ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש משנה וגמרא יומא

יומא דף פג

הקל הקל תחילה; הותרה או דחויה?

103
לחץ להקדשת שיעור זה
הקל הקל תחילה
על משנתנו שמי שתקפו בולמוס מאכילים אותו אפילו דברים טמאים, אומרת הגמרא: "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית - שביעית".
הלכה זו נפסקה ברמב"ם (מאכלות אסורות יד, טז) ובשולחן ערוך (או"ח תריח, ט). אולם הרי"ף (ד ע"ב) השמיט הלכה זו ולא הביאה בהלכותיו. בעל המאור שם העיר על כך וכתב שאף שלא הביאה זו הלכה פסוקה. ובעל המלחמות יישב שהרי"ף סמך על כך שכבר הביא את דברי הגמרא מהדף הקודם, שעוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאים לה רוטב עצמו 1 , אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מביאין לה שומן עצמו. מהלכה זו כבר למדים שמאכילים הקל הקל תחילה.
בשו"ת דבר משה (נכד הנתיבות, חלק א סימן לד ד"ה ולפ"ז) ביאר שהרי"ף לא הביא הלכה זו משום שהבין שהיא לשיטות הסוברות ששבת ושאר האיסורים במקום פיקוח נפש הם "דחויה" (נדון במושג זה בהמשך), אך הרי"ף כנראה סבר להלכה ש"הותרה" הן לגבי שבת הן לגבי שאר האיסורים, ולכן אין צורך לבחור דווקא באיסור הקל.

אכילת נבילה או שחיטה בשבת?
הרא"ש בסוגייתנו (פרק ח סימן יד) מביא ששאלו את הראב"ד מה לעשות במקרה שיש בשבת חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר ויש לפניו נבילה או בהמה חיה, האם עדיף לאכול נבילה או לשחוט בשבת את הבהמה החיה. והשיב שמכוונים דברי האומרים שעדיף שיאכל נבילה שהיא רק איסור לאו מאשר שישחטו בשבילו ויעברו על איסור סקילה, אך בכל זאת יש לומר שעדיף לשחוט משום שאיסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין, כלומר, בין כה וכה יחללו שבת כדי לבשל עבורו את הבשר וכן כדי לחמם עבורו מים.
הראב"ד לא מסביר מה בכך שבין כה וכה יחללו שבת, וצריך להבין את טעמו. יתירה מזו, בסיום דבריו הוא מוסיף חידוש גדול יותר: "אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם", כלומר, אף אם אין צורך בחילול שבת נוסף עבור חולה זה, במקום כל שהוא בעולם ודאי תחולל השבת עבור קטן שאין לו מה לאכול ומשום פיקוח נפש יהיו חייבים לבשל עבורו. משמע בפשטות שהטעם הוא שעדיף לפגום פעמיים באותו איסור מאשר לפגום בשני איסורים שונים. ואולי על צד דמיון רחוק יש לדמות לסוגיא של מרבה בשיעורים במנחות סד ע"א, שעדיף לקטוף ענף אחד עם שלוש תאנים מאשר שני ענפים, אך הדמיון זר והטעם קשה להבנה, ובפרט במקרה שלא הוא בעצמו פגם באיוסר אלא אדם אחר בקצה העולם.
לאחר מכן מביא הרא"ש שהמהר"ם מרוטנבורג השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב שמותר לשחוט ביום טוב למרות שבאיסור מלאכה ביום טוב עובר על עשה ולא תעשה ולא אומרים שיאכל נבילה שכבר מתה למרות שיש בזה רק איסור לא תעשה, וכן לא אומרים שיאמר לנכרי לנחור עופות למרות שבזה יעבור רק על איסור דרבנן (כי אין שחיטה לעוף מן התורה). הטעם לכך הוא שהואיל והתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב זהו היתר גמור לכתחילה כמו הכנת אוכל ביום חול. כך יש לומר גם לגבי פיקוח נפש. הואיל והתורה התירה פיקוח נפש בשבת, כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה נחשב כאילו עשאה בחול.
משמע מדבריו ששבת "הותרה" במקום פיקוח נפש, ולעומת זאת נבילה "דחויה" במקום פיקוח נפש, וצריך להבין מדוע. בסיום דבריו מוסיף המהר"ם "ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה", וצריך להבין מהי כוונתו ולשם מה הוסיף משפט זה.
לסיום, מביא הרא"ש טעם אחר ששמע ושבגינו יש להכריע כדברי הראב"ד, והוא שאם ניתן לחולה את הנבילה יש לחשוש שהחולה יקוץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן.
הר"ן בסוגייתנו מכריע כראב"ד מטעם חדש. הוא מנמק שאין לומר שאיסור נבילה קל מאיסור שבת, כי אמנם מצד אחד נבילה זה רק איסור לאו ושבת איסור סקילה, אך מצד שני יש חומרה אחרת בנבילה, שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה לעומת שחיטה שהשוחט עובר רק פעם אחת. ומחדש הר"ן שהרבה לאווים שאין בהם סקילה אינם קלים יותר מאיסור לאו אחד שיש בו סקילה.

"הותרה" לעומת "דחויה"
כפי שהבאנו למעלה, המהר"ם מרוטנבורג דימה פיקוח נפש בשבת לדין אוכל נפש ביום טוב, וביארנו שכוונתו היא ששבת "הותרה" אצל פיקוח נפש. גם הרשב"א בתשובה (סימן תרפט) תלה בין הדברים וכתב שההכרעה במקרה עליו נשאל הראב"ד תלויה בשאלה אם שבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש. לגבי טומאה אמרה הגמרא שלסוברים שטומאה הותרה בציבור מותר לתת לטהור את הכוס שנטמאה אפילו אם יש שם כוס נוספת טהורה, כלומר זהו היתר גמור, ולכן גם לגבי שבת אם "הותרה" עדיף לשחוט עבורו משום שבכך יש היתר גמור מאשר לתת לו נבילה. יש להעיר, שהרשב"א עצמו כתב לשואל שאינו כותב לו את טעמו של המהר"ם מרוטנבורג משום שהטעם שאמרו לו משמו חלוש מאוד, משמע שלא הבין שגם הוא נימק מטעם "הותרה" כפי שכתבנו.
דיון זה מופיע בש"ס לגבי שני עניינים והראשונים הנזכרים דנים בעניין נוסף.

אימתי אומרים הותרה ואימתי דחויה?
קרבנות ציבור בטומאה
הגמרא בפסחים עז ע"א אומרת שלדעת כל התנאים טומאה דחויה בציבור מלבד שיטת רבי יהודה הסובר שטומאה הותרה בציבור, ולכן יכול לסבור שציץ מרצה רק בעודו על ראש הכהן הגדול, למרות שביום כיפור אינו חובש את הציץ, וזאת משום שביום כיפור כל הקרבנות הן קרבנות ציבור וטומאה הותרה בציבור.
וכן פסק הרמב"ם (ביאת המקדש ד, יד-טו) שטומאה דחויה בציבור, ולכן גם אם כל בית האב טמאים יש לחזר אחר כהנים מבית אב אחר.

קרבנות ציבור בשבת
ביומא מו ע"ב הוזכר דיון זה גם לגבי שבת, אולם לא לעניין פיקוח נפש אלא לעניין קרבנות ציבור. לדעת רב חסדא תחילתו של קרבן תמיד דוחה גם את השבת וגם את הטומאה אולם סופו (הקטרת איבריו) דוחה את השבת (כלומר, תמיד של יום שישי איבריו נקטרים בשבת) ואינו דוחה את הטומאה. הגמרא מנמקת שלגבי שבת שהותרה בציבור סופו גם דוחה ואילו לגבי טומאה שדחויה היא בציבור רק תחילתו (זריקת הדמים) שהיא עיקר הכפרה דוחה אך סופו לא.

פיקוח נפש בשבת
ראינו למעלה שלדעת המהר"ם מרוטנבורג שבת הותרה אצל פיקוח נפש. עוד ראינו בדבריו שנבילה דחויה אצל פיקוח נפש ולא הותרה.
לעומתו, בתשובת הרשב"א (חלק ז סימן שמג) מפורש שסבר להפך. הוא כותב שהשבת דחויה היא אצל החולים משום שנאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם אבל לא הותרה אצלם, ולכן אם בישל לה בערב שבת ובליל שבת הוצרכה לאכול אסור לשחוט ולבשל בשבת אלא די לה במה שבישלו לה מבעוד יום, כי לא השבת לא הותרה ולא שוויוה כחול. והוכיח זאת מהגמרא במנחות סד ע"א שחולה שאמדוהו הרופאים שצריך לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושתי גרוגרות אחרות כל אחת ואחת בעוקץ אחד בפני עצמו, אסור לתלוש שני עוקצים כדי להביא שתי גרוגרות אלא צריך לתלוש את העוקץ שיש בו שתי גרוגרות. יש להעיר שהרשב"א עצמו לא השווה בין טומאה לשבת אלא רק פסק כן לגבי שבת מצד עצמה, ורק הכסף משנה כתב שמשמע שיש לדמות, ומה שהוסיף שכן דעת הרשב"א זה רק על עצם הדין ולא על סברת הדימוי 2 .
דעת הרמב"ם אינה בהירה. הכסף משנה (שבת ב, א) דייק מדבריו "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות" שסובר שגם שבת דחויה לגבי פיקוח נפש, וכתב שמשמע שכמו שנחלקו לגבי טומאה כך נחלקו לגבי שבת, ולכן כמו שבטומאה נפסק שדחויה כך בשבת, והוסיף שכן דעת הרשב"א והר"ן. כפי שנראה בהמשך, יתכן שהמגיד משנה חולק וסובר שלדעת הרמב"ם שבת הותרה אצל פיקוח נפש.
כעת נראה את דברי האחרונים, ומתוך דבריהם נעמוד על גדר החילוק, באלו איסורים אומרים דחויה ובאלו הותרה, ומדוע.

א. חתם סופר – שבת הותרה ושאר האיסורים דחויה
החתם סופר בתשובה (חלק א או"ח סימן פה) הקשה על הדימוי והלימוד של הכסף משנה 3 מטומאה לשבת, מניין לנו לדמות, הרי יתכן שטומאה דחויה אצל עבודת הקרבנות ושבת הותרה אצל פיקוח נפש, ומוסיף שהגמרא ביומא מו ע"ב במפורש מחלקת לענין עבודה בין שבת שהותרה ובין טומאה שדחויה, ואם כן כך יש לומר שגם שבת לעניין פיקוח נפש הותרה.
החתם סופר מביא סיוע לדבריו מדברי המהר"ם מרוטנבורג שכאמור כתב ששבת הותרה אצל פיקוח נפש ונבילה לא, וסובר כמותו. הוא מנמק שיטה זו שיש שני מקורות בתורה מהם לומדים את ההיתר במקום פיקוח נפש. הראשון – "וחי בהם" – מלמד על כל התורה כולה שהיא נדחית במקום פיקוח נפש. ממקור זה ניתן ללמוד רק שכל האיסורים נדחים אך אינם ניתרים. אולם לגבי הדין ששבת נדחית משום פיקוח נפש יש לנו מקור נוסף – "ושמרו בני ישראל את השבת – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". לכאורה פסוק זה מיותר, אלא שהוא בא לרבות לגבי שבת שלא רק שהיא נדחית אלא אף ניתרת 4 . לדעת החתם סופר החילוק הוא בין שבת לכל שאר האיסורים, שכל האיסורים הם דחויה ורק לגבי שבת נאמר החידוש שהיא הותרה.

ב. עטרת חכמים – כשלעולם אגודים הותרה וכשנפגשים במקרה דחויה
העטרת חכמים (הרב ברוך פרנקל תאומים, או"ח סימן ד) מחלק באופן שונה ועל פי זה מתרץ את הקושיא על הכסף משנה מיומא מו ע"ב. הוא בונה את דבריו על דברי הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף, ענין הכהנים סעיף לח ד"ה ברם) ומסביר דבריו שיש לחלק בין מקרה שבו לעולם מצוות העשה אינה יכולה להיעשות אלא באופן שגם יעבור על איסור מסויים, כגון ייבום שלעולם אגוד עם ביטול איסור אשת אחיו, שאז ודאי אין זה דחויה אלא הותרה, לבין מקרה שהמצווה יכולה להיעשות ללא ביטול האיסור אלא שלפעמים בדרך מקרה היא מבטלת אותו, שאז הגדר הוא דחויה ולא הותרה. לאור זאת יובן חילוק הגמרא ביומא, בין קרבנות ציבור בטומאה לבין קרבנות ציבור בשבת, שבשבת הואיל וזמן הקרבנות קבוע בשבת אין מציאות לקיים הקרבתם בלי לעבור על איסורי מלאכה בשבת ולכן הגדר הוא הותרה, לעומת טומאה שהיא רק בדרך מקרה ולכן היא בגדר דחויה. לפי זה צדקו דברי הכסף משנה שנכון לדמות פיקוח נפש בשבת לקרבנות בטומאה ולא לקרבנות בשבת, כי גם פיקוח נפש הוא במקרה.
ה עמק הלכה (הרב יהושע הורוויץ, הלכה ב סימן ב) הביא חילוק זה וכתב שהרבה מהאחרונים חילקו כן ובראשם העטרת חכמים, ועל פי זה רצה להסביר גם את שיטת הראב"ד שנתקשו בה גדולי האחרונים, מדוע העובדה שמחללים שבת עבור תינוק בקצה העולם אמורה להקל על חילול השבת שלפנינו. הוא מסביר שגם הראב"ד מחלק כמהר"ם מרוטנבורג ששבת היא הותרה ודבריו באו להסביר מדוע הותרה. בגלל שלעולם השבת תחולל עבור מישהו בעולם נמצא שיש לדמות זאת לקרבנות, שזהו הסדר לכתחילה, ולכן הגדר הוא הותרה ולא דחויה.
דבריו הם חידוש גדול, שהרי העטרת חכמים כתב זאת רק במקרה שאין שום אפשרות לקיים את המצווה ללא ביטול האיסור, ובכך אכן הסברא נותנת שהגדר הוא הותרה, אך לגבי פיקוח נפש בשבת הרבה אנשים מקיימים את מצוות השבת ואינם מחללים אותה, ומה בכך שלעולם יהיה מישהו בעולם שהוא כן יחלל. כמו כן, הראב"ד כתב בתחילה שטעם ההיתר הוא לפי שבין כה וכה יחלל עבור חולה זה את השבת, ורק בהמשך הוסיף שתמיד יחולל עבור מישהו בעולם. ונראה שתחילת דבריו וסופם הם המשך של אותה הסברא שהואיל ובין כה וכה חילל יותר קל לחלל באופן נוסף מאשר לעבור על עבירה נוספת, אך לפי הסבר העמק הלכה לא יובנו תחילת דבריו, שהרי החילול עבור החולה שלפנינו ודאי נעשה בדרך מקרה ואינו אגוד עם מצוות השבת לעולם. ולומר שבתחילת דבריו התכוון לסברא שאמרנו ובסופם בא לומר תירוץ אחר, את סברת העמק הלכה, זהו ודאי דוחק.

ג. בית יצחק – איסורי גברא הותרה ואיסורי חפצא דחויה
הבית יצחק (או"ח סי' ה ס"ק ג), המהרש"ם (ח"א סי' קמב ד"ה וגם בגוף), והדבר משה (נכד הנתיבות ח"א סי' לד ד"ה ומה שנלפע"ד) ביארו את חילוקו של המהר"ם בין שבת לנבילה באופן שונה. שבת היא איסור גברא ולכן לגביה יש לומר שבמקום שיש פיקוח נפש הואיל והתורה הורתה לחלל את השבת הרי שהגברא מצווה לחלל את השבת, ואם כן הסתלק לגמרי האיסור והגדר הוא "הותרה". לעומת זאת נבילה וכד' הם איסורי חפצא, ובכך גם אם התורה ציוותה שפיקוח נפש תורה אי אפשר לומר שאין כאן איסור כלל שהרי עדיין חפץ זה אסור לאחרים, ולכן בכך יש לומר שהאיסור רק נדחה ולא הותר.
הבאנו למעלה שהמהר"ם הוסיף בסוף דבריו משפט שהקשרו לנאמר לפניו לא כל כך מובן. הוא כתב במשפט האחרון: "ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה". כעת על פי חילוק זה דבריו יובנו, ואכן כך הסבירוהו אחרונים אלו. הוא בא להסביר מדוע שבת היא הותרה ואילו נבילה דחויה, ועל כך מסביר שבנבילה החפצא (=המאכל) עצמו אסור לעומת שבת שהחפצא עצמו מותר.

ד. דבר משה ברי"ף – בפיקוח נפש כל האיסורים הותרו
הבאנו למעלה את חידושו של הדבר משה, שבשונה מהמאור והמלחמות שהיה פשוט להם שגם הרי"ף יודה בהלכה הפסוקה שמאכילים את החולה הקל הקל תחילה, לדעתו הרי"ף השמיט הלכה זו משום שהבין שכל האיסורים הותרו אצל פיקוח נפש ולא רק שבת.

נפקא מינות – עד כמה יש להתיר מכח "הותרה"?
א. כשאפשר בדרך היתר או בדרך קלה יותר
הגמרא ביומא ו ע"ב מביאה שתי לישנות בדעת הסוברים שטומאה הותרה בציבור. 'איכא דאמרי' שכל ההיתר הוא דווקא כאשר כל כהני בית האב טמאים שאז אין צורך לדעתם להדר אחר כהנים מבית אב אחר, אך אם חלק מכהני בית האב טהורים גם לסוברים הותרה צריך שהעבודה תיעשה על ידי הטהורים. ה'איכא דאמרי' השני סובר שאפילו כשחלק מבית האב טהורים מותר לכתחילה שתיעשה העבודה על ידי הטמאים.
בשו"ת הרשב"א (סימן תרפט) כתב שלסוברים טומאה הותרה בציבור, אם נטמאה הכוס מותר לתת אותה לטהור אפילו אם יש כוס אחרת טהורה. משמע שפסק כלשון השנייה שאפילו כשאין שום טירחה בדבר מותר לכתחילה לעשות בטומאה.
בתשובה אחרת (חלק ז שמג) הוכיח ששבת דחויה אצל פיקוח נפש מההסוגיא במנחות סד ע"א, ששם פשוט שאם זקוק לשתי גרוגרות עבור חולה ויש שתי גרוגרות על ענף אחד אינו רשאי לקצוץ שני ענפים שעל כל אחד מהם יש גרוגרת אחת אלא צריך לקצוץ את הענף האחד שיש עליו שתי גרוגרות. וכתב שלכן אם יש חולה ובישלו עבורה בערב שבת מבעוד יום ובליל שבת אחר קצת שעות זקוקה לאכול אסור לשחוט ולבשל עבורה בשבת אלא יתנו לה את האוכל שבושל ביום שישי. משמע מדבריו שאילו היינו פוסקים ששבת הותרה אצל פיקוח נפש אכן היה מותר.
ראינו למעלה שלדעת המהר"ם שבת הותרה אצל פיקוח נפש, ולכאורה צריך עיון גדול, וכי לשיטתו מותר לכתחילה לבשל בשבתות עבור חולים ועבור קטנים אפילו אם יש אוכל במקרר?! וכן קשה עליו כדברי הרשב"א מהסוגיא במנחות.
והנה ראיתי בספר קהלות יעקב (רבי יעקב אלבעלי, על רמב"ם שבת ב, א) שהביא בשם הצרור חיים (על הרמב"ם שם) שהוכיח מהסוגיא במנחות סד ע"א, האוסרת להרבות בשיעורים (לקצוץ ענף אחד עם שלושה גרוגרות כשמספיק ויש אפשרות לקצוץ ענף עם שני גורגרות), ששבת דחויה, כי אילו הותרה היה מותר להרבות, והוא עצמו דחאו שהסוגיא שם סברה כאיכא דאמרי הראשון ביומא ו ע"ב, אך לפי האיכא דאמרי השני אכן יהיה מותר להרבות בשיעורים. על פי זה נוכל לתרץ גם את שיטת המהר"ם. אך עדיין יש להקשות על דבריו לאור דברי הרשב"א שלכאורה אם נאמר שהותרה, לא רק שיהיה מותר להרבות בשיעורים אלא אפילו יהיה מותר לקצוץ שני ענפים, וכן יהיה מותר לבשל עבור חולה אפילו כשיש אוכל מוכן, וזה ודאי מחודש ותמוה.
ואולי יש לומר שהמהר"ם לא הרחיב כל כך את ההיתר של "הותרה" כרשב"א, ולדעתו גם לפי האיכא דאמרי השני שאין צורך כלל להתאמץ ומותר לכתחילה לעשות בדרך האסורה, זה דווקא כשכל מה שהוא עושה נצרך (שם נצרך להקריב הקרבנות והטמאים מקריבים רק אותם ולא מעבר לכך) אך אין היתר לעשות מעבר למה שנצרך, ולכן אם זקוק לשני גרוגרות אסור לקצוץ ענף עם שלושה גרוגרות. לפי זה גם לא נזדקק לחידושו של הקהלות יעקב שהסוגיא במנחות היא רק לפי האיכא דאמרי הראשון ביומא. אך עדיין יהיה קשה מהמקרה שהרשב"א הביא שיש אוכל מוכן, כי שם הוא מכין אוכל אחר בכמות שהחולה נדרש לה ולא יותר ולכאורה לפי המהר"ם צריך להיות מותר. ויש לומר שהואיל והאוכל כבר מוכן, ודאי כאשר מבשל אוכל נוסף נחשב כמרבה מעבר לנצרך, שהרי כעת יש גם את האוכל המוכן וגם את מה שבישל, ואין זה דומה לגמרא ביומא, כי שם אם הכהנים הטמאים יקריבו אז הטהורים לא יקריבו, ואין כאן ריבוי מעבר לנצרך.
הקל הקל תחילה: יש לעיין אם הדין "הקל הקל תחילה" נאמר דווקא במקומות בהם אומרים דחויה או שאף במקום שהותרה. ראינו למעלה, שהמהר"ם הכריע שעדיף לשחוט בשבת משום שהיא הותרה מאשר לאכול נבילה שהיא דחויה. אפשר להבין מדבריו שבאיסורים שהותרו כלל לא אומרים "הקל הקל תחילה" ולכן בוודאי שיש לדחות את השבת, ואכן כפי שראינו בדרך זו הלך הדבר משה שהסביר שהרי"ף לא פסק את הדין של "הקל הקל תחילה" משום שסבר שלא רק שבת הותרה אצל פיקוח נפש אלא כל איסורי התורה הותרו אצל פיקוח נפש. אולם באמת אין הכרח כלל לומר זאת בדברי המהר"ם, כי הוא לא חידש אלא שכשצריך לבחור אם לעבור על איסור שהוא דחויה או על איסור שהוא הותרה ודאי עדיף איסור שהוא הותרה, אך כאשר יש לפנינו שני איסורי הותרה יתכן שיודה שיש לבחור בקל תחילה.
לכאורה שאלה זו תלויה בשתי הלישנות ביומא. לפי הלישנא הראשונה גם לסוברים הותרה עדיף לבחור בקל ואילו לפי השנייה אפשר לכתחילה לבחור בחמור, ולפי לישנא זו צריך להעמיד את הדין של הקל הקל דווקא באיסורי דחויה. יש להעיר, שגם ללישנא הראשונה במקום שנדרש מאמץ אין צורך לחזר אחר האיסור הקל.
בשינוי: ישנם שני מקורות מן הגמרא לגבי פיקוח נפש בשבת מהן עולה שיש להשתדל ולעשות את המלאכה בשינוי ככל האפשר. הגמרא בשבת קכח ע"ב כותבת לגבי יולדת: "תנו רבנן: אם היתה צריכה לנר - חבירתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה... מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי – משנינן". והגמרא שם בדף קלג ע"א כותבת לגבי טיפול בתינוק לאחר ברית מילה: "עושין כל צרכי מילה בשבת; מוהלין ופורעין ומוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת - לועס בשיניו ונותן, אם לא טרף יין ושמן מערב שבת - ינתן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת - כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת".
ההלכה לגבי יולדת נפסקה ב רמב"ם (ב, יא), והמגיד משנה שם דייק מכך שהרמב"ם כתב זאת רק לגבי יולדת שבשאר חולים אין צורך לעשות בשינוי וזהו דין מיוחד יולדת משום ש"כאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה" ולכן שם החמירו לשנות במקום שאפשר. ולגבי מילה זו גם חומרה מיוחדת "מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת". אך מביא שהרמב"ן חולק על כך ובמפורש כותב שבכל חולה יש לעשות בשינוי בכל מקום שהדבר אפשרי.
באופן פשוט נראה מדבריו שנחלקו בשאלה אם פיקוח נפש בשבת הותרה או דחויה, שלדעת הרמב"ן דחויה ולכן יש לחזר אחר עשיית המלאכה בשינוי ואילו לדעת הרמב"ם הותרה ולכן אין צורך בשינוי (ולפי זה הוא חלוק על הכסף משנה, שכמובא למעלה דייק מהרמב"ם ששבת דחויה), אלא אם נסביר שהרמב"ן פסק כלישנא הראשונה ביומא, ולפי זה למרות שהותרה מכל מקום כיוון שאפשר לעשות בשינוי בלי טורח צריך לנהוג כן. בהמשך נעלה דרך נוספת בהסבר המגיד משנה.
על ידי גוי: נפקא מינה זו לכאורה היא חלק מהנפקא מינה הקודמת, האם ועד כמה צריך להשתדל לעשות את העבירה בדרך קלה יותר, ולכאורה תלויה בשאלה אם התורה או דחויה או בשתי הלישנות בדף ו ע"ב לגבי הותרה, אולם מצאנו התייחסות מפורשת לדין זה בדף פד ע"ב. הגמרא אומרת: "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל". האם יש להוכיח מכאן שסוגיא זו סוברת ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, וכלשון השנייה בדף ו ע"ב שמותר לחלל אפילו כשיש דרך לעשות בהיתר?
התוס' שם (ד"ה אלא) כותבים שאפילו במקום שאפשר על ידי גוי מצווה דווקא בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבוא לידי סכנה. אם כן, אין להוכיח מגמרא זו ששבת הותרה אלא יש כאן סיבה צדדית שבגללה מעדיפים לחלל על ידי ישראל.
השולחן ערוך (שכח, יב) פוסק גמרא זו, אך הרמ"א מסייג "ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין ע"י אינו יהודי (אור זרוע) וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי, אין לעשות ע"י אינו יהודי (תוספות ור"ן)". אם כן, מדברי הרמ"א מוכח שוודאי פסק ששבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ומדברי השולחן ערוך אין הכרח לצד מסויים, כי יתכן שפסק "הותרה" או שפסק "דחויה" אלא שמשום חשש פיקוח נפש שאולי יתעצל הגוי סבר שיש לחוש תמיד ולהעדיף יהודי. הט"ז שם השיג על דברי הרמ"א וכתב: "דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכתוב אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא". המשנה ברורה (ס"ק לז) הביא את דבריו ואמנם לא פסק כמותו כנגד הרמ"א אך כתב בעקבותיהם שלכן אפילו אם יש ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז הרי זה משובח.
למעלה ראינו שהמגיד משנה הביא מחלוקת רמב"ם ורמב"ן אם צריך להקפיד לעשות דווקא בשינוי, וביארנו שנראה שהרמב"ם סבר ש"הותרה" ולכן אין צורך לחזר אחר שינוי ואילו הרמב"ן סבר ש"דחיוה" או שסבר "הותרה" אלא שהכריע כלשון הראשונה בדף ו ע"ב. כעת, לאחר שראינו את דברי התוס' לגבי עשייה על ידי גוי, יש מקום להסבר נוסף בדעת הרמב"ם.יתכן שגם הוא פסק ש"דחויה" אלא שמשום חשש פיקוח נפש העדיף שלא יחזרו אחר צדדי קולא, כגון עשיית המלאכות בשינוי, שמא מחמת זה תתעכב ההצלה, ובפרט לאור דברי הט"ז שעלינו לשקול את הפסיקה לא רק בבחינת החששות במקרה הנוכחי שלפנינו אלא במבט כולל המוודא שלא כתוצאה מהמקרה הנוכחי יגיעו לפיקוח נפש במקרים אחרים.

ב. צרכים שאינם פיקוח נפש
המגיד משנה (שבת ב, יד) מחדש ומדייק מדברי הרמב"ן בתורת האדם שכאשר יש חולה שיש בו סכנה "לכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה".
החלקת יואב (או"ח סימן יד ד"ה ולכאורה) מסביר שהטעם להלכה זו היא משום ששבת הותרה אצל פיקוח נפש 5 . הבנה זו לכאורה מאוד מחודשת ואינה מובנת, שהרי גם כשיש חולה שמצבו מוגדר כפיקוח נפש פשוט שלא נתיר סתם הנאות שאינן קשורות כלל לריפוי, ואם כן תמוה מדוע שיותרו צרכי ריפוי שאינם נצרכים לצורך הצלתו ממוות.
ובאמת ישנם אחרונים שהלכו בדרך אחרת בביאור המגיד משנה, וביניהם הרדב"ז (תשובה אלף ר) והאבני נזר (או"ח תנג ס"ק ד-ה). הם מסבירים שההיתר ליישב את דעתו של החולה בדברים שאינם נוגעים ישירות להצלתו הוא משום שבעקיפין גם יישוב דעתו עלול להשפיע על הצלת חייו של חולה הנמצא בגדר פיקוח נפש.
הביאור הלכה (שכח, ד ד"ה כל שרגילים) הביא כמה ראשונים מהם משמע שלא כחידושו של המגיד משנה, והוסיף שגם מדברי הרמב"ן אין הוכחה לכך, כי אפשר להסביר שמה שכתב שעושים לחולה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, אין הכוונה אפילו לדבר שאינו נצרך להעברת הסכנה, אלא שמדובר שאין כאן בקיא ואינם יודעים מה לעשות, ולפיכך עושים כל מה שעושים בחול להעברת הסכנה לפי הבנתם.




^ 1.בספר תוספת יום הכיפורים כתב שמכאן לכאורה מוכח כשיטת רש"י שטעם כעיקר רק מדרבנן, אך לדעת ר"ת (ע"ז סז ע"א תוד"ה א"ר יוחנן) שמדאורייתא קשה מה ההבדל בין נתינת רוטב לשומן עצמו. בהערות הגריש"א יישב שאיסור שאינו מפורש בתורה אלא נלמד רק מדרשה הוא קל יותר, אפילו אם עונשם שווה.
^ 2.אלא אם אין מקורו מהרשב"א בתשובה הנזכרת, ובמקום אחר הרשב"א עצמו דימה.
^ 3.החתם סופר עצמו מקשה על הרשב"א המובא בכסף משנה, וזאת משום שהבין שהרשב"א עצמו למד זה מזה, אך כפי שהערנו, אם אכן מקור הכסף משנה מהתשובה בחלק ז, הרי שהרשב"א לא הזכיר דימוי זה, ואם כן קושיית החתם סופר צריכה להיות על הכסף משנה ולא על הרשב"א.
^ 4.הוא התקשה מכך שמשמע מהגמרא ביומא פה ע"ב שאין צורך בשני הלימודים אלא רק בלימוד מ"וחי בהם".
^ 5.אולם החלקת יואב סובר שהדין של הותרה נאמר רק בוודאי פיקוח נפש ולא בספק, ועל פי זה מסייג את החידוש של המגיד משנה ומחדש שהוא נכון רק בוודאי פיקוח נפש אך בספק לא מחללים ליישוב דעתא אלא מותר רק מה שיסיר הסכנה, ולכן במקרה של ספק מתירים באכילת יו"כ רק לשיעורים.
עוד בנושא יומא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il