לתלות את המחלוקת בדעת הרמב"ן והרמב"ם, שלרמב"ן נשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים ובכללן מוסף, ולרמב"ם חייבות רק בתפילה אחת ביום, אבל ממוסף, שהזמן גורם, פטורות. ואפשר לומר שגם לרמב"ן נשים פטורות, מפני שעיקר המוסף במקום הקרבן ולא כרחמים, ורק בתפילות שעיקרן לרחמים נשים חייבות. ועוד, שהואיל והיו מקריבים את המוסף מתרומת מחצית השקל, ונשים פטורות מנתינת מחצית השקל, ממילא פטורות גם ממוסף. ומנגד, אפשר לומר שגם במוסף אנו מבקשים רחמים, ונשים שייכות לזה כגברים. ועוד, שגם הנשים היו מתכפרות בקרבן מוסף, ולכן אף הן צריכות להתפלל מוסף. וספק דרבנן להקל, ולכן נשים פטורות מתפילת מוסף, ואם ירצו יוכלו להתפלל. (אמנם בילקוט יוסף ח"א עמ' קפז, כתב שטוב שישמעו את התפילה מהחזן, מפני שאלו ברכות התלויות בזמן, ולשיטתו אף שאין אלו ברכות המצוות, יש לחוש לברכה לבטלה. ואע"פ כן הסכים שאם מתפללות בעצמן יש להן על מה לסמוך. ובמיוחד במוסף של ימים נוראים ונעילה. ובכה"ח רפו, ז, כתב שהמנהג שנשים מתפללות מוסף כמו שחרית). וע"ע בהליכות ביתה ו, ו.
^ 12.. עי' לעיל בהערה 10, וכפי שכתבתי שם, גם בין הפוסקים הספרדים, יש סוברים שנשים רשאיות לברך. ועי' בהליכות ביתה ח, ז, ובהערות, ולהלן כג, 9.
^ 13.. מגילה כג, א: "הכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור". וכתב המגן אברהם רפב, ז, שמזה שנשים מצטרפות מעיקר הדין למניין שבעת העולים, משמע שאף הן חייבות בקריאת התורה. וכן מבואר במס' סופרים יח, ד, ומשמע שאף בהפטרה חייבות. ואף שנשים אינן חייבות בתלמוד תורה, תקנו לדעתו את הקריאה גם לנשים כדי שישמעו את כל התורה, כדוגמת חיובן בהקהל. אמנם רוה"פ חולקים עליו, ויש שביארו שהכוונה שרצוי שישמעו אבל אינן מחויבות. וכך משמע מהתוס' והרא"ש ועוד ראשונים, כמובא בהליכות ביתה ט, הערה ג (וע"ש ט, א-ב שסיכם את הסוגיה). וכ"כ במור וקציעה וערוה"ש רפב, יא. ובמ"ב יב, הוסיף שיש מקומות שנשים נוהגות לצאת מביהכ"נ בשעת קריאת התורה.
^ 14.. כתב הרמ"א או"ח פח, א, שיש נשים שנהגו שבעת שהן רואות דם נידה אינן נכנסות לביהכ"נ (ומשפסק הדם אף שלא טבלו לא החמירו). ויש שהתירו הכל, וכן עיקר. אמנם המנהג להחמיר, ורק בימים נוראים נהגו הכל להיכנס לביהכ"נ. וכתב במ"ב פח, ז, שהמנהג שנכנסות לבית הכנסת אבל אינן מסתכלות על ספר התורה בשעת הגבהתו. ומעיקר הדין ברור שמותר לנידה לראות את ספר התורה, וכמו שכתב בשו"ע יו"ד רפב, ט, שכל הטמאים אפילו נידות מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. ונשים רבות נוהגות כך לכתחילה, וגם בעת נידתן מסתכלות על התורה בעת הגבהתה. ועי' בילקוט יוסף ח"א עמ' קלה, ובהמשך ט, ז, 5.