בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבועות
לחץ להקדשת שיעור זה
שבועות דף מה ע"א

שבועת שכיר

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשרי תשע"ח
11 דק' קריאה
משנתנו מונה את המקרים בהם חז"ל תיקנו לתובע להישבע וליטול, והמקרה הראשון הוא שבועת שכיר, המוטלת על השכיר כאשר יש ויכוח בינו לבין המעסיק אם השכר כבר שולם או לא. לדעת רבי יהודה חז"ל הטילו את השבועה רק במקרה שבעל הבית מודה במקצת, שאז הוא מחוייב שבועה מהתורה ותקנת חז"ל הייתה רק להסיטה מהמעסיק לשכיר, ואילו לדעת חכמים אף במקרה שכופר הכל וטוען ששילם את כל משכורתו, שאז מדין התורה אין כאן שום שבועה והמעסיק פטור, באו חז"ל ותיקנו שהשכיר יוכל להישבע וליטול.

טעם התקנה
הגמרא שואלת במה נשתנה שכיר שחז"ל ראו צורך לתקן שבועה זו, ורב נחמן משיב משום כדי חייו, אך לא נחה דעתה של הגמרא בכך – וכי משום שעבור השכיר יש בכך צורך גדול נבוא ונקנוס את בעל הבית?! לכן הגמרא חוזרת ואומרת "אלא" הטעם הוא שבעל הבית טרוד בפועליו. על כך מקשה, אם כן נחייבו לשלם בלי להצריך את השכיר להישבע, ומשיבה שבכל זאת מטילים שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית.
מניסוח הגמרא "אלא" משמע שחזרה בה מהטעם הראשון של "כדי חייו" והטעם היחיד הוא שבעל הבית טרוד בפועליו. אולם הרי"ף כורך את שני הטעמים יחדיו וכותב "עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דבעל הבית טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר, וליתב ליה בלא שבועה? כדי להפיס דעתו של בעל הבית" 1 . וכן הרמב"ם (שכירות יא, ו) מנמק: "מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה". צריך להבין מה היחס בין שני הטעמים.
המלחמות (לג ע"ב בדפי הרי"ף) מפרש בדברי הרי"ף "עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דבעל הבית טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר", שכוונתו שמשום כדי חייו תיקנו את עצם השבועה על בעל הבית, ומשום טרדתו עקרוה ממנו והעבירוה לשכיר.
אך צריך קצת עיון מלשון הרי"ף שבפשטות כתב גם את הטעם של כדי חייו כסיבה להעברת השבועה לשכיר ולא לעצם השבועה. ולולא דברי המלחמות היה אפשר להסבירו שטעם הטירדה גורם לכך שלא ניתן להשביע את בעל הבית אך עדיין היה לנו לומר שנפטור אותו ללא שבועה ולא ניתן כח לשכיר להישבע וליטול, ולכן מדקדק הרי"ף בלשונו ומסביר שהטעם של הטירדה מסביר רק את עקירת השבועה מבעל הבית, אך תוספת התקנה להטיל על השכיר ולתת לו את הזכות להישבע וליטול היא משום הטעם של כדי חייו. לפי זה לא נכתב כאן מה הטעם לעצם תקנת השבועה, ואפשר לומר שהטעם לכך הוא גם הטעם של כדי חייו.
והנה בדעת הרמב"ם ניתן להסביר בדרך שלישית. אם נדקדק ברמב"ם הוא לא התנסח בלשון "כדי חייו" אלא ש"השכיר נושא נפשו לזה", ואפשר להסביר שטעם זה בא להסביר למה טעם הטירדה שייך רק אצל בעל הבית ולא אצל השכיר. כלומר, כוונתו לומר שאי אפשר להטיל על בעל הבית משום שהוא טרוד ולכן יתכן שטועה ולעומת זאת השכיר ודאי לא טועה הואיל והוא נושא נפשו לזה. קצת קשה על כך, כי לכאורה רק בבעל הבית שייך טעם הטירדה הואיל והוא עסוק בפועלים רבים אך הפועל עצמו עבד היום רק אצל בעל הבית אחד ופשוט שאין לו טירדה ואם כן מדוע נזקק הרמב"ם להמציא טעם חדש כדי לנמק מדוע לא שייכת אצלו טירדה. אולם מצאנו להסבר זה סיוע גדול בחידושי הרמב"ן (מה ע"א ד"ה עקרוה) שכתב כן בפירוש, וזו לשונו: "דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי אי משום טרדא או שהשכיר נושא נפשו על שכרו".
גם מדברי ר"י מיגש (מה ע"א ד"ה הני) משמע שיש כאן שני שלבים בתקנה. הוא מקשה מדוע הגמרא אומרת שעקרו חכמים את השבועה מבעל הבית והטילוה על השכיר, הרי בזמן המשנה עוד לא נתקנה שבועת היסת, ואם כן לדעת חכמים לא הייתה שום שבועה על בעל הבית. ומשיב שיש כאן שני שלבים בתקנה ולכל שלב יש סיבה משלו. השלב הראשון הוא עצם הצורך להשביע ולא לפטור את בעל הבית ללא שבועה כלל, וטעמו הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. אולם יש טעם נוסף שבגללו ראו חז"ל לנכון להטיל את השבועה דווקא על השכיר. לכן השתמשה הגמרא בלשון "עקרו חז"ל והעבירו את השבועה" כי אף שמעולם לא הייתה עליו שבועה מכל מקום בגלל הטעם הראשון היה להם לתקן עליו ועל גבי זה בגלל הטעם הנוסף נוספה קומה בתקנה והחליטו להטילה על השכיר.
מהו הטעם השני? ר"י מיגש מסביר: "ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר". אך לכאורה קשה מה ההבדל בין טעם זה לטעם הראשון, לכאורה כל עניינו של הטעם הראשון שלא ילך השכיר בפחי נפש הוא מטעם שזוהי פרנסתו וכדי חייו, אחרת מה ההבדל בינו לבין כל תובע אחר. ויותר מכך קשה, שהרי טעם זה כבר ממש מפורש בגמרא, שהוא משום שבעל הבית טרוד בפועליו ויש חשש שטועה ולכן איננו רוצים להטיל עליו את השבועה. וכן ר"י מיגש עצמו בהמשך מביא את דברי הגמרא בדף הבא שכאשר יש ויכוח בין בעל הבית לשכיר על גובה הקציצה משביעים את בעל הבית, ומוכיח שמדובר שם גם כשאין הודאה במקצת, ומכך מביא ראיה לדבריו שיש טעם בפני עצמו המצריך לתקן את עצם השבועה, וכפי שהסביר הטעם הוא שלא ילך בפחי נפש, ואז הוא מסביר את החילוק מהמקרה שלנו, ששם הטירדה של בעל הבית אינה גורמת לו לשכוח את גובה הקציצה ולכן אפשר להטיל עליו את השבועה אולם אצלנו היא כן גורמת ולכן יש להטילה על השכיר. אם כן רואים בפירוש שכן מסביר כדברי הגמרא, שהטעם השני הוא טרדתו של בעל הבית וזו הסיבה להעברת השבועה לשכיר, ונמצאו דבריו כדברי המלחמות, וצריך עיון על דבריו בתחילה.
לפי האפשרות הנוספת שהעלנו בהסבר הרי"ף תתיישב גם הסתירה בדבריו וגם הסתירה מהגמרא, שכן טעם הטירדה רק גורם להסרת השבועה מבעל הבית, ולכן בקציצה שטעם זה לא קיים השבועה נותרת על בעל הבית, אך עדיין אין זה מספיק כדי לתת לשכיר את הזכות להישבע וליטול, וזכות זו היא רק משום הטעם של כדי חייו כמבואר בתחילת דבריו. יש להוסיף ולהסביר שהטעם שלא ילך בפחי נפש הוא טעם שלישי הבא להסביר את הטעם לעצם השבועה, ולפי זה יש שלושה שלבים בתקנה: משום פחי נפש תיקנו את עצם השבועה, משום הטירדה הסירוה מבעל הבית, ומשום כדי חייו העבירוה לשכיר. אך עדיין צריך עיון כפי שהקשינו, מדוע עדיפים פחי הנפש של שכיר מפחי הנפש של כל תובע אחר, שדווקא בשכיר הדבר גורם לתקנת שבועה על שכנגדו.
למעלה דייקנו, שלכאורה מהתנסחות הגמרא בלשון "אלא" משמע שחזרה בה מהטעם של כדי חייו, אולם לאור הסבר ר"י מיגש אין קושי, כי אפשר לומר שהחזרה היא מכך שבתחילה הבנו שמכח הטעם של כדי חייו גם יש להעביר את השבועה לשכיר, ואת זה הגמרא דחתה וכעת סוברת שטעם זה רק מסביר את עצם השבועה אולם הטעם להעברת השבועה לשכיר שונה והוא משום טרדתו.
לעומתם, מדברי התוס' משמע שהגמרא חזרה בה לגמרי מהטעם הראשון והטעם של טרדת בעל הבית עומד לבדו והוא גם הטעם לעצם חיוב השבועה. לאחר שהגמרא הביאה את הטעם של טרדת בעל הבית היא שואלת אם כן מדוע משביעים את השכיר ולא נותנים לו ללא שבועה. התוס' (ד"ה וניתב) שואלים מדוע, הרי אפילו אם בגלל הטירדה נחשיב את טענת בעל הבית כטענת שמא מכל מקום נפסק שברי ושמא לאו ברי עדיף, ועונים שהואיל וודאי נתחייב לו והויכוח הוא אם פרע הרי זה כאומר איני יודע אם פרעתיך שלדעת כולם חייב. וממשיכים התוס' ומבארים שחכמים סבורים שלמרות שבעל הבית טוען ברי אנו מחשיבים אותו כוודאי שכח ולכן מתייחסים לטענתו כטענת שמא. הדברים עוד יותר מפורשים בדבריהם בכתובות (פ ע"א ד"ה ישבע). הם מבארים שם שמשנתנו מנתה רק את שבועות הנוטלים שבהם צריך להשמיענו שנוטלים ולולא נכתב היינו סבורים שכלל לא נוטלים, ומקשים על כך משבועת שכיר שהואיל ונחשב כאיני יודע אם פרעתיך אין חידוש בכך שנוטל, ומתרצים שמכל מקום לולא דברי המשנה לא היינו חושבים שיש להחשיבו כשמא.
עולה מדבריהם שבשכיר מעיקר הדין יכול ליטול, ואפילו היה לו ליטול ללא שבועה אלא שכדברי הגמרא תיקנו שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. לפי זה ברור שאיננו זקוקים עוד לטעם של כדי חייו, שהרי מעיקר הדין בכח הטעם של טרדת בעל הבית אפילו לחייבו ממון. בדעת הראשונים החולקים צריך להסביר שטרדת בעל הבית אינה מחשיבה את טענתו כטענת שמא, ולכן אין בכוחה לחייבו ממון ואפילו לא שבועה אלא רק להסיט את השבועה מבעל הבית לשכיר.
קשה על דברי התוס' מהגמרא בדף מו ע"א המסבירה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם עושים תקנה לתקנה. לפי רבי יהודה תיקנו שהשכיר ישבע רק במקרה שיש כבר שבועת מודה במקצת שאז יש כאן רק תקנה אחת להעביר את השבועה לשכיר, אך בכופר הכל שצריך לתקן גם את עצם השבועה וגם על גביה את העברתה לשכיר לא תיקנו, ואילו לפי חכמים עושים גם תקנה לתקנה. דברי הגמרא יובנו רק אם מעיקר הדין אין לשכיר ליטול אך אם מעיקר הדין הוא נוטל והתקנה היא רק לרעתו שישבע כדי להפיס דעתו של בעל הבית אין כאן תקנה על גבי תקנה, וצריך עיון.
מאידך, קושיית הגמרא "וליתב ליה בלא שבועה" ותירוצה שכל השבועה היא רק כדי להפיס דעתו של בעל הבית מסייעים מאוד לשיטת התוס', וצריך עיון כיצד החולקים יסבירו.
ואכן הר"ן (כה ע"ב ד"ה וליתב) הדוחה את שיטת התוס' וכותב שאי אפשר לדמות לאיני יודע אם פרעתיך הואיל וכאן הוא עצמו טוען ברי, מתקשה בשאלה זו ומתרץ שלמרות שמעיקר הדין לא היה לו ליטול אפילו בשבועה, היה לנו לתקן שיטול ללא שבועה משום שנושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ויש לחוש בכדי חייו ואפילו לא להטיל עליו שבועה בגלל שיש אנשים הפורשים אפילו משבועת אמת.
אך דבריו טעונים הבנה, שהרי בדיוק כנגד סברא זו הקשתה הגמרא: "משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית?!", ועוד קשה, הרי הר"ן עצמו בדיבור שלפניו (ד"ה עקרוה) כתב כדברי המלחמות שיש כאן שני שלבים, עיקר השבועה נתקנה משום כדי חייו והפיכתה על השכיר נובעת משום הטירדה, ואם כן הטעם של כדי חייו רק גרם לעצם חיוב השבועה, ואין בכוחו לחייב את בעל הבית לשלם, ורק לאחר קביעת הגמרא שבעל הבית טרוד בפועליו נולדה השאלה מדוע לא יטול השכיר ללא שבועה. ואולי יש לדחוק שאין כוונת הר"ן שבגלל כדי חייו בלבד יש לנו לתקן שיטול ללא שבועה, אלא רק בנוסף לטעם של טרדת בעל הבית, וכוונתו לומר שטעם הטירדה לבדו אינו מספיק, משום שאינו טוען שמא, אלא רק בצירוף הטעם של כדי חייו, ולפי זה הטעם של כדי חייו גם גורם לעצם חיוב השבועה וגם בצירוף טעם הטירדה גורם שניתן לשכיר ליטול ללא שבועה (אלא שכדי להפיס דעת בעל הבית חייבוהו בכל זאת להישבע), אמנם דוחק לבאר כך בלשון הר"ן.
כפי שהובא, הר"ן כתב שאין לדמות את בעל הבית כאן לאיני יודע אם פרעתיך. לשונו היא שבאיני יודע אם פרעתיך הואיל והוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב, ואילו כאן הוא טוען ברי ואנו חוששים ומחמירים לא להטיל עליו שבועה שמא מתוך טרדתו שכח. יש לעיין מהי כוונתו בחילוקו. מתחילת דבריו משמע קצת שבגלל שהוא מסופק בפטורו דין הוא שהוא יתחייב כי הוא אמור לדעת ואם אינו יודע זה מהווה רעותא ורגליים לכך שהוא באמת חייב ולכן אין לדמות למקרה שאנו מחשיבים את דבריו כספק שאז אין רעותא בטענתו. אולם מסוף דבריו משמע יותר שמצד עצם הספק יש לחייבו אפילו אם אין בזה רעותא, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי והואיל וודאי לווה וספק אם פרע חייב, אלא שאצלנו זה לא ספק אמיתי אלא רק חומרא שלנו משום חשש שבועה לשקר, ולפי זה יש לפרש את תחילת דבריו שדין הוא שהוא יתחייב בגלל עצם הספק ולא דווקא בגלל שהוא זה שמסופק בפטורו.
שאלה זו תלויה בשאלה בה דן הקצות (עה ס"ק טז), האם האומר איני יודע אם פרעתיך חייב רק במקרה שהיה לו לדעת או אפילו כשיש סיבה המונעת ממנו לדעת שאז אין רעותא כלל בטענתו 2 .

כשהשכיר חשוד על השבועה
בעל המאור (לג ע"א בדפי הרי"ף) כותב שכל אלו שמעיקר הדין היו צריכים ליטול ללא שבועה וחכמים החמירו עליהם להישבע, אם הם חשודים נוטלים ללא שבועה, ולעומת זאת כל אלו שמעיקר הדין לא היו צריכים ליטול וחכמים תיקנו להם להישבע וליטול, אם הם חשודים על השבועה אינם נוטלים, ולכן אם שכיר חשוד על השבועה אינו נוטל.
משמע שלא סבר כ תוס' , שבעל הבית מוגדר כשמא וששכיר היה אמור ליטול מעיקר הדין. לפי התוס' הדין בחשוד צריך להיות שהשכיר יטול ללא שבועה.
המלחמות שם חולק על בעל המאור וכותב שהואיל ועיקר השבועה הייתה אמורה להיות מוטלת על בעל הבית ורק בגלל טרדתו העבירוה לשכיר, אם השכיר חשוד אנו מחזירים את השבועה על בעל הבית, ולמרות שהוא חשוד ולכתחילה אנו מעדיפים לא להטיל עליו את השבועה כשיש צורך ניתן לעשות זאת משום שאנשים פורשים מספק שבועה, אם לא יהיה משוכנע בצדקתו יימנע מלהישבע ולא ישבע לשקר. גם המלחמות לא הלך בדרכו של התוס', ומודה לבעל המאור שמעיקר הדין שכיר אינו נוטל ובכל זאת חולק עליו במקרה של חשוד ופוסק באופן שלישי שיש להשביע את בעל הבית, בגלל שכאמור יש שני שלבים בתקנה, והשלב הראשון הוא תקנת עצם השבועה על בעל הבית, ורק כשלב שני היה צורך בפועל להעביר את השבועה לשכיר, אך עיקר חיובה מוטל על בעל הבית. כדברי המלחמות כתב גם הר"ן (כז ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי).
הרמב"ם (טוען ונטען ב, ה) חולק על העיקרון עליו הסכימו גם המאור וגם המלחמות, לפיו במקרה שמעיקר הדין היה זכאי ליטול ללא שבועה וחכמים החמירו עליו והטילו שבועה, אם הוא חשוד חוזר לעיקר הדין ונוטל ללא שבועה. הוא כותב שאם חשוד נתחייב מדבריהם בשבועת הנשבעים ונוטלים שכנגדו ישבע היסת ויפטר. הוא מביא כדוגמא לכך את המקרה של פוגם שטרו. בפוגם שטרו מעיקר הדין היה לו ליטול ללא שבועה, ורואים שאפילו במקרה זה סובר הרמב"ם שאיננו אומרים שיטול ללא שבועה אלא שכנגדו נפטר בשבועת היסת. לפי זה אפילו לדעת התוס' ששכיר נוטל מעיקר הדין אפשר לומר שכשהוא חשוד בעל הבית נשבע היסת ונפטר. הראב"ד שם אכן משיג וכותב שחוזר לעיקר הדין ונוטל ללא שבועה.

ויכוח על הקציצה
בדף מו ע"א מבואר שנחלקו התנאים במקרה שהויכוח אינו אם המשכורת שולמה או לא אלא הוא כמה הייתה הקציצה, כלומר מה גובה השכר עליו סיכמו. רבי יהודה סובר שגם במקרה זה תיקנו חז"ל שהשכיר ישבע ויטול ואילו חכמים סוברים שכאן בעל הבית נשבע, ויסוד מחלוקתם הוא האם גם לגבי קציצה שייכת הסברא שטירדת בעל הבית עלולה לבלבלו ולהשכיח ממנו את האמת או שאת הקציצה זוכר בכל מקרה.
הראשונים נחלקו אם דברי חכמים שבעל הבית נשבע הם דווקא כאשר מודה במקצת, כפי פשט המקרה כאן וכפי המציאות הרגילה כשיש ויכוח על הקציצה, שהשכיר תובע מאתיים ובעל הבית מודה במקצת וטוען שהקציצה הייתה רק על מאה, ולפי זה אין כאן שבועה מחודשת מתקנת חז"ל אלא שבועת מודה במקצת מהתורה, או שמא נחלקו אפילו במקרה שאין שבועת מודה במקצת, כגון שבעל הבית כבר שילם מאה או שכעת מביא עמו מאה ואומר הילך. הרא"ש (סימן ד) מוכיח שנחלקו אפילו כשכבר שילם למרות שאז אין שבועת מודה במקצת, והר"ן (כו ע"א ד"ה אי הכי; כו ע"ב למטה ד"ה אומן אומר) מביא מחלוקת ראשונים. ר"י מיגש והרמב"ם סוברים כרא"ש שנשבע בכל מקרה, וכן דעת הר"ן עצמו, ואילו מדברי הרי"ף משמע שרק מודה במקצת נשבע.
הר"ן מסביר את הסברא לומר שבכל מקרה נשבע על פי האמור למעלה שיש כאן שני שלבים בתקנה, משום כדי חייו תיקנו את עצם השבועה על בעל הבית ומשום הטירדה העבירוה לשכיר, ואם כן בויכוח על הקציצה אף אם לא שייכת הסברא של הטירדה מכל מקום שייכת הסברא של כדי חייו, ולכן יש להטיל שבועה על בעל הבית.
כפי שראינו למעלה, גם הרי"ף הלך בדרך זו שיש שני שלבים בתקנה, ואם כן צריך להבין מדוע חולק כאן. הר"ן מסביר את דעתו, שבויכוח על הקציצה הויכוח הוא תמיד על דבר מועט, שהרי ידוע מה בערך השער של שכירות פועלים, ולכן כאן אין זה כדי חייו של השכיר ואין צורך בתקנה מיוחדת.
מאידך, התוס' (ד"ה לא קצצתי) כותבים על הברייתא שהגמרא העמידה כרבי יהודה שוודאי מדובר במודה במקצת שהרי רבי יהודה מצריך הודאה במקצת. משמע מדבריהם שלדעת חכמים מדובר אפילו כשאין שבועת מודה במקצת, למרות שהברייתא עוסקת בויכוח על הקציצה, ומכאן שסבר כרמב"ם והרא"ש, ולכאורה קשה שהרי לשיטתו אין שני שלבים בתקנה אלא כל הטעם של התקנה הוא רק משום טירדת בעל הבית, ואם כן בקציצה שאין טירדה לדעת חכמים לא צריכה להיות שום תקנה, וצריך עיון.

גלגול שבועה בשבועת שכיר
בדף מט ע"א אומר רב הונא שבכל חיוב שבועה ניתן לגלגל על הנשבע שישבע שבועות נוספות חו משבועת שכיר. התוס' (ד"ה לכל) מביאים בכך מחלוקת. לדעת ריצב"א אין כוונת רב הונא רק לשבועת שכיר אלא לכל הנשבעים ונוטלים ונקט שבועת שכיר רק משום שהיא הראשונה ברשימה. ומסביר שהטעם שלא ניתן לגלגל הוא שכל אלו תיקנו את השבועה לטובתם ולכן ודאי לא תיקנו שיוכלו לגלגל עליהם כי אם כן נמצא שהתקנה לטובתם תוכל להתהפך לרעתם ולעמוד להם לרועץ.
אולם התוס' דוחים ששבועת שכיר אינה לטובתו אלא לרעתו כי מן הדין היה לו ליטול ללא שבועה ולא תיקנו את השבועה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. התוס' הולכים לשיטתם למעלה שאנו מתייחסים לטענת בעל הבית כטענת שמא ולכן יש לדמות זאת לאיני יודע אם פרעתיך. ומביאים את הסבר ר"י שכוונת רב הונא רק לשבועת שכיר והטעם שלא מגלגלים הוא שהשבועה לא נתקנה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית ולכן לא החמירו עליו שגם יהיה אפשר לגלגל.
על כל פנים מוכח שהריצב"א סבר שגם שכיר אינו נוטל מעיקר הדין, וכדעת הראשונים שחלקו על התוס'.




^ 1.וכן הרא"ש ציטט לשון זו.
^ 2. הקצות תלה זאת במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בדין 'מתוך שאינו יכול להישבע לשלם' במקרה שלא הווה ליה למידע, וא"כ לדעת הרא"ש שיתומים פטורים משום שלא הו"ל למידע הוא הדין לכל אדם שלא הוה ליה למידע, ואילו לדעת הרמב"ם שדוקא ליתומים טענינן שאר אנשים יהיו חייבים. המל"מ, התומים והנתיבות כתבו שפטור ולא הזכירו את המחלוקת הנ"ל, וסייג הנתיבות שאם חסרון יכולת הידיעה נובע מפשיעתו חייב, כמו בחנווני על פנקסו שפשע בכך שלא נתן להם משכורתם באופן ישיר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il