ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך חיי שרה
1.00x

שיחת מוצאי שבת פרשת חיי שרה תשע"ח

מעלות אברהם ושרה

דרגת שרה אימנו ◆ אברהם ניצל את כל ימיו ◆ וה' בירך את אברהם בכל ◆ מידת החסד של אברהם ◆ אמונתו של עבד אברהם
מוקדש לעלוי נשמת
שלמה בן יעקב
לחץ להקדשת שיעור זה
דרגת שרה אימנו
קראנו השבת את פרשת חיי שרה. נאמר בפרשה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א) שואל הזוהר: למה דווקא שרה זכתה שהתורה מספרת כמה שנים היא חיה? התורה לא מספרת את זה לא על חווה, לא על שאר האמהות ולא על מרים, רק על שרה. מה המיוחד בשרה? הזוהר משיב: אכן שרה הייתה מיוחדת, שרה הייתה נביאה, היא חיה את החיים האמתיים כמו שהפסוק חוזר: 'ויהו חיי שרה... שני חיי שרה', כל השנים הללו היא חיה חיי רוממות, חיי קודש, חיים עליונים. שרה הייתה נביאה ברמה גבוהה מאד עד כדי כך שהקב"ה אומר לאברהם: "שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (שם כא, יב) ותגרש את הגר. האם מידתה הייתה גדולה מאברהם אבינו - אפשר לומר שאברהם אבינו היה חכם, וחכם עדיף מנביא. יש את מדרגת החכמה ויש את מדרגת הנבואה. מה המיוחד במדרגת הנבואה לעומת החכמה - הייתי אומר שזה דומה לתורה ותפילה. התורה פועלת בכל הזמנים, היא מעל המציאות. התפילה היא חיי שעה, התורה היא חיי עולם, היא מופשטת ורחבה. העיסוק בתורה משפיעה על כל האישיות, על כל המציאות, לא על כאן ועכשיו, אלא על כל המהות הכללית של האדם. התפילה משפיעה על כאן ועכשיו. לכן במידה מסוימת יש לתפילה יותר כוח כי היא מרוכזת, ממוקדת, בזמן מסוים. אז אומנם היא פחות מהתורה, אבל היא משפיעה על זמן מסוים או על בקשה מסוימת, לכן אם מישהו חולה, לפעמים מפסיקים מהלימוד על מנת להתפלל עליו. והרי לימוד התורה משפיע הרבה יותר מהתפילה, אז למה להפסיק מהלימוד כדי להתפלל, אלא כשיש איזו בעיה או קושי מיוחד כעת שצריך להתמקד בו ולבקש את הפתרון, צריך את כוחה של התפילה. אותו דבר הנבואה, הנבואה היא בחינה של חיי שעה. אברהם אבינו הוא מאוד כללי, מאוד מרומם, שרה היא במדרגה אחרת. במדרגה המיוחדת שלה, במצבים מסוימים היא בולטת, יש לה כוח של נבואה שצריך לשמוע בקולה. היו שבע נביאות ומהן שרה.
נמשיך בפרשה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) התורה מפרטת, בקריית ארבע היא חברון בארץ כנען. כולם יודעים שחברון היא בארץ כנען, אין חברון במקום אחר, למה התורה מפרטת "בארץ כנען", אומר החסד לאברהם: לומר לך שמיתתה של שרה השפיעה על כל הארץ. לכן נאמר: "ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון, בארץ כנען ", לומר לנו שכל ארץ ישראל הרגישה בחסרונה של שרה. כמו כשבא צדיק לעיר, מרגישים את זה בכל העיר, וכשיוצא צדיק מהעיר גם מרגישים את זה בכל העיר.
אני רוצה להוסיף את דברי הזוהר בסוף פרשת וארא: כמה חכמים ישבו, ואחד מהם נאנח מאוד, שאלו אותו: על מה אתה נאנח, על זה ששרה נתנה את הגר לאברהם וגדל מזה ישמעאל וממנו אנחנו סובלים צרות על גבי צרות. כך הוא שמע מרבי שמעון בר יוחאי שגם הוא הצטער מאוד ונאנח על זה שאברהם אמר: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (בראשית טז, יח), ועל זה שישמעאל גם נימול. ומזה באה שאלה כלפי ריבונו של עולם: מה ההבדל בין יצחק לישמעאל, הרי שניהם נימולו, אומנם יצחק נימול בזמן וישמעאל נימול שלא בזמן, אבל בכל זאת הוא נימול. הזוהר שם אומר, שלמרות שהמילה של ישמעאל הייתה מילה ריקנית, כי היא הייתה מילה ללא פריעה, בזכותה ישמעאל שולט על ארץ ישראל כל עוד ארץ ישראל ריקנית, כי ארץ ישראל קשורה בזכות המילה. כך יהיה עד שתיגמר זכותו של ישמעאל, ואז תהיינה מלחמות ובסופו של דבר ייפול ישמעאל, וזה מה שכתוב בסוף הפרשה: "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (בראשית כה, יח) אומר בעל הטורים: בזמן שהוא נופל, יקום ישראל, ובפרשה שאחר כך ממשיכה התורה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק" (שם יט). אנחנו מתפללים שזה יהיה בקרוב.
נמשיך בפרשה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) מה אברהם ספד לשרה התורה לא מספרת לנו. הזוהר אומר: המיוחד בשרה שהייתה לה התמודדות והיא נצחה בה, כשהם ירדו למצרים ופרעה לקח אותה לאישה, היא לא נתנה לו להתקרב אליה. שרה לא נטמאה, היא עמדה בנסיון, זה היה ניסיון קשה, פרעה איש חשוב וקשה לסרב, קשה להתנגד והיא עמדה בניסיון. זו מדרגה מיוחדת במינה, מין גדר של התגברות, זו הייתה הגדולה המיוחדת של שרה, ואברהם ושרה חוזרים ממצרים, ושרה שמורה בטהרתה. גם בפעם השניה אצל אבימלך. שרה הייתה עוצמתית בצורה מיוחדת במינה. ועוד היא הייתה נביאה והיא הבינה שצריך לגרש את בן האמה "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, י).

אברהם ניצל את כל ימיו
נמשיך בפרשה: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א). מוזכר בדברי האר"י ז"ל שלכל יום ויום יש עבודת ה' מיוחדת ושונה. לא ראי עבודת ה' אתמול כעבודת ה' היום. אנחנו אומנם לא רואים בעצם מה ההבדל בין הימים, אבל באופן עמוק ופנימי, בצד הרוחני של המציאות, יש הבדל בין יום ליום. אינה דומה פעולת התפילה של היום לפעולת התפילה של אתמול. ולא זו בלבד, אלא שאינה דומה תפילת שחרית לתפילת המנחה או לתפילת מעריב, אפילו בתפילות של אותו יום. זאת אומרת, אין כאן חזרה שאנחנו נתפלל מחר כמו שעשינו היום, אלא לכל יום ויום יש מהות מיוחדת.
אברהם היה מודע לזה שאסור להפסיד אף יום, כי אי אפשר להשלים את החיסרון, כי מה שאדם עושה ביום אחד ומה שהוא עושה ביום המחרת זה לא אותו דבר. לכן חכמים אמרו: שאם מישהו חלם חלום והוא מאוד מודאג ואיננו יכול להרגע מהחלום, עליו להתענות. התענית היא כאש בנעורת היא מבטלת את החלום, אבל צריך להתענות בו ביום לא למחרת כי זה כבר יום אחר, והתענית לא עובדת. ואם נפשו איננה רגועה, יתענה אפילו בשבת, למרות שאסור להתענות בשבת, אבל אם ידחו את זה לאחר השבת זה לא יעזור. אחר כך הוא צריך להתענות תענית על זה שהוא נאלץ להתענות בשבת, וצריך לעשות תשובה על זה. אנחנו בדרך כלל אומרים שלא צריך להיבהל מחלומות "וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י, ב), אבל רציתי להסביר את העניין הזה שלכל יום יש המיוחדות שלו. מה שהאדם עשה היום או לא עשה היום, אי אפשר להשלים למחרת. זה הביאור של המילים "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). הוא ידע בכל יום ויום שאם לא יעשה את תפקידו היום אי אפשר לתקן, אז הוא מילא כל יום בתוכן גדול, וכל הימים באו איתו, לא היה יום שלא בא איתו. זו המהות המיוחדת של אברהם. אברהם היה עובד ה' מתוך שיא של דבקות, מתוך חפץ פנימי, כמעיין המתגבר, כל הזמן הייתה לו שאיפה להתקרב לריבונו של עולם. הוא התעלה ממדרגה למדרגה. ה"שפת אמת" אומר שעבודת ה' צריכה להיות כל הזמן בהתעוררות ולא בהרגשה של שגרה, הדבקות של אברהם לא כבתה, אברהם כל יום חידש בעבודת ה' שלו, ואת כל החידושים הוא שמר, כל ההתעוררויות המיוחדות שהיו לו הוא שמר, כולן התחברו ובאו איתו "ואברהם זקן בא בימים".

וה' בירך את אברהם בכל
ממשיך הפסוק: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (שם). אנחנו צריכים להתבונן: מה פירוש 'וה' ברך את אברהם בכל?' יש מושג כזה "בכל"? יש גבול לכל? במה הוא ברך אותו, שיהיה עשיר גדול? שיהיה בריא, כסף, זהב? הרי תמיד אפשר לרצות יותר! תמיד אפשר להוסיף בכל תחום, בבריאות, בבנים, אין גבול לשלמות! אלא שהקב"ה ברך את אברהם שירגיש שלא חסר לו שום דבר. שבאמת יש לו כל מה שהוא צריך, הוא יכול לברך בשקט "שעשה לי כל צרכי", כל מה שאני צריך הקב"ה נותן לי, לא חסר לי דבר. זו מידה נפשית. אמנם אברהם היה כבד בצאן ובבקר, אך זה לא העיקר, זה כלפי חוץ, כלפי העולם, באופן הפנימי האושר הוא הרגשה של האדם, התחושה הטובה של האדם היא עניין של מידה שיש בנפשו, בטבע הפנימי שלו. הקב"ה ברך אותו במידה הזו. אולי זה פועל יוצא מהעובדה שאברהם עבד את ה' והקב"ה סייע בידו, ולכן הגיע למציאות כזו שהוא חש שמה שצריך יש לו. זה מה שחז"ל אמרו לנו בפרקי אבות (ה, יט): "ראו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע... נפש שפילה". מה זה "נפש שפילה" - שמסתפק במה שיש לו, שמח בחלקו. אברהם לא מבקש ממלך סדום דבר, הוא שמח בחלקו. "רוח נמוכה ועין טובה ורוח שפילה" אלו המידות של אברהם.
אני רוצה להסביר עוד על "בכל". הכוונה ממש "בכל", כפשוטו. אברהם הרגיש שהוא מחובר אל כל המציאות, ראה את כל העולם אחדותי ושהוא חלק מהעולם. ראה שהכול בריותיו של הקב"ה, בכל דבר שהוא רואה, הוא רואה את ריבונו של עולם, בכל דבר שהוא פוגש הוא נפגש עם ריבונו של עולם, זה מחזק אותו בקשר עם הקב"ה. הוא מתקדם כל הזמן בשייכות, בדבקות שלו לריבונו של עולם, כי כל מה שהוא רואה בעולם זה בריות של הקב"ה וזה מגדיל את הדבקות שלו בריבונו של עולם. הכל משרת את עבודת ה', כל המציאות היא הופעה אלוקית. מי נתן לאדם את כוח הדיבור - זה ריבונו של עולם שמופיע אליו והוא צריך להתבונן מעבר למלים מה ה' מדבר אליו. אדם שמסתכל במבט כזה, על הכלל כולו הוא רואה את היופי, את הטוב ואת השלמות שבמציאות. כשאדם מסתכל על כאן ועכשיו, על פרטים, הוא רואה שאין שלמות. לכאורה, ההסתכלות הפרטנית היא לא שלמה. ההסתכלות השלמה היא לראות את כל המציאות כולה.
'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א, ו) אם אדם ידון לפי המעשה הפרטי שעכשיו הוא ראה - זה לא נקרא לדון לכף זכות, המעשה לא נראה שלם.. אבל כאשר הוא ידון את כל האדם בכללותו, את כל ההתנהגות שלו, במשך כל חייו, אפשר לראות את החיוב, את האור, את הטוב ולדון אותו לכף זכות. וכן לגבי כל העולם. אם מסתכלים על כלל המציאות, רואים את היופי של הבריאה, של האנשים, את השלמות של הבריאה.
הרב אומר באורות הקודש:
כל מה שהנשמה יותר גבוהה ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל. וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, אור החסד והסליחה מופיע... והם הם צדיקים יסודי עולם שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות ומאירים את אור החסד על כל בריאה. אוהבים את לצדק את הבריות ושונאים לחייבם והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו ההולכים בדרכיו.
האחדות מביאה להסתכלות של חסד, לללמד זכות על הבריות, לצדק את הבריות. חז"ל אומרים לנו (משנה קידושין ד, יד) שאברהם קיים את כל התורה כולה. אברהם לא נצטווה לקיים את כל התורה, אלא מתוך תוכו הוא קיים את כולה. איך זה קרה - 'כליותיו נעשו לו כשני רבנים'. מה פירוש הדבר, יש מוסר כליות, אנשים מבינים באופן טבעי שכשהם עושים דבר שלא כהוגן שזה לא בסדר, הכליות מייסרות אותם. יש לאדם טבע בריא של מוסריות, את הטבע הזה אפשר לזכך, לעשות אותו עוד יותר טהור, זך ושלם. כשמזככים את הטבע ומחפשים איך להיות יותר נקיים וטהורים, אז הנפש נהיית יותר טהורה ובתוך תוכו של האדם הוא מרגיש מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות, זה בא מבפנים, זה היה אברהם אבינו.
הרב עומד על זה באורות הקודש חלק ג (עמוד שמב):
בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי, אפילו רחוק ודק מאוד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות.
כשאדם מזכך את רוחו, אז כל פגם הוא מרגיש בעצמו. ממשיך הרב:
וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית. רוממות נשמה וחדוות קודש בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה באספקלריה הנשמתית.
יש סור מרע ויש חיפוש הטוב, מה טוב לעשות ומה נכון לעשות, ואדם מתוך תוכו יכול להגיע להכרה מה באמת נכון ומה באמת טוב. אם הוא באמת מחפש את הטוב, אז הנשמה מתרוממת ו'מתרשמת התורה כולה וענפיה באספקלריה הנשמתית'. בנשמה כאילו מופיעה התורה, והאדם מתוך נשמתו יודע לקיים את כל התורה כולה.
וזאת היא מידתו של אברהם אבינו שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה. המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל, לפי הערך להגיע למידה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו. ואז יאמר: הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט).
אברהם ושאר האבות זכו מתוך תוכם להגיע לשלמות של קיום כל התורה כולה, אך לבד קשה לאדם הגיע למעלה זו. אומר הרב שמי שרוצה להידמות לאברהם יכול להסתייע בתורה. התורה מאירה לו את הדרך אל השלמות. 'המביט אל צור חוצב' מי שמביט אל אברהם אבינו, חפץ לעשות רצון ה', ומחפש מה באמת נכון לעשות, התורה מסייעת לו והוא מרגיש שהתורה היא מה שהוא מחפש בתוך תוכו, ואז הוא מגיע למציאות כזו של 'תורתך בתוך מעי'. זה בתוך מעיו, זה טבע פנימי.

מידת החסד של אברהם אבינו
בפרשה הזו אנחנו נפרדים משרה ומאברהם אבינו. אני רוצה לדבר על עוד מעלות של אברהם. אברהם אבינו מגלה את מידת החסד שלו ומתוך כך הוא מכניס אורחים, צריך לדעת איך להכניס אורחים. הרב בדרך הקודש מזכיר נקודה נוספת על מידת החסד של אברהם.
אומר הרב (עמוד שמו):
החסידות היא כשרון אמנותי נפלא שהעולם צריך אליה מכל מיני אמנויות שבעולם, היא מבססת את רוח האדם בכללו ומעמידתו על עמדתו העליונה שהוא שואף אליה בפנימיות תוכנו.
מה זה אומנות - לעשות דברים מושלמים, יכול להיות ציור אמונתי מאוד יפה או פיסול מאוד יפה. האומנות מתבטאת בצורות שונות ועניינה להביא דבר בשלמות, יפה מכל הצדדים והבחינות. גם בחסד יש אומנות, לדעת איך לעשות חסד בצורה הכי טובה, בשלמות. לא סתם לתת למישהו צדקה, לזרוק לו כסף, אלא לעשות את המצווה בצורה הכי טובה שאפשר, הכי מהודרת שאפשר. אברהם מלמד אותנו דוגמא איך מכניסים אורחים, וזו דוגמא לכל מצוות החסידות, לכל ההתנהגות השלמה.
גם התפילה יכולה להיות באומנות, צריך להגיד את המילים הכי נכון, לכוון, לעמוד בצורה הכי מתאימה, שתהיה שלמות מכל הצדדים, לא רק לעשות את המעשה ולצאת ידי חובה, אלא לעשות בשלמות. להיות חסיד זה כישרון אמונתי. הכישרון הזה יכול להיות כישרון פנימי. חסידות זה גם בפועל וגם בנפש, זו מידה, טבע של חסד. יש אנשים שאוהבים לעשות חסדים אבל אין להם אמצעים, עניים, בטבעם הם אוהבים את הבריות ורוצים מאוד לסייע, הנפש שלהם מאוד טובה אלא שבפועל אין להם את האמצעים להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל, זו נפש שיש לה טבע שרוצה לעשות הכי טוב והכי שלם, וזה בעל ערך עצום. זה אומר הרב במקום אחר, שאפילו כשלא מוציאים את הנטיה הזו מהכוח אל הפועל, עצם הטבע הזה, עצם הרצון להטיב פועל על העולם. אם הקב"ה מסייע לאדם שיוכל גם להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל זו עוד מדרגה. אבל הרב אומר, שהפעולה שהאדם עושה במחשבתו היא יותר עוצמתית ועמוקה ממה שהאדם עושה בפועל, כי זה שייך לעצם הטבע. כשאדם עושה פעולה מסוימת היא מאוד מוגדרת, אבל הטבע הפנימי לסייע זה משהו עמוק, שהוא פועל בעולם כמו כל רצון פנימי שפועל בעולם. חסידות יכולה להיות אומנות פנימית ויכולה להיות אומנות גלויה. זה היה אברהם. מידתו מידת החסד.
אני רוצה להשלים את הדברים בעוד מובאה מדברי הרב. באורות הקודש ג (עמוד שמט) אומר הרב:
ישנם צדיקים כאלה שהם גדולים ועצומים מאוד שאינם יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה והם תמיד דואגים ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו, ומכל מקום גם קשורים בנקודתם הפנימית דווקא בכנסת ישראל מפני שכנסת ישראל היא התמצית של הטוב המעולה שבכל העולם כולו, באהבה וטובה שתבוא לכנסת ישראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור.
יש צדיקים גדולים ועצומים שהם אוהבים את כל העולם, הם לא מסוגלים לצמצם את אהבתם רק לכנסת ישראל, אלא הם אוהבים את כל הבריאה. אבל, הם יודעים שכנסת ישראל היא התמצית של הטוב בעולם, אז הם אוהבים את כל העולם כולו, ובתוך אהבתם הכללית יש להם מקום מיוחד לאהבת כנסת ישראל. זה לא משהו נפרד, שאוהבים את כל העולם ובאופן מיוחד את כנסת ישראל, אלא כנסת ישראל היא התמצית של העולם, אז מפני שהם אוהבים את העולם הם אוהבים במיוחד את כנסת ישראל, שהיא מביאה את הטוב לכל העולם כולו, כי היא היסוד של הכול. ממשיך הרב ואומר:
צדיקים הללו אינם יכולים להיות לאומיים, על פי התוכן החיצוני של המילה, שהרי אינם יכולים לסבול שום שנאה ושום עוולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד, הם טובים לכל, כמידותיו של הקב"ה שהוא טוב לכל "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט).
אלו צדיקים עם מין טבע כזה, שאוהבים את כולם ולא יכולים לסבול שיהיה למישהו בעולם רע.
והם בכל זאת צופי ישועה אדירים מאוד, מפני שהם יודעים ברור ומאמינים בכל מלא נפשם הטהורה שישועת ישראל ישועת ה' היא, ישועת העולם ומלואו וכל אשר בו, ממרומי רום עד עמקי תחת.
יש כאלה שאוהבים ומרוכזים באהבתם את כנסת ישראל, ויש שלא יכולים להצטמצם. אמנם זה לא צמצום בכלל, לאהוב את כל ישראל זו הרחבה מאוד גדולה, הלוואי שאנשים יזכו לזה, אבל יש מדרגה עוד יותר גבוהה - לאהוב את כל העולם כולו. ממשיך הרב:
והם הם המטים כלפי חסד האוהבים לצדק את הבריות ואינם חפצים לחייבים, אוהבי צדק ושונאי רשע, דבקים במידתו של אברהם אבינו.
זו הייתה מידתו של אברהם אבינו, שהוא הולך במידתו של הקב"ה, שהקב"ה טוב לכול.
ומתוך האהבה הרחבה של כל היצור, מתכנסת אהבה נפלאה לישראל בלבבם.
זו מציאות כזו של שלמות. אהבת כלל העולם כולו, מביאה לאהבה מיוחדת לישראל בלבבם.
ומפני שהיא מצומצמת במקום מרוכז, מתוך התפשטות גדולה של הרחבה מופלגת, היא רבת הכח והעצמה, ומכה גלים גדולים בנשמה, עד שיש בכחה גם לחמם נשמות רבות ולהכניס אש הקודש של אהבת ישראל במעמקי לבבם ונשמתם בשיעור גדול ועצום המביא לידי מעשה, וגם מבלי שום פעולה מצידם.
הרב מדבר כאן על אברהם אבינו, וכמובן שאפשר להגיד שזה גם היה מרן הרב. זה שיא הגודל. במבט הפשוט, אנחנו רואים את האומות האחרות והם במקום אחר, חלקם הגדול נגד עם ישראל ואיך אפשר לאהוב אותם.. אבל תלוי באיזה גובה אתה מסתכל. אם מתעלים מעלה מעלה ומתאימים את העין לעין האלוקית, רואים שהקב"ה ברא את כל העמים ואת כל הבריות, והוא מקיים אותם. זאת אומרת שיש להם תפקיד, זאת אומרת שהקב"ה רוצה בקיומם. יכול להיות שיש להם דברים שצריכים תיקון, שיש קילקולים, אבל בסך הכול, בהתבוננות הכללית, העולם השלם מופיע יחד איתם. המבט הגדול הזה, הכללי הזה, הוא מדרגה מיוחדת. והמדרגה המיוחדת הזו מביאה, כמו שאומר הרב, לריכוז מיוחד של אהבת ישראל, לאהוב את ישראל אהבה מיוחדת במינה.

אמונתו של עבד אברהם
כל פעם שאנחנו מגיעים לסיפור של עבד אברהם, איך הקב"ה הולך איתו, איך הוא הולך עם הקב"ה, אגיד לכם את האמת, אני ממש נרגש. עוד בטרם הוא מכלה לדבר, והנה רבקה יוצאת והיא עושה בדיוק מה שהוא ציפה שתעשה, והוא משתחווה לקב"ה. אליעזר חי את האמונה כל הזמן. הוא מדבר עם ה', ה' עוזר לו, אי אפשר לעמוד נגדו. הוא בא עם עוצמה כזו, עם דבקות כזו, בריבונו של עולם. הוא מספר למשפחת רבקה באופן טבעי איך שהקב"ה מלווה אותו, אז הם יודעים שמה' יצא הדבר. זו השגחה אלוקית. עבד אברהם חי עם הופעה אלוקית כל הזמן. הקב"ה מלווה אותו כל הזמן.
זה לא פלא שחז"ל אומרים (בראשית רבה ס, ח): 'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתותרן של בנים'. ולא רק שיחתן, אלא גם רחיצת רגלם של עבדי אבות. מדוע חשוב לספר את הדבר הזה, הרי כל דבר שכתוב בתורה נכתב במתכוון, אלא מבינים חז"ל שיש כאן מבט שצריך להתבונן בו. עבדי אבות עבדו את הקב"ה כל הזמן מתוך הכרה של המציאות האלוקית. היו מרגישים כל הזמן שהקב"ה מלווה אותם, בכל צעד שהם עושים, בכל מה שהם רואים ועושים הקב"ה איתם.
ה' ברך את אברהם בכול. כל המציאות כולה היא גלויים של הופעות אלוקיות, כל הזמן יש לחיות את ריבונו של עולם. זה היה אברהם אבינו, אברהם המאמין. המאמין הגדול. "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו)

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא חיי שרה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il