בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

בראשית התש"פ מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

תשרי תשפ
9 דק' קריאה
ה' אוהב אותך!
אם תשאלו את רוב בני אדם – מה אלוקים ציווה את אדם הראשון בגן עדן, הם יאמרו שהציווי היה - לא לאכול מעץ הדעת. אבל האמת היא שלא כך היה. אלוקים אומר לאדם הראשון: "מכֹל עץ הגן אכֹל תאֹכֵל" – קודם כל, תאכל מכל העצים שבגן עדן! זו המצווה הראשונה בה נצטווה האדם הראשון. אך למצוה זו הוצמדה גם אזהרה: אל תקלקל את העולם. על ידי אכילה מעץ הדעת – אתה תקלקל את העולם, לכן שים לב שלא לאכול ממנו.
אומרים חז"ל, שבשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, הוא לקח אותו ל'טיול' בו הראה לו את כל אילני גן עדן, ותוך כדי הוא אמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". ומפרש 'אור החיים' הקדוש, כי מה שנצטווה אדם הראשון בכפל המילים 'אכול תאכל', זה כדי שיצווה גם את חוה אשתו על כך. הקב"ה אומר לו: כל הטוב והיפה, כל הצמחים, בעלי החיים וצבא השמים - הם בשבילך ובשביל אשתך.
בין מה שאנשים אומרים שכביכול ה' ציווה את האדם הראשון, לבין הציווי האמיתי אותו ציוה ה' – יש הבדל מאוד משמעותי, שכן התורה היא לא איסורים וקשיים. התורה היא טוב. "וַיצוונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה, ליראה את ה' אלֹהינו - לְטוֹב לנו כל הימים, לְחַיֹתֵנו כְהיום הזה" (דברים ו). יש טוב ויש רע, יש חיים ויש מוות, ואלוקים אומר לנו: "ובחרת בחיים" (דברים ל). התורה היא תורת חיים.
אם אדם הראשון היה מבין שאלוקים הוא "טוב ומטיב לכל", כפי שאנו אומרים בכל ברכת-המזון, הוא גם היה מבין את הציווי שלא לאכול מעץ הדעת. אל תאכל מעץ הדעת, שלא תמות חלילה. אם תאכל – אתה אף מחבל בכל הבריאה כולה.
אך דרכו של הנחש בהבנת הדברים היא שונה בתכלית. הוא מסביר לחוה, שאלוקים לא באמת רוצה בטובתה ובטובת אדם הראשון. "כי יֹדֵע אלֹקים כי ביום אכֹלכם ממנוּ ונפקחו עיניכם וִהייתם כאלֹקים יֹדעֵי טוב וָרע", אמר לה הנחש. דעי לך חוה, הוא אומר לה: יש כלל - כל אומן שונא את בני אומנתו, כך גם הקב"ה לא רוצה שתהיו כמוהו, שכן גם הוא אכל מן העץ ואז יכול היה לברוא את העולם (בראשית רבה. ורש"י שם). אלוקים שונא אתכם. חושש מכם. מתחרה בכם. את רוצה את 'החיים האמיתיים'? את רוצה להיות מלכה ממש כמו מלך העולם, או שאת רוצה להישאר סתם נתינה ושפחה חסרת יכולות?
יצרו הרע של האדם מסית אותו להקשיב לדברי הכזב של הנחש. "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". (דברים א כז). המשך עצת הנחש.
אך אם אנחנו רוצים לדבוק בדרך של ה', עלינו לקבוע בדעתנו שה' "את העולם כולו בטובו בחן, בחסד, ברווח וברחמים רבים". "הוא הטיב, הוא מטיב, הוא יטיב לנו". עלינו להזכיר לעצמנו בכל בוקר, בתפילת שחרית: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלֹהינו", וכן בכל ערב, בתפילת ערבית: "אהבת עולם - בית ישראל עמך – אהבת". עלינו לשנן בכל עת, שאלוקים אוהב אותנו!
חכמינו אמרו, שההכרה באהבת ה' היא יסוד הגאולה. הקב"ה אומר לישראל: בראתי בעולם 1,064,340,000,000,000,000 כוכבים, וכולם למענכם - עם ישראל, ואילו אתם אומרים "עזבתני וּשכחתני"?! כך אומר ה' לציון: דעי, שכל מה שבראתי, לא בראתי אלא בשבילך. אני אוהב אותך, יותר משאמא אוהבת את ילדיה. "התשכח אשה עוּלָהּ מֵרַחֵם בן בִטנה? גם אלֵה תשכחְנה ואנֹכי לא אשכחךְ!".
אלוקים מודיע לנו שהוא אוהב אותנו מעל ומעבר לכל האהבות כולם. אהבתו היא שורש כל האהבות כולם! אהבה אין-סופית, ללא גבולות ומעצורים! ההכרה באהבה הזאת, בגישה הזאת של ריבונו של עולם, היא תיקון חטא אדם הראשון ותיקון חטא המרגלים. היא התשובה למשנת-האבדון של הנחש, היצר הרע, השטן וממשיכי דרכם ושומעי לקחם. ההבנה שכל הבריאה נוצרה מאהבת הבורא אלינו – היא אף יסוד הגאולה השלימה, שתבוא במהרה בימינו אמן.

אפילו ילד יהודי מבין את זה
תלמי המלך החליט לתרגם את התורה ליוונית, לשם כך הוא הושיב שבעים ושניים חכמים מישראל וציוה עליהם לתרגם את התורה מראשיתה ועד לסופה, מבלי להחסיר מילה. אולי תלמי חשש שאותם חכמים ינסו לשנות משהו מהתרגום. אולי הוא רצה לברור לעצמו את הטוב ביותר בכל מקרה הוא הושיב אותם מבודדים זה מזה והטיל עליהם לתרגם את התורה.
נתן הקב"ה בלבם של אותם שבעים ושניים חכמים, ללא תיאום מראש, וכולם פתחו במילים שוות את התרגום: 'אלוקים ברא בראשית'. בלב כולם קונן חשש אחד, שמא ינאי המלך וחכמיו ויאמרו על הכתוב 'בראשית ברא אלוקים' – ש'בראשית' הוא זה שברא את 'אלוקים' ועל כן הוא אף גדול יותר ממנו, חלילה. האמת היא, כי קשה להבין את הטעות האפשרית הזו. הרי 'בראשית' פירושו – 'בתחילה', וזה אינו שם של אלוקות כלל (תוס' מגילה ט:). אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמישהו יגיד שסתם מילה היא יותר עליונה על אלוקים? ועוד יש לשאול, אם באמת הנוסח הזה עלול להטעות, למה ה' יתברך בעצמו כתב "בראשית ברא אלוקים", האם הוא לא חשש שגם בני ישראל יטעו בטעות הזו? למה היה לו חשוב כל כך לכתוב את המילה 'בראשית' בתחילת ספר הספרים? מהמילה 'בראשית' אנו לומדים שיש לעולם ראשית, אמצע וגם תכלית. יש לו תוכנית והוא לא מתגלגל לו סתם ביקום. הוא נברא בחכמה (עיין רבינו בחיי ורמב"ן על התורה) 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. את התכנית של העולם כתב ה' בתורה, ולכן היא מתחילה במילה 'בראשית'. לכן זה כל כך חשוב. פרטי התוכנית מובאים בתורה, איפה העולם התחיל ולאן הוא שואף. שם גם כתוב מי העם שנבחר ליישם את התוכנית האלוקית, לכן גם עם ישראל נקראו 'ראשית'. הם אלו שמלמדים את העולם להכיר את אלוקים. הם אלו שמלמדים את כולם שיש לאדם צלם אלוקים. שצריך משפט צדק. שיש לעולם תכלית.
את הסוד שיודע כל ילד יהודי לא ידעו גדולי הפילוסופים של העולם העתיק. בימי תלמי וגם אחרי כן הסעירה שאלה את העולם המדעי הפילוסופי: האם לעולם הזה יש תחילה וראש, או שהוא נצחי וקדמון? בימינו מעלה השאלה הזאת חיוך. הבינו שבעים ושתים החכמים שהידיעה על 'ראשית' ו'תכלית' לעולם היא מורכבת מידי עבור תלמי המלך וחכמיו, ולכן כתבו לו 'אלוקים ברא בראשית'. אם היו מתרגמים לו 'בראשית ברא אלוקים' הוא היה מסביר ש'בראשית' הוא אלוקות ולא בתחילה.
ההסתבכות הפילוסופית הזו, נמנעה מישראל אלפי שנים לפני כולם, ידע כל ילד יהודי שלומד חומש כי לעולם יש 'ראשית' ויש לו גם 'תכלית' - "סוף מעשה במחשבה תחילה".
בימינו, כבר הפנימו חכמי האומות שיש לעולם רגע התחלה - 'ראשית', אך הם עדיין לא הפנימו שיש לעולם תכלית. הם לא הפנימו שהעולם נברא בחכמה למרות שהם רואים את החכמה נמצאת בכל פינה ופינה. הם עוד יגיעו. יהי רצון שיבוא יום שבו "ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". אמן
.
קם ממיתתו וממיטתו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
יהודים תמיד היו מקפידים לנהוג כבוד בנפטרים. אפילו מי שנידון למיתה בבית-דין, היו מורידים אותו מהעץ וקוברים אותו. כי קללת אלוקים תלוי. אבל אצל אומות העולם אין הדבר כך, ובזיון נפטרים הוא אצלם דרך חיים.
על כך סיפר הרב זצ"ל, כי לפני שהוקמה מדינת ישראל היו היהודים והערבים חיים ביחד בעיר העתיקה, והיו הערבים מציקים בכל דרך לשכניהם היהודים וגם לנפטרים שלהם. היו באים בלילה ופותחים את קברי האנשים שנקברו בו ביום, מפשיטים את הנפטר מהתכריכים שלו כדי לבזותו, ואולי גם בשביל הרווח הכספי. היהודים לא היו יכולים לעשות להם דבר, כיוון שהייתה זו סכנת חיים להציב שמירה בבית העלמין, ולשלטון לא היה אכפת כלל מהכבוד של היהודים, שהיה בעיניו הפקר. הפתרון למצב העגום הזה היה ממש בדרך של נס. כך שמענו מהערבים בעצמם. יום אחד נפטר אדם שהיה צדיק גמור, ובשעה שהערבים פתחו את קברו כדי לבזוז את תכריכיו, תפס המת בידי הבוזזים הערלים המצורעים הללו ולא נתן להם לברוח, עד שנבהלו מאוד והפסיקו את מנהגם להפשיט את הנפטר מתכריכיו. שמא תחשבו שהם חזרו בתשובה? לא ולא. רשעים – אפילו על פתח הגהנום לא עושים תשובה. התחילו הערבים להציק למסע ההלוויה. היו עומדים בשער האריות ומונעים מהמלווים של הנפטר ללכת עם הנפטר לקבורה עד שישלמו להם דמי חסות. ניסו הרבנים לדבר עם השייח' שימנע את העוול הזה, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, כי בעצמו היה מסית את הערבים לזרוק אשפה על הנפטרים בשעה שהיה מסע ההלוויה עובר דרך שער האריות להר הזיתים.
קברן אחד, בשם חכם מרקדו, אמר להרה"ג רבי יעקב מאיר זצ"ל, הראשון לציון, שאם ייתנו לו בקבוק ערק ומג'ידי זהב, הוא יטפל בבעיה. נתנו לו את מבוקשו. ביקש חכם מרקדו מהחברא קדישא להלבישו בתכריכים ולערוך לו הלוויה, וכשיגיעו לשער האריות ויתחילו המהומות יניחו אותו ויברחו. וכך עשו. בהגיע מסע ההלוויה לשער האריות, התחילו הערבים במהומות כדרכם. הניחו המלווים את המיטה, כמו שסיכם אתם קודם חכם מרקדו, וברחו.
כך נשאר ה"מת" לבדו בביזיון, לשמחת הפורעים הערבים, והיה מונח עד שהתחיל להחשיך. בלילה התקרבו אליו הערבים כדי להתעלל בגופה, והנה קם ה"מת" עם התכריכים, לקח נבוט, והתחיל לרוץ לכיוון הערבים שקפאו על מקומם מרוב פחד. התקרב ה"מת" לערבים הקפואים והחטיף להם מכות נאמנות, עד שהתעוררו מקיפאונם וברחו כל עוד נפשם בם. במנוסתם הגיעו החבולים והפצועים אל השייח' ואמרו לו: "המת קם ומרביץ". נבהל השייח' עד מאוד, כי פחד שהמת יגיע גם אליו להכותו נפש. רץ בבהלה להרה"ג רבי יעקב מאיר זצ"ל לבקש ממנו שישכיב את המת חזרה במיטתו.
לבש הרה"ג יעקב מאיר את גלימתו והתקרב ל"מת" לבוש התכריכים שהלך עם נבוט בידו. מרחוק עמד השייח' מפוחד, כי רצה לראות כיצד ייפול דבר, האם ה"מת" יעיז להרביץ גם לרב. התקרב הרה"ג יעקב מאיר ל"מת" ואמר לו: מספיק, הם כבר למדו לקח, אתה יכול לחזור למיתתך. אמר לו חכם מרקדו: "רק אם ייתנו לי עוד מג'ידי זהב, הפעם על חשבונם".

רעב כסגולה לשלום בית "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".
מסופר על רב אחד, שפעם אשתו טעתה ושמה בחמין נפט במקום חומץ. אז הייתה זו טעות נפוצה, שכן החומץ היה שקוף כמו הנפט.
כשהגיע הבעל לביתו אחרי תפלת ערבית, הריח מהחמין נפט והבין את מה שאירע, אבל לא רצה לצער את אשתו בשום אופן. הוא הבין שאם ישאיר כך את המצב ולמחרת תגיש לו אשתו את החמין ותמזוג גם לעצמה, היא מיד תרגיש ותתבייש מאוד. מה עשה?
אחרי שגמר לאכול את סעודת ליל שבת, אמר לאשתו שהוא עדיין רעב. אמרה לו אשתו: "נגמר התבשיל של ליל שבת". אמר לה: "אבל אני רעב!". הוציאה לו אשתו אוכל מהמקרר, ועוד היה רעב. אמר לה, שלא יכול לישון כך, אז אולי שתמזוג לו מהחמין של מחר, ומחר ירחם המרחם. אמרה לו אשתו: "אבל זה מבושל רק חצי בישול!". אמר לה: "אף על פי כן". מזגה לו, אבל היא לא אכלה, שכבר שבעה מהסעודה.
אכל את החמין ואמר לה שהוא עוד רעב, ומזגה לו עוד, ואמרה לו שישאיר לה מעט. אך הוא המשיך לאכול הכול עד שנגמר התבשיל של החמין. אמרה האשה בלבה: "וכי אין לו דרך ארץ?". בבוקר אכלו אוכל פשוט, ובמוצאי-שבת עמדה האשה להדיח את הסירים, ופתאום הריחה ריח נפט. הבינה האשה את כל העניין ומה שבעלה עשה בליל שבת, שהיתה תמהה על כך מה היה לו. אמרה, כך עשה לי בעלי הצדיק כדי שלא אצטער, שאילו היינו אוכלים בבוקר, גם אני הייתי אוכלת והייתי מתביישת מאוד. לא כל אחד יכול כך לנהוג כבוד כל כך גדול באשתו ולאכול נפט כדי שלא לביישה, אבל על כל פנים צריך להשתדל לכבד אותה בדברים בסיסיים, וזה על-ידי שלפחות ישתדל להגיע לביתו כשהוא תאב לאכול ולא ימלא כרסו מכיבודים לפני הסעודה שאשתו הכינה, שעל-ידי זה ניצל ממריבות, ונפש רעבה – כל מר מתוק.

כוח לעשות חיל "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
חכם מנשה שלו היה אומר משל משם רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל הבן איש חי, וזה לשונו: מעשה באדם אחד שאיבד את דרכו במדבר ונגמרו לו המים. שכב מעולף בלי כוחות באמצע המדבר, מחכה למותו. והנה עבר שם רופא אחד שראה את האיש השוכב נוטה למות, ומיד החל לטפל בו. ראשית נתן לו מעט מים להחיות את נפשו, אחר כך חיבר לו אינפוזיה של מזון ואוכל כדי לתת לו כוח.
והנה כאשר החולה התחזק מעט מהכוח והחיים שניתנו לו על-ידי הרופא, פתח מעט את עיניו, ראה את הרופא, התחזק עוד ועוד, הרים את ידו ונתן לרופא סטירת לחי מצלצלת. הסתכל עליו הרופא בתדהמה ואמר לו: חצוף. אני נותן לך חיים ואתה מתחזק ומכה אותי? כרגע אוציא ממך את האינפוזיה ואתה תישאר מת במדבר כאבן שאין לה הופכין. הנמשל הוא האדם החוטא, שהקב"ה נותן לו חיים והוא משתמש בכוחו נגד רצון הבורא

שות הרב הראשי - סימן כא השיעור של טלית קטן וגדול וברכת "שהחיינו" עליהן ועוד
א.האם צריך לברך "שהחיינו" על טלית קטן חדש?
ב. מהו שיעורו של טלית גדול? מהו שיעורו של טלית קטן?
ג. מהו שיעורו של "קשר גודל"?
ד. האם תלמיד שרואה את רבו צריך לקום לכבודו מלוא קומתו, או רק "קימת הידור"?
ה. אדם המתפלל ביחידות, כיצד יאמר י"ג מידות?
ו. אלו פסוקים נוהגים לומר בתחילת תפילת ערבית, ואלו פסוקים יש לומר בעת ההבדלה?
א. טלית קטן שיש בו שיעור ובעליו שמח בו, יברך עליו "שהחיינו"1. ועיין בבא"ח ש"ר פר' בראשית אות ז', שתלה הדבר, אם לברך שהחיינו או לא, בסוג הבד ממנו עשוי הט"ק. וע"ע בכה"ח סי' כ"ב ס"ק ה'.
ב. עיין בבא"ח ש"ר פר' לך לך אות י"א שכתב, ששיעור טלית גדול הוא כמו שכתב מר"ן בסי' ט"ז סע' א', ואמרינן לחומרא כסברת האר"י, שתכסה הטלית ראשו ורובו של קטן. ולגבי טלית קטן כתב שם2, טוב שיעשהו 80 ס"מ על 54 ס"מ.
ועיין בס' "שיעורין של תורה" עמ' ס"ג, שלדעתו, שיעורו אמה מלפניו ואמה מלאחריו מלבד נקב בית הצואר. ועי' בחזו"א או"ח סי' ג'. ועיין בכה"ח סי' ט"ז ס"ק ב', ששיעור ט"ק הוא אמה על אמה (60 ס"מ על 60 ס"מ). והביא שם את סברת הנחפה בכסף, שהשיעור הוא אמה על חצי אמה. ועיי"ש כיצד מודדים את השיעור של טלית קטן וטלית גדול. ג. שיעורו של קשר גודל הוא כ-2.5 ס"מ עד 3 ס"מ3.
ד. תלמיד הרואה את רבו, צריך לקום לכבודו מלוא קומתו. אמנם, נהגו שיקום לפניו כך רק פעם ביום, ובשאר הפעמים שרואהו, יקום לפניו רק קימת הידור. גם לסוברים כדעת הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ב סע' ט"ז, שמספיק שיקום בפני רבו שחרית וערבית ולא בכל פעם שרואהו, עדיף שיהדר ויקום בכל פעם אפי' בקימת הידור, אא"כ רבו מחל לו בפירוש ע"כ. ה. אדם המתפלל ביחידות יאמר י"ג מידות בטעמים, כאדם הקורא בתורה4.
ו. אין שום נפקא מינא איזה פסוקים אומרים בתפילת ערבית. ונהגו בא"י לומר "ה' צבאות"5 וה"ה לגבי הבדלה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il